הסיפורים של ... you
ישבנו כולם בסוכה. המשפחה הגדולה, מלאת הצבעים, הילדים, הזקנים. ברגע אחד נפלה עליי מבין השמחה הגדולה עצבות עצומה, מהסוג שמרעיד את העצמות, שכואב בחזה. בתוך ראשי אני סוטרת לעצמי ותוקפת: […]
כמה הייתי שמחה לכתוב על אהבה, לכתוב על שמחה, על צחוק מתגלגל, שלי ושל האחר, על חיוך ביישן ואמיתי, על הרגשת בית וביטחון, על תקווה ליום המחר. כמה הייתי רוצה […]
זה תמיד מדהים אותי איך העולם הופך כולו לעצוב כשבפנים קשה לי נורא. השמיים נעשים קודרים, גדולים ואין סופיים. העצים פתאום מכופפים, כאילו עייפו במרוצת השנים. הבתים שקטים וחשוכים. אני […]
ולפעמים אני מתמלאת בריקנות עצומה ולא רוצה להיות. לפעמים הריקנות הזו דוחפת אותי למעשים ומחשבות קיצוניים. אך לרוב, היא פשוט לא מאפשרת לי לצאת ממיטתי. והכל נהייה פתאום כבד, הגוף, […]
אני מתקרבת לגוף חם וזר. מנסה להתעטף בתוכו ולשאוב מעט ביטחון, כמו ילדה קטנה שמחבקת את גופו המגן של אביה בחושך ורק כך היא נרדמת. אבל הגוף החם והזר אינו […]
כשהמחנק בגרון מקשה על נשימתי, אני מתיישבת על המדרכה, חובקת את רגלי קרוב לחזה ומתקפלת לתוך עצמי. עוצמת עיניים, עוצמת עולם. את לא כאן, את לא. תנשמי מעט וחזרי לישון. […]
לגדול עם אמא עצובה. לגדול עם אמא עצובה זה אומר להיזהר. להיזהר במילים שאני אומרת, בטון שלהן, לשים לב שהמילים הן עדינות ומבינות. לגדול עם אמא עצובה זה אומר לקחת […]
אני דואגת. להכל. לכולם. אני דואגת לאמא שלי, לבריאות הנפשית שלה, אני דואגת לאבא שלי, ליציבות ולשמחה שלו שמתעררים. אני דואגת לסבא שלי, שרואה את אשתו נעלמת לו לנגד עיניו, […]
ראשה היה ער לחלוטין אבל גופה ישן שינה עמוקה. היא הייתה משותקת למיטה. היא ניסתה להרים את עצמה אך כל שהצליחה לעשות זה לצעוק צעקה נוראית של כאב. רצתי לחדר […]
הוא האופטימי. המאושר. הוא שמצליח לראות את האור בקצה המנהרה, את סופה של החשיכה, את קיומו של האור, של הטוב. הוא זה שמעודד ברגעי קושי וכאב (ויש רבים כאלו), וגם […]
אמי אמרה לי שבלידתי לא רציתי לצאת. רופאים רבים, מיילדות מודאגות, אחיות מתחילות, ניסו למשוך אותי החוצה ואני התנגדתי בכל כוחי. לא רציתי לצאת מהמקום החם והבטוח בבטנה של אמי. […]
אין תחליף לשינה שלי. כשאני ישנה, אני לא אני, אני קצת פחות מתעבת את עצמי, אני שלווה ובטוחה כמו שלעולם לא הרגשתי בעודי ערה. אני יכולה לחלום על מציאות סבירה […]
הוא אומר שאני מגנה על עצמי. מפני היחשפות יתר לבעיותיהם של בני האדם שמסביבי. שאני מראש מונעת את עצמי מלקרוא את הזוועות המופיעות בעיתון. מראש לא פותחת אותו. לא מעיינת. […]
אתה, זה שרואה הכל, שמרגיש את הכאב העמוק ביותר והכמוס ביותר של האדם שמולך, זוכר או יודע לראות את עצמך? לפעמים אני מרגישה שאתה דואג לכולם, ומזניח את מי שאתה. […]