זיכרונות מגבעת הגרדום (פרק 7)

התעוררתי לקול דיבורים עמומים. "מתי היא תתעורר?" אמר קול מוכר.
"כנראה שבקרוב. סם ההרדמה משפיע רק ליומיים." קול זר השיב.
התיישבתי באיטיות. "אוי, הראש." נאנחתי בעודי אוחזת בו בכאב.
לאחר סריקה ממושכת של האזור גיליתי שאני בחדר, יושבת על מיטה ישנה מברזל שעליה מונח מזרון ולידי שולחן, כיור ושירותים. זה הזכיר בית כלא. אבל זה לא. זה הרבה יותר גרוע. זה בית המאסר של המכשפות. קמתי והלכתי בהחלטיות לכיוון הסורגים. "שלום? אבא?" ניסיתי את מזלי. אולי הוא בסביבה. לצערי הרב הופיעה מולי מכשפה. המכשפה הייתה לבושה בבגדים בלויים, כמו של קבצן, שהיו נראים כסחבות על גוף הנערה הצנום שלה. שערה היה מפוזר לכל עבר ומלא בקשרים. צבעו היה חום כהה. "שלום, התעוררת? איך ישנת?" היא אמרה במתיקות מלאכותית.
"איפה אני? איפה אבא?"
"תירגעי" היא אמרה בקול נוקשה. "את במעמקי הים, באמצע בערך בין מיאמי, פורטה ריקו וברמודה. אבא שלך בתא לידך. עוד משהו?"
"כן. למה כלאתם אותנו?"
היא צחקה. "כמובן כדי שלא תפריעו. לגבי שתי הבנות…"
"מיי ואמא!" התנשפתי.
"אל תיקטעי אותי! לא לימדו אותך? בכל מקרה הן עברו קצת עינויים כי הן ניסו להילחם בנו… הם בתא ליד, מחלימות מפציעות. אנחנו עוד לא גמרנו איתן. אל תידאגי. גם את תקבלי, סבלנות, לעמוד בתור." היא צחקה כאילו זה הבדיחה הכי טובה בעולם. צחוקה הצומרני הדהד בקירות המסדרון שעובר בין התאים האפלוליים והיה נדמה שעוד המון מכשפות צוחקות איתה. לא פחדתי מהמכשפות. או שכן?
"אני הולכת. תעשי חיים כי המוות שלך קרוב!" היא שוב התגלגלה מצחוק. מעצבנת.
"אבא?" לחשתי לקיר המפריד ביני לבינו. להפתעתי קיבלתי תשובה.
"מתוקה? את בסדר?"
"אבא. לא נשרוד לבד, אנחנו צריכים תגבורת." לפתע צץ רעיון במוחי. "אבא? יש מצב שנביא את שאר אגודת המעורבים? הם יוכלו לעזור לנו. גם להם יש כוחות ובמילא כולנו התכוננו למצב כזה של מלחמה בגורם הרוצה להזיק לנו. זה… אפשרי?"
דממה. נראה היה שהוא שוקל את הרעיון.
"את יודעת מה? אני אתקשר אליהם. זה רעיון מצויין."
איך יש לך טלפון? הן לקחו מאיתנו הכל!"
החבאתי אותו. אני לא באמת צריך משקפיים אבל לקחתי את המשקפיים שיש בהם גם טלפון סודי."
"מגניב!"

***
"יש פה מישהו?"
"מיי? מיי!"
"יש!! את פה! אני כולי… כולי… אדומה."
לא הבנתי. אבל הרגעתי אותה. "הכל בסדר, התגבורת בדרך."