רוחות | Winds – פרק מספר 15

נקודת מבט אליה:

הבוקר עבר במהירות.

בשש היו את האימונים הרגילים עם זוג האחים מייקל וג׳סי, ואחר כך ארוחת בוקר לצידו של ריי, מה שהרגיש דיי נחמד.

אולי לכאן אני שייכת?

"אז לאן אנחנו הולכים?" שאלתי חסרת סבלנות.
"עדיין סוד. דיברתי עם אבא שלי והוא נתן לנו אישור לצאת בתנאי שנחזור עד ארוחת הצהריים." אמר עם חיוך על פניו.
"אז לפחות תיתן לי רמז."
"אוקי." ריי חשב מעט. "אנחנו הולכים למקום ישן."
"מוזיאון? אני באמת מעריכה אותך ריי, אבל מוזיאון זה דיי משעמם." אמרתי מבואסת.
הוא צחק והתחיל לפנות את מגש האוכל שלו. "לא מוזיאון. דרך אגב, איפה התליון שלך?"
נגעתי עם ידי בצווארי, והתליון באמת לא היה שם.
"כנראה בחדר." אמרתי וקמתי ממקומי.

נזכרתי בפעם הראשונה שראיתי את תליון הצללים.
הוא נח בתוך קופסאת הבז׳, ממש על השולחן מעץ בחדרי. אז לא ידעתי ממי הוא או למה קיבלתי אותו- אבל בתוכי ידעתי שהוא בשבילי, ואולי גם ידעתי למה.
תמיד רציתי שהשגרה תישבר ושמשהו חדש יפרוץ לחיי המשעממים להפליא בעיירה הקטנה שבה גדלתי.
תמיד אותו הדבר- לקום בבוקר, להתארגן, ללכת לבית הספר, לחזור הביתה, לאכול ושאר הדברים.
אבל מאז שהגעתי לניו יורק ופגשתי את ריי, הכרתי עולם חדש מלא בהפתעות ואי יציבות.

אהבתי את זה.

אולי נועדתי לחיות בעולם מבולגן ולא שיגרתי?

הלכתי אל עבר החדר המשותף שלי ושל ריי בתקווה למצוא שם את התליון, בעוד שריי הלך לעסוק בענייניו.

נכנסתי אל החדר, ומיד ניתן היה להבחין איזה צד היה שלי, ואיזה צד היה של ריי.
המיטה שלי הייתה חצי מסודרת, וכמה בגדים נחו ברשלנות עליה. המגירות בשידה שלי היו חצי פתוחות, חוץ ממגירה אחת שבה שמרתי את התליון בצורת הטיפה הכחולה.
המיטה של ריי הייתה מסודרת בקפדנות, ובגדיו היו מקופלים בתוך הארון.
ניגשתי אל המגירה הסגורה ופתחתי אותה בתקווה למצוא שם את התליון הנוצץ, אך לשווא.
תחושת בלבול קטנה עברה בתוכי, והמשכתי לחפש בתוך כיסי מכנסיי.

לאן התליון נעלם?

ברגע שהבנתי שהוא לא נמצא ברשותי יותר, הרגשתי חלשה יותר, פגיעה יותר.
התליון אמור היה לשמש בתור המגן שלי, משהו שיכולתי להיאחז בו ולהרגיש חזקה יותר.
התליון היה אמור להיות הדרך שלי חזרה הביתה.

ליבי החל לפעום בחוזקה, וזיעה קלה כיסתה את מצחי.
יצאתי מהחדר אובדת עצות, כשלפתע רעיון קטן חלף במוחי.
הלכתי לאורך שורת החדרים, מנסה למצוא את חדר מספר 12. פניתי בכמה פניות שהובילו אל עוד מסדרונות בעלי אותו צבע כהה.
כשסוף סוף הגעתי אל החדר המיועד, דפקתי על הדלת מספר פעמים בעצבנות.
נער עם פנים חסונות ושיער קצוץ פתח את הדלת, ולו פיג׳מה ועיניים עייפות.
"מה את עושה פה כל כך מוקדם?" שאל ג׳וש בפיהוק.
"השעה כבר שמונה וחצי בבוקר, ג׳וש. העירו את כולם בשש וחצי." אמרתי חצי מבולבלת.
"אה, באמת?" הוא גירד את עורפו.
ג׳וש היה שעון על הדלת, ומאחוריו היה ניתן לראות את המיטה שלו, והארונית הקטנה.
"ראית במקרה את התליון שלי? כחול בצורת טיפה?" שאלתי לחוצה.
"לא, הוא לא ראה." אמר קול לא מוכר.
מאחוריו הופיע בחור כבן עשרים, עם שיער שגלש על כתפיו.
כאב קטן הופיע בראשי, אך התעלמתי.
"ארווין, נעים להכיר." אמר הבחור והושיט את ידו.
לחצתי את ידו כתגובה, וכאב הראש רק התחזק.
עיניי סרקו את מיטתו של ג׳וש, כשלפתע ניצוץ קטן וכחול הופיע מתחת לכרית.
הסטתי את מבטי מיד, והבטתי בו ללא מילים.
"א-אני צריכה ללכת." גמגמתי וברחתי משם.
שמעתי את הדלת מאחורי נסגרה, והלכתי במהירות אל ה׳סלון׳.
נתקלתי בגוף מוצק, וכשהרמתי את מבטי ראיתי את ריי מתבונן בי בשיעשוע.
"למה את כל כך לחוצה?" שאל.
"מי זה ארווין?"
"מי זה ארווין?" חזר על השאלה בבלבול.
"הלכתי לברר אם ג׳וש יודע איפה התליון שלי במקרה, ובמקומו ענה בחור בערך בן עשרים עם שיער שגולש על הכתפיים. הוא אמר שקוראים לו ארווין." אמרתי וליבי פעם בחוזקה.
"אני מכיר כל אדם ואדם שנמצא בבסיס הזה, ומעולם לא שמעתי על בחור שקוראים לו ארווין."

אני לא דמיינתי אותו.

"בוא אחריי." תפסתי את ידו של ריי וגררתי אותו אחריי עד שהגענו לצדר מספר 12.
דפקתי בחוזקה על הדלת, ושום תגובה לא נשמעה.
"ג׳וש?" קראתי והנחתי את ידי על הידית.
לאחר מספר שניות ללא מענה, פתחתי את הדלת באיטיות ובזהירות.
"אולי כדאי שנחזור אחר כך?" שאל ריי מאחוריי.
הכאב בראשי התחזק עם כל צעד פנימה.
החדר היה ריק מאדם, וללא היסוס התקדמתי אל עבר מיטתו של ג׳וש. הרמתי את הכרית, אך שום ניצוץ כחול לא בהק מתחתיו.
"חשבתי שראיתי אותו מתחת לכרית.." מלמלתי לעצמי בבלבול.
"שג׳וש יגנוב לך את התליון? למה שהוא יעשה דבר כזה?"
כאב חד כמו מכת ברק היכה ברגליי, ונפלתי מטה.
אך שום דבר לא פגע בי.
"את בסדר?" קרא ריי ורץ לעברי.
ניצוץ כחול בהק ממתחת למיטה, ובהיסוס קל הושטתי את ידי לשם.
ידי ננעלה על חפץ מוכר, וקמתי על רגליי כשהחפץ נעול בתוך כף ידי.
"מה אתם עושים פה?" ג׳וש הופיע פתאום מחוץ לדלת, ופרצופו כועס מעט.
"אתה יכול בבקשה להסביר את זה?" שאלתי והרמתי את תליון הצללים הגנוב מתוך כף ידי.