s.h. geffen
אם כך, זהו הסוף, תמו ימיי הלבנה. על אף זאת, אין זה הסיפור האחרון. תקוותי צורחת, אני מקווה שכולכם נהניתם. כך נגמרת לה שנה ונוצרת שנה שלמה לכתוב בה, אך כעת? כל שנוכל לעשות הוא שאאחל לכם סוף טוב, ושנה טובה. ממני, ש.ה. גפן. (נ.ב. אם קראתם את הסיפור, מתחילתו עד סופו, על כל עשרת החלקים, אשמח לתגובות. תודה מראש לכל ידידיי היקרים.)

בית הפרחים, חלק עשירי, חלק אחרון!

s.h. geffen 09/09/2018 60 צפיות אין תגובות
אם כך, זהו הסוף, תמו ימיי הלבנה. על אף זאת, אין זה הסיפור האחרון. תקוותי צורחת, אני מקווה שכולכם נהניתם. כך נגמרת לה שנה ונוצרת שנה שלמה לכתוב בה, אך כעת? כל שנוכל לעשות הוא שאאחל לכם סוף טוב, ושנה טובה. ממני, ש.ה. גפן. (נ.ב. אם קראתם את הסיפור, מתחילתו עד סופו, על כל עשרת החלקים, אשמח לתגובות. תודה מראש לכל ידידיי היקרים.)

רימון רחמים בן השמונה שיחק בקוביות שלו בתוך הבית, אמו אסרה עליו לצאת לשחק עם חבריו על אף שעונת הגשמים כבר חלפה, היא חששה שיחליק בבוץ או גרוע מכך. אחיו, פרי הדר, יצא עם אביו לחצר הבית לקושש עצים לאח ועל כן לא נותר לרימון דבר מלבד לגלגל את האותיות החרוטות בקוביות לכאן ולכאן, ליצור מהן את שמו ואת המילים שסנדקו לימדו בבית הספר. אף דבר מעניין לא עמד לקרות, זאת היה משוכנע רימון, אלא שאז שמע דפיקה בדלת. קם רימון מהשטיח המאובק וניגש לדלת. מולו עמדה אישה זקנה, מלאה קמטים, שיערה לבן לחלוטין ועיניה לבנות אף יותר, היא כוסתה גלימה חומה העשויה חוטי בשר סרוגים, גלימה שרימון לא ידע שהייתה מתנה אחרונה מבנות האישה ועל כן הגיב על ריחה.

“ריח גלימתך כמו בשר רקוב, מה שמך גברת?” האישה לא ענתה לשאלתו, במקום אמרה


“כמה שדומה אתה לאביך, אגב אביך, הנמצא הוא בבית?”

“אבי? המתיני בדלת.” סגר רימון את הדלת בפני הזקנה והלך לחצר לקרוא לאביו. ראובן לא זכר אף גברת זקנה לה עזר בימים האחרונים, בכל זאת קרא לבניו שיכנסו לבית והלך למפתחו.

“ראובן יקירי! כמה שחיכיתי להזדמנות זו!”

“סליחה גברתי, אך איני בטוח בזהותך, המכירים אנחנו?”

“מכיר אתה אותי כסדין מיטה, רציתי לבקש ממך כי נצא יחד לחופשה.”

“סליחה גברתי אך איני אצא סתם ככה מהבית, ילדי יקפאו מקור אם לא אקושש עצים.”

“ראובן יקירי, מה התרחש?” קראה לאה. זו ניגשה גם היא לדלת והחזיקה בידה את ידו של ילד בן ארבע.

“רימון והדר אמרו כי חברתך ניגשה לדלת,” צחקה לאה ונתנה מבט על הגברת הזקנה שמולה, בכוח קסם נשי ראתה לאה מבעד ללובן, לעיניה עוד היה שיער סגול עמוק ועיניים ירוקות.

“איני מאמינה! מישל ביאטריצ’ה! חמדתי מה קרה לך?”

“שלומות לאה, מופתעת אני, האין את מתעבת אותי?”

“לפני כל אותן שנים הייתי צעירה וקלת דעת, אין זה משנה מה שקרה, לא חשבתי לשאול אנשים אם ראו אחרת טובחת בפרות. חובתי אליך כבת אדם להזמינך פנימה, התרצי עוגיות? חלב ממותק בדבש?”

“אין צורך באלו, ומי הקטן שאוחזת את בידו?”

“ברור, אמור שלום לדודתך און-דור.” הילד הקטן בחר במקום לאחוז בשמלתה של לאה תוך שמתחבא מאחורי, מציץ במתרחש. לאה ומישל ביאטריצ’ה צחקו.

“תאלצי לסלוח לו מישל, יודעת את מנהג הילדים.”

“אכן, בשנותי הראשונות פגשתי כאלו לרוב.”

ראובן בהה בזוג המוזר, לא האמין הוא שמישל ביאטריצ’ה ענוגת העור והכפפה היא זו שעומדת מולו, אך השתיים המשיכו בשיחתן.

“אומנם דחית מאפה ומשקה, אך לבטח יש משהו שאוכל לעשות למענך, סלחי על נגע הלשון אך זקנתך לבטח מלמדת על תחלואה, כיצד אוכל לעזור? בטוחה את כי לא תכנסי להתחמם מול האש?”

“בטוחה יותר ממבצר, אך יש משהו שתוכלי לעשות למען אישה זקנה שכמוני.”

“ומה זה?”

“שלושה דברים למען האמת, צעיף לכיסוי ראשי, ושקיק מלח קודם כל. יודעת אני כי המלח יקר אך בבית עשוי שיש,”

“אל תוסיפי מילה.” לאה ניגשה למטבח והוציאה את שקיק המלח היחיד בעיירה, יקר הוא אף מן הבית בו נכח. הגישה לאה את השקיק למישל ויחד אתו צעיף פשתן סגול.

“אלף ברכות עליך ועל ביתך לאה בת דבורה בת לאה, ורבבת הקדשות.”

תהתה לאה מנין למישל שם אימה וסבתה, אך שאלה אחרת בערה ממנה.

“ומה הדבר השלישי?”

“ובכן, נוטה אני למות, עסק ביש. אך ברצוני חופשה אחרונה עם הבחור האהוב עליי במיטה, ביקור אחרון למעיינות החמים הוא כל הדרוש לי ורוצה אני את ראובן כמדריך ועוזר, גופי כשק עצמות ואין אני בטוחה אם אשרוד מסע שכזה לבד.”

“ובכן ראובן, מדוע לא הולך אתה עם מישל?”

ראובן עוד פעור פה היה, לקח ליד האש את לאה כדי לשוחח לבד.

“מה את עושה לאה? אין את רואה שאישה זו מנסה לעבוד עלינו? מה אם היא רוצה אותי מחוץ לבית על מנת שבניה יפרצו לכאן בלי מגן וייקחו הכל?”

“כוונותיה טהורות ראובן, זוהי אותה מישל ביאטריצ’ה שלך.”

“הבטוחה את? גם אם היא מישל אין את חוששת שתיקח אותי בלי חזור?”

“לבטח זוכר אתה מילותיי על הענן, ובכן, הענן כבר גשם, לך איתה, בשבילי?”

הסכים ראובן לבקשת אשתו. ראובן נעל מגפיו והזקנה כיסתה פניה בצעיף הסגול, משאירה חרך לעיניים. את השקיק הסתירה בכיסוי החזה שלה. יצאו השניים לטפס על הגבעה שבראשה המעיינות החמים.

בדרכם במעלה הגבעה החלה אירוס לספר לראובן את סיפור חייה, מיום לידתה כחרצית ועד לימים שלפני הגשמים. סיפרה לו איך לפרחים יש יותר מכיסוי חזה ואיך אחרי שכל אחת מהן בחרה מקום להקים בו משכן נשארה בבית הפרחים עוד כמה ימים ספורים כדי לתכנן אותו. היא סיפרה לו איך כל אחת בתורה עלתה לגג פרסה כיסוייה ועפה לקצוות העולם.

“מאחלת אני להן כי ימצאו עוד פרחים, מטרה נעלה אצלן. זוכרת אני איך חיבקוני חיבוק אחרון לפני שעזבו מהגג, רובן בכו, השאר ניסו לחנוק דמעות. היה יפה מצדן להשאיר לי את הגלימה, הבינו הן כי עליי לחכות לסוף עונת הגשמים וכדי שלא אקפא התקינו לי גלימה מהדבר היחיד שנותר בבית, אומנם אלו חוטים שהחזיקו נקניקים רקובים אך אני מריחה ממנה גם את בושם הפרחים הקלוש. אך הנקניקים נותרים רקובים, עליי לטהר את הסביבה. ישנה אבוקה מלאה אבק שריפה על גג הקש של הבית, עוד מספר שעות השעון שעליה יצלצל והיא תשרוף את בית הפרחים עד ליסוד.”

“אל תאמרי זאת גברתי.” ראובן ניסה לנחם “משוכנע אני כי בית הפרחים יחזור לפעול ביום מן הימים.” גם אם ראובן לא האמין לה שהיא מישל ביאטריצ’ה, הוא הבין שהאישה הזקנה במצוקה ועל כן ניסה לנחמה, אך ניסיון זה לא צלח.

“שטויות, בית פרחים אמתי לא התקיים אף פעם. אתה יודע, בסופו של דבר כנראה והיינו לא יותר מחבורת זונות.” אמרה אירוס הארגמן מילים אלו והנה נחשפה לפניהן קרחת היער בה היו המעיינות. היא הוכתה תדהמה.

“איני מבינה! כיצד יש כאן ארבעה מעיינות חמים?!”

“תמיד היו ארבעה.”

“אין סיכוי, בביקורי האחרון היו כאן שלושה!”

“אין את יודעת? תמיד אחרי עונת הגשמים ההצפות יוצרות מעיין רביעי, אומרים שכל הנכנס אליו כמו נולד מחדש.”

החלה אירוס הארגמן לבכות. ראובן ניגש אליה וליטף את גבה

“מדוע את בוכה גברתי?”

“אלו דמעות אושר בני, על חלמונית בת חצב הטיפשה.” הסירה הזקנה את הצעיף מפניה ונתנה אותו לראובן, כבר אין לה סיבה לחשוש מאבקנים. הזקנה הוציאה את שקיק המלח ממקום מושבו ובלעה את תכולתו בשלמותה בלי טיפת מים אחת. היא נפלה על הרצפה והחלה מפרכסת בלי שראובן יכל לעזור. הוא הסית את מבטו מהמחזה האיום אלא שאז שמע קול מוכר.

“ראובן?”

הוא הביט עליה וכמעט בכה, מולו עמדה הגבירה, שיערה בוהק מסגול ועיניה ירוקות אף יותר מהעלים על העצים בטבעת שסוגרת את המעיינות. היא לא לבשה דבר וגלימתה על הרצפה, חוץ מהכיסוי הסגול על חזה. ידיה היו ירוקות אף הן, לא היו לה כפפות.

“את, את באמת מישל.”

“קרא לי אירוס הארגמן ראובן, זהו שמי האמתי.”

“מבין אני, אירוס הארגמן. אז הכפפות הירוקות שלבשת ביום שקפצתי מעל לגדר?”

“כפפות? אלו היו ידיי.”

“אז איך ידיה של חלמונית היו לבנות?”

“אנו הפרחים נעזרות בידיים ירוקות כדי להשיג סוכר מן השמש. חלמונית השיגה סוכר מדם פרות ולא הייתה צריכה לחשוף ידיה לשמש, לכן הן הפכו לבנות- כמו קרחון.”

רץ ראובן לחבק את אירוס הארגמן, אך כל שיכל לעשות זה להחזיקה בידיה, הן חשו כמו גבעול משומן. חייכה אליו אירוס הארגמן כמה רגעים, ואז משכה את ידה אליה כמו שמשכה ביום שניסו להוריד לה את הכפפה, אלא שהפעם שמה את ידה הירוקה על משהו, היא הניחה אותה על לחיו של ראובן, מנקה דמעה מלוחה.

“ראובן יקירי” מנעה עצמה מלדבר ובמקום אמרה “חדל שטויות, נותרו לנו דברים לעשות.”

ניגשו השניים לאבן חדה מעל למעיין הרביעי, ממנה הנערות קופצות למים בימות נופש. ראובן המשיך בשאלותיו.

“ומדוע חלמונית טיפשה? האין קללתה פועלת?”

“אכן, אך היא איחלה לי מוות במעיינות החמים במחשבה שאמות בכאב חד, האמת היא כי שיקרתי כשאבדה לי קצה הזרת, לא אחוש דבר, רק אחדל מלהתקיים.”

“מה את עושה אירוס הארגמן?”

“ראובן יקירי. הקללה הוטלה על כלל בית הפרחים, כל עוד אני חיה לבנותיי אין סיכוי להצליח. אמות כדי שהן יחיו.”

“עוזבת את מן העולם? אחרי הכל? אחרי כל עבודתך הקשה?”

“אל תדאג ראובן, לעד אזכור אותך.” אירוס הארגמן נשמה עמוק ומשהו מופלא התרחש, כיסוי החזה שלה נפתח, השלד השתחרר והתחמם בשמש, הוא היה מכווץ כל כך הרבה זמן אבל לא עוד. לאירוס הארגמן היו ארבע כנפיים שפרצו משכמותיה, שתיים אדירות ועוד זוג קטנות, הן היו רכות וריחניות, הן היו עלי כותרת כמו של פרחי אירוס הארגמן. הפרחית נחה לה על הסלע, מתחממת פעם אחרונה בשמש, ראובן בהה בה.

באותו הזמן משהו נהדר התרחש בעיירה, האבוקה על גג הקש פרצה ואש החלה מכלה את הבניין, כל האנשים באזור החלו צורחים, שריפה נוספת עמדה להתרחש. אנשים התרוצצו כמו נמלים ממול לבית הפרחים אלא שאז משהו קרה. בארבע הפינות של הבית נוצר בעונת הגשמים בוץ, הוא חלחל לקורות העץ שמתחת לאבן, מעכל כל פינה, ברגעים ספורים הבית נפל. מהגג האש שרפה כל העומד בפניה ובקרקע המים משמידים ושוברים כל משא. הבית קרס תוך כדי שהוא נשרף ובזמן קצר אותם מי מעיינות חמים התנגשו עם אש הגג וכיבו אותה בלי שאף אחד נאלץ לעזור. בית הפרחים לא היה עוד, וזיכרונותיו תמו יחד עמו.

“ראובן?” שאלה.

“כן, אירוס הארגמן.”

“אני אהבתי אותך.” אמרה אירוס הארגמן.

“ואני להטתי אחריך.” אמר ראובן.

“ראובן?” שאלה בשנית אירוס הארגמן והמשיכה

“התמסור דרישת שלום ללאה? איני רוצה שתשמור טינה.”

“אין סיבה שאבקש זאת, הטינה לא קיימת.”

“ראובן?” שאלה בשלישית.

“כן גברתי?”

“ילדיך מקסימים, שמא התחרטת על ביקורך אצלי?”

“כולו כקסם פרחית שלי, לעד אשמור אותו בלבי.”

“ראובן,” אמרה האישה בפעם האחרונה.

“כן?” אמר לה ראובן מילים אחרונות.

“זכור אותי.”

במילים אלו רפרפה הפרחית בכנפיה כמו כנפי פרפר מזמזמות, היא עפה גבוה לשמים ואז חדלה בנפנופה, היא צנחה בקול רעם במים. אירוס הארגמן פגה מהעולם.

ראובן עוד ישב על האבנים שלפני המעיין, בתחילה לא אמר דבר, ואז החל בוכה. הוא בכה שעות רצופות, אלא שאז שמע קול בכי אחר. הוא הביט על אדי המעיין ומולו ראה תיבה, היא הייתה בנויה מגבעולים, אירוסי ארגמן שזורים בצפיפות עם חלמוניות מכות שורש, כל כך צפוף שאף טיפת מים לא חדרה לתוכה. מקור הצרחות היה מתוך התיבה ששטה על פני המים עד שהייתה לרגליו, בתוכה הייתה תינוקת, עדינה, ידיה כמו של בני אדם ועיניה חומות כשל ראובן ולאה. מיהר ראובן לתיבה והוציא ממנה את התינוקת העירומה. הוא עטף אותה בצעיף שנתנה לו אירוס הארגמן ונענע אותה בעדינות על כתפו, לוחש לה מילות רוגע.

“אל דאגה ילדה, אין לך מה לדאוג. מהיום אני לך אב, אמך תהיה לאה. האחים שלך ישמחו לפגוש אותך בבית, תמיד רצו אחות לשמור עליה ולצפות בה גדלה, נקרא לך פרח כמו אמך. אמך האמתית, מי שלא הייתה, הייתה אישה נהדרת, אני יודע, כי היא הייתה נהדרת גם כלפיי. אני משוכנע שלו ראתה אותך, הייתה בוכה דמעות מלח, היא הייתה אוהבת אותך, גם אני אוהב אותך. אל דאגה בתי, כבר ירדו הגשמים. השמש, הסתכלי, השמש צצה בינות לעננים.”

בית הפרחים, חלק עשירי, חלק אחרון!
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך