האש בלוע הדרקון | ז – תאומים במעמקי האדמה

המטה זהר באור קר, מסנוור כמעט, מטיל צללים על קירות המנהרה החשוכה והלחה.
"מי אתם? ואיך הגעתם לכאן?" קולו של הנער החיוור נשמע רועד מזעם וחשש כאחד, בעודו מכוון את קצה המטה אל חזהו של קנניאל. הם עמדו זה מול זה בפתח דלת ברזל בקצה המנהרה.
"הגענו הנה במקרה," מלמל קנניאל, מרים את ידיו לאט, שלא ייראה כמאיים. "לא ידענו שמישהו גר כאן."
"ובכל זאת דפקתם בדלת?" שאלה הנערה שעמדה מאחורי אחיה. קולה היה גבוה יותר, אך באותה נימה דרוכה. האור ממטהו של הנער האיר את פניה, ופתאום הבחין קנניאל כמה דומים הם זה לזה – עורם חיוור, שיערם חום ומתולתל, עיניהם חומות. אחים.
"אמ… פשוט… הדלת נראתה סגורה, והיד שלי נשלחה לדפוק. מין אינסטינקט…" ענה במבוכה.
"לא עניתם לנו מי אתם," אמר הנער, משתדל לשמור על קול יציב ומתאמץ להתגבר על הרעד בידו האוחזת במטה.
"שמי קנניאל," השיב. "וזה חברי שונשן. נפלנו לבאר ביער, הלכנו בעקבות אורות מוזרים במנהרה… עד שהגענו לכאן. אנחנו רק רוצים לחזור למעלה, ליער."
הנערה בחנה אותו בעיניה החדות. "אתה מבית הספר, נכון? ראיתי אותך מסתובב ביער. היית היחיד שלא פחד להתרחק מהשביל."
"לא ידעתי שמישהו צופה בי," אמר קנניאל, מופתע. "אבל כן, למדתי שם. פעם. עזבתי."
"הבחור שמאחוריך," אמר הנער, מצמצם את עיניו, "אינו מבית הספר. הוא לובש את המדים של הבוגדים."
"אנחנו לא בוגדים!" התפרץ שונשן בכעס, דחף את קנניאל הצידה והתקרב בצעד מאיים לעבר האחים. הנער החיוור נבהל, והמקל הבהיק. האור פרץ באחת מקצה המטה, היכה בשונשן בעוצמה אדירה, והשליך אותו לאחור. הוא התרומם לרגע, עיניו פעורות, ואז התמוטט.
"מה עשית לו?!" קרא קנניאל בבהלה ורכן לעבר גופו הדומם של חברו.
הנער שעמד מולם נראה מבועת ממעשיו. המטה נשמט מידו ורעד קל עבר בשפתיו. אבל אחותו כבר כרעה לצד שונשן בעיניים דומעות. הנערה החלה למלמל בשפה זרה, חרישית, שקנניאל לא הבין מילה ממנה. עיניה הבהבו באור כחול עדין, ודמעותיה זהרו באותו צבע כשזלגו על לחייה. לפתע חלחל האור אל גופו של שונשן, והוא התכסה הילה כחולה חיוורת. האוויר סביבם רעד. ואז הכול נדם.
שונשן שכב קפוא, שפתיו מעט פתוחות. שלושתם הביטו בו בדריכות. ואז, בקול חלוש, הוא השתעל. נשימה אחר נשימה חזרה אליו, רגועה, סדורה. אך הוא לא פקח את עיניו. הנערה הביטה בו מקרוב, נושמת לרווחה, עיניה כבר כבו, חזרו לצבעם החום.
"מעולם לא ראיתי מופת רפואה שכזה," אמר קנניאל, מביט בנערה בהערכה.
לחייה החיוורים של הנערה האדימו במבוכה. "אתה חושב שהוא יחיה?" מיהרה לשנות נושא ושבה לעמוד על רגליה, מנערת את האבק מכתונת הלילה הוורדרדה שלה.
"אני לא מבין בזה," אמר קנניאל והניח את ידו על חזהו של שונשן. "אבל כן, הוא נושם. נראה שהוא פשוט ישן. הצלת אותו."
הנער החיוור גמגם. "אני לא… לא התכוונתי… הוא קפץ לעברי… אני רק… רק…"
"רק שחררת לעברו מופת התקפה שהיה מסוגל לשתק פיל," אמר קנניאל, נושא מבט מאשים לעברו. "יש לשניכם כוח גדול. מי אתם באמת?"
הם שתקו. רגע ארוך חלף, ורק נשימתו הכבדה של שונשן נשמעה בחדר האבן. לבסוף אמרה הנערה, "קדימה רף, תכניסו אותו פנימה."
אחיה נרתע. "פנימה? הוא לבוש מדים של הבוגדים! אבא אמר לנו – "
"אבא לא כאן," קטעה אותו מייד, במבט חותך. "הוא נער פצוע. ואם יסכן אותנו – תוכל לשתק אותו שוב."
שני הבנים נשאו יחד את שונשן. השריון השחור הוסר ממנו מחמת משקלו הכבד, ופתאום נראה צעיר הרבה יותר, כמעט ילד. הם גררו אותו דרך הדלת אל חדר פנימי. כשעברו את הסף, נדהם קנניאל: במקום קירות האבן הלחים של המנהרה החשוכה – קיבלו את פניהם קירות מכוסים שטיחים צבעוניים, שולחן עץ רחב, מדפים עמוסי ספרים, עששיות קטנות שהטילו אור חמים, ואפילו מטבחון זעיר בפינה. ריח קינמון עדין החליף את ריחה הטחוב של המנהרה.
בקיר הנגדי ראה קנניאל שורת דלתות סגורות. הנערה פתחה למענם את אחת הדלתות, והם גררו בעדה את שונשן לתוך חדר שינה קטן וחמים. במאמץ משותף השכיבו הבנים את הבחור חסר ההכרה על מיטת עץ רחבה, והנערה מיהרה לכסותו בשמיכת צמר עבה. הנערים יצאו מהחדר, מתמתחים ממאמץ.
הנערה העמידה עששית על שידה קטנה שניצבה ליד המיטה. היא נשארה להביט בבחור שריפאה, מביטה בו ברוך ובדאגה. שוב יצאו מפיה מילים שקטות וחסרות פשר, שכמו נבלעו בגופו של הבחור וייצבו את קצב נשימתו. לאחר שנחה דעתה, יצאה גם היא מהחדר, סגרה את הדלת בשקט ופנתה למטבחון.
הבנים ישבו משני צידי השולחן, נועצים זה בזה מבטים חשדניים. הנערה הגישה להם משקה בצבע אדמה, שכמותו לא ראה קנניאל מימיו. ריח מתקתק ומזמין עלה מהספל המהביל, אך הוא חשש לטעום ממנו.
"זה בסדר," אמרה הנערה, שהבינה את חששו, "אני לא מתכוונת להרעיל אותך, זה סוקולט, משקה מחזק, הכנתי אותו בעצמי." מבטה הכן שכנע אותו. הטעם היה נפלא, בדיוק כמו מראהו וריחו – מתוק וסמיך. חום רך התפשט בגופו של קנניאל. הוא הניח את הכוס לאט.
"שמי בפטבט," אמרה הנערה, "אבל כולם קוראים לי בף. וזה אחי התאום, רפכמכץ – או בקיצור, רף." השמות נשמעו זרים, לקוחים משפה אחרת.
"למה אתם גרים כאן, מתחת ליער, בעומק האדמה?" שאל. "ואיפה המשפחה שלכם?"
בף נשמה עמוק. "זה סיפור ארוך. לא את כולו מותר לנו לספר. מספיק שתדע שהמקום הזה נועד להסתיר אותנו – מפני הבוגדים."
"בוגדים…" חזר קנניאל, "אתם מתכוונים למפלגת האדם העליון?"
רף התרומם בבת אחת. "אל תזכיר את שמם המטונף בבית הזה!" קולו נישא בחדר, עיניו נצצו בזעם.
"אם כך," אמר קנניאל בשקט, "אנחנו מסכימים לפחות על דבר אחד."
"החבר שלך," שאלה בף, "למה הוא לבש את המדים שלהם? הוא צעיר כל כך."
"עד הבוקר," השיב קנניאל, "הוא היה חייל נאמן להם, אבל עכשיו אני כבר לא בטוח בזה כל כך." במשך כמה דקות סיפר להם קנניאל את קורותיו מהבוקר – עזיבת בית הספר, הגדוד על השביל, המרדף ביער, הנפילה לבאר, השיחה הכנה בין שניהם, וההליכה במנהרה עד לפתח ביתם.
בף הקשיבה בשתיקה. "דלת הסתרים נפתחת רק למי שליבו טהור," אמרה לבסוף. "אם הגעתם עד לכאן – סימן שהמקום עצמו בחר בכם."
"כן, כך אבא אמר," מלמל רף, אך פניו נותרו מהוססות. "אני עדיין לא סומך עליהם. לפחות לא על זה עם השריון."
"אתה תצטרך ללמוד להסתדר איתו," אמרה אחותו בנחת.
"למה לי?" שאל בתרעומת.
"כי קנניאל ושונשן הולכים להישאר כאן."
"מה?" אמרו שניהם כאחד.
"כל עוד אנחנו במסתור הזה, גם הם יישארו כאן," המשיכה בף. "אם יצאו – עלולים לחשוף את המקום. אני מצטערת, קנניאל, אבל מרגע זה הגורלות שלנו שלובים זה בזה."
"ואם נסרב?" שאל קנניאל.
"לא נכריח אתכם," השיבה, וקולה היה רך אך יציב. "אתה יכול לנסות לצאת – אבל האם תדע את הדרך החוצה?"
המבט ששלח סביבו אמר הכול. האור הזה, הקירות הנושמים, המנהרה המתפתלת… זה היה עולם שנולד מתוך מופת, והוא ידע שלא יוכל לעלות אל פני האדמה בלי העזרה של האחים.
"בסדר," אמר לבסוף. "נישאר." אבל עמוק בתוכו, בזמן ששתה עוד לגימה מהסוקולט החמים, עלתה בו מחשבה אחת: נישאר – רק עד שנמצא את הדרך החוצה.