Yehudit geler
אחרי המון זמן שלא כתבתי סוף סוף עשיתי את זה. אני יכולה לחרטש לכם מלא תירוצים למה לא כתבתי בתקופה האחרונה. החל מלא היה לי זמן וכלה בהיה לי מחסום כתיבה. אבל את האמת? חטפתי רגליים קרות. היתה לנו תחרות כתיבה בתיכון וזכיתי מקום שני. אחר כך פחדתי לכתוב כי מה יקרה עם הסיפור הבא יהיה פחות טוב ממה שכולם מצפים? בקיצור חזרתי. ולמי שלא קרא את שלושת הסיפורים הקודמים שלי מוזמן לעצור הכל לקרוא ולהנות (הרשתי לעצמי לעוף על עצמי)

אני מצטער

Yehudit geler 18/03/2021 217 צפיות 4 תגובות
אחרי המון זמן שלא כתבתי סוף סוף עשיתי את זה. אני יכולה לחרטש לכם מלא תירוצים למה לא כתבתי בתקופה האחרונה. החל מלא היה לי זמן וכלה בהיה לי מחסום כתיבה. אבל את האמת? חטפתי רגליים קרות. היתה לנו תחרות כתיבה בתיכון וזכיתי מקום שני. אחר כך פחדתי לכתוב כי מה יקרה עם הסיפור הבא יהיה פחות טוב ממה שכולם מצפים? בקיצור חזרתי. ולמי שלא קרא את שלושת הסיפורים הקודמים שלי מוזמן לעצור הכל לקרוא ולהנות (הרשתי לעצמי לעוף על עצמי)

פרק 1
היום האחרון לשנת הלימודים. התחרות הארצית “פרופסור קטן” אשר ביקשה מכל תלמידי התיכונים וחטיבות הביניים בארץ להגיש מחקר על נושא שהיו רוצים לעסוק בו בעתיד הגיעה לסיומה לפני שלושה שבועות. היום הכריזו על המנצח. הוא זכה, לאחר כל הלילות שנשאר ער בחדרו הקטן בעלית הגג כדי לחקור עוד קצת. המחקר שלו על מחלות פסיכיאטריות היה טוב מכדי להאמין שמדובר בילד בן שלוש עשרה. הוא אמנם לא עשה זאת בשביל הפרס אבל מי לא רוצה לזכות במלגת לימודים אקדמאיים בשיקגו. בטח כשזה כל כך רחוק מהבית. הוא יצא מהשער האחורי של בית הספר, מנסה להתחמק מכל ההמולה שנוצרה לאחר זכייתו. ידיו הדקיקות אוחזות בגביע הזהב הענק. בתוך תיק הגב שלו שוכן מכתב מד”ר צ’רלס, הפסיכיאטר הכי גדול בארצות הברית, ישראלי לשעבר, ואחד השופטים בתחרות. המכתב הכיל בתוכו הזמנה למפגש אחד על אחד עם הפרופסור בביקורו הקרוב בארץ בעוד שבוע.
כשניגש לתחרות לא חשב על זכייה. בטח לא במקום הראשון. ככה חינכו אותו. “אף פעם אל תאמין בעצמך”, היא תמיד אומרת. את המשפט הזה הוא זוכה לשמוע ממנה כל שעה בממוצע. בתוך ארגז כלי התמיכה שלה יש עוד כמה נוספים כמו “תמיד תזכור שאתה כישלון” או “אל תתגאה במי שאתה כי אתה כלום”. אלה הכלים השימושיים. אבל היום הזה התחיל יותר מידי טוב בשביל שהוא יתן למישהו להרוס אותו. אפילו לא לה.
***
הוא פתח את השער הלבן, עלה את שלושת המדרגות, ופנה ימינה בשביל המוביל לכיוון האחוזה המפוארת שמישהו פעם טעה וקרא לה בית. לואי רץ לעברו. הוא הניח את הגביע בצד השביל, ירד על ברכיו, ונתן לו ללקק את פניו.
היא הציצה מבעד לחלון. ראתה אותו רומס את הבוגונווילה. הפרח האהוב עליה. זעמה טיפס במהירות. “שים לב למה שאתה עושה, טמבל”, היא שאגה לעברו.
הוא זינק מהדשא בפחד. החיוך שהיה מרוח על פניו בדקות האחרונות נמחק. “אני מצטער”, הוא לחש.
היא מיהרה לעברו, תפסה בזרועו, ונענעה אותו, “דבר בקול”, היא צרחה.
“אני מצטער”, הוא לחש הכי בקול שיכול.
“יותר בקול”, היא המשיכה לצרוח, עיניה יורות גיצים.
“אני מצטער”. הוא אמר. מנסה להשתחרר מלפיתתה החזקה.
“זה לא מספיק, אתה צריך להיענש”. היא חיזקה את אחיזתה. “אין היום אוכל. אולי זה ילמד אותך איך להתנהג. לך לחדר שלך”. היא שיחררה את ידו ודחפה אותו לכיוון הבית. “אפס”. היא סיננה לעבר גבו המתרחק.
לואי מיהר אחריו, גורר בשיניו את תיקו. הגביע נח עזוב על הדשא. קטן אל מול ממדי הזעם של האישה העומדת מעליו. האמא של בעליו והאחרונה שתחזיר אותו אליו.
הוא רץ. נכנס לתוך הבית, פנה ימינה במסדרון הראשון, שמאלה בשני, ושוב ימינה בשלישי, עלה את גרם המדרגות, המשיך ישר עד הקצה, ונכנס לכוך הקטן ששוב פעם מישהו טעה וקרא לו חדר. הריח החנוק לא הפריע לו. הוא כבר התרגל. הוא ניגש לעבר מיטתו, התכופף, והוציא מתחתיה לוח ענק. על הלוח היו קבוצות רבות של ארבעה פסים עומדים ואחד חמישי שוכב על כולם. טבלת יאוש. הוא צירף פס אנך רביעי, מחר יצרף את הפס המאוזן שיסגור עוד קבוצה של חמישה ימים. בראש הטבלה היה מוצמד פתק עם המספר אלף שבע מאות ושתים עשרה. הוא הוריד אותו. תחתיו נגלה פתק נוסף עם המספר אלף שבע מאות ואחת עשרה. בעוד אלף שבע מאות ואחת עשרה יום הוא יהיה בן שמונה עשרה וחופשי לעזוב.הוא החזיר את הטבלה למקומה הקבוע. לואי נכנס לחדר. מכניס יחד איתו קצת שמחה ללב הקטן והחשוך שעכשיו הסתובב לעבר השולחן ונמשך כמו מגנט אל התמונה שנחה עליו. בתמונה נראה אדם חסון בסביבות גיל שלושים יושב על כיסא לבוש במדי צבא. הוא צחק. על ברך ימין שלו ישב ילד קטן. לכל היותר בן שש. גם הוא צחק. לרגלי האיש עמד כלבלב קטן וניסה לטפס גם הוא על ברכיו. היום האדם הוא גיבור לאומי שקבור מתחת למצבת שיש בבית העלמין הצבאי. הילד הקטן גדל והפך לנער שקט ועצוב. רק הכלב המשיך את חייו ובכל זאת נשאר שמח. הנער השקט והעצוב הצליח סוף סוף לנשום אחרי התקרית הקודמת. הוא נשכב תשוש על המיטה וחיכה לתקרית הבאה.
***
דפיקות חזקות נשמעו על דלת העץ מלוות בשלל קללות עסיסיות. הוא התעורר בבהלה. החדר היה חשוך. הלילה ירד מזמן וגזל ממנו את אור השמש, אחד הדברים האהובים עליו. לקח לו שניה אחת לקום מהמיטה ושתיים נוספות לדלג מעל לואי ולפתוח את הדלת.
היא עמדה בפתח. עצבנית כמו תמיד. “בוקר טוב, האדון איתן”. היא אמרה בקרירות משולבת עם ציניות.
הוא שפשף את עיניו ושאל “מה… מה השעה?”
“השעה לקלוט שאתה לא חי כאן בחינם. אתה צריך לעבוד בשביל לזכות בזה”. הפעם היא הייתה קרירה בלבד. בלי שום ציניות. גם לאישה עליזה ושמחה כמוה יש גבול עד כמה אפשר לצחוק.
“אני מצטער”. הוא אמר, יוצא מגדרו לדבר בקול כדי שתהיה מרוצה. אין לו כוח לעוד סבב של “אני מצטער- יותר בקול- אני מצטער- יותר בקול”. הוא החליט לוותר מראש על רצונו לדבר בשקט.
לואי התעורר גם הוא. מזנק מהשטיח המרופט עליו נרדם ונעמד בין האדם האהוב עליו ביותר לבין השנוא עליו ביותר. הוא החל לנבוח בקולי קולות מנסה להגן על בעליו ולגרש את המפלצת שהוא רועד מפחד עכשיו מולה.
היא לא נבהלת בקלות. מתעלמת מהנביחות ומנסה לומר עוד מספר משפטים. “אתה צריך”… נביחה… “תפסיק להיות”… נביחה… “תתחיל”… נביחה…
היא נכנעה. לא לפני שזרקה לעברו רשימת מטלות למחר. ארוכה פי שלוש מבכל יום אחר.
לואי דחף עם ראשו את הדלת עד שנסגרה, זינק על המיטה וחיכה שהוא יבוא לתת לו “לטיפת תודה” כאות הוקרה על שהציל אותו.
אחרי חמש דקות כשכבר כאבו לו הידיים מליטופים ושערו היה ספוג רוק הוא הוציא את הספר עב הכרס “מחלות נפש- מימי הביניים ועד היום” פתח בעמוד שעצר ושקע בקריאה עמוקה.
***
השעה שלוש אחרי חצות. עיניו כמעט נעצמו מאליהן. הוא סגר את הספר באמצע תיאור מפורט על מרי אנטואנט והסימנים שגרמו לפסיכיאטרים רבים להעלות את ההשערה כי היא סבלה מסכיזופרניה. בטנו קרקרה, רוטנת על המחסור באוכל. הזמן עבר מהר. ככה זה כשהוא קורא. הוא נכנס לעולם אחר. לעולם טוב יותר. שוכח מהמפלצת שישנה בחדר המלכותי שלה שתי קומות מתחתיו. שוכח מהחור בלב שהשאיר האדם מהתמונה כשבחר להציל חיי אחרים ולהתעלם מחיי בנו. אבל הכי חשוב, שוכח מאיתן, מקור כל הצרות שלו בעולם.
לואי נשכב עליו, יודע מה הולך לקרות עכשיו.
כמו בכל ערב, הילד הקטן מהתמונה הפר את השתיקה בה חי את חייו בשנים האחרונות והחל לשיר בקולו הערב את השיר שחיבר והלחין אביו והיה נוהג לשיר לו אותו מידי ערב טרם הלך לישון.
קולו הצלול נדם ויחד איתו נדמו הזכרונות הטובים. הוא עצם עיניים והלך לישון כי עכשיו הגיע תור הסיוטים. בליבו בקשה אחת קטנה אותה הוא מבקש כל ערב. שיהיה זה הלילה האחרון בחייו.

אני מצטער
דרוג הסיפור 4.8 | 5 מדרגים

תגובות (4)

הצלחת להשאיר אותי חסר מילים.
פשוט מחכה לפרק הבא.

מעניין איך בתנאים שבהם גדל, הפך הילד ללמדן מצטיין.
מעניין איך בגילו הצעיר, הצליח להתעלות מעל מילות ה’עידוד’.
מעניין איך זה שהוא עדיין לא ברח.

אני לא גזען, אני שונא את כולם.

22/03/2021 00:21

תודה רבה. ממש כיף לשמוע.

22/03/2021 00:36

יהודית, פרק מעולה!
כתוב יפה ומעורר הזדהות, כאב, ובעיקר – הרבה עניין וסקרנות לגבי ההמשך.
אז קדימה – רוצים את ההמשך!

(אגב, אהבתי את המשפט: “הוא לחש הכי בקול שיכול”).

היו כמה דברים שלא לגמרי הבנתי במהלך הקריאה, אבל אני מניח שזה מכוון.

אם מעניינות אותך הערות לשוניות, ציינתי פה כמה כאלה. אם לא מעניין אותך – את מוזמנת להתעלם…

1. “שלושת המדרגות” – שלוש המדרגות.

2. “האמא של בעליו…” – המילה “אמא” מקורה בארמית, והיא נחשבת לדרך דיבורית לומר: אֵם, אימו. לכן, אם המילה מופיעה במשפט דיבורי, טוב לכתוב אימא. אבל אם היא מופיעה בלשון המספר, הכתובה בלשון גבוהה יותר, נראה לי שכדאי לכתוב: אֵם או אימו.

3. “נכנס לכוך הקטן ששוב פעם מישהו טעה וקרא לו חדר” – על הבעייתיות בביטוי: “שוב פעם” תוכלי לקרוא באתר האקדמיה:
https://hebrew-academy.org.il/2013/02/28/%d7%a9%d7%95%d7%91-%d7%a4%d7%a2%d7%9d/

4. “הריח החנוק לא הפריע לו” – נראה לי שלא כותבים בד”כ: “חנוק” על ריח, אלא: “האוויר החנוק”. אבל אולי אני טועה.

23/03/2021 01:18

תודה רבה. אני אקח את ההערות לתשומת ליבי. יש כמה דברים שלא הבהרתי ואמורים להתבהר בהמשך. מקווה שהם יתבהרו לך. תודה על ההערות הלשוניות בהחלט משהו שאני צריכה להשתפר בו.

23/03/2021 01:42
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך