s.h. geffen
דווקא היום, כשאנו עומדים מול מפתן הדלת, אין בי המילים. אני רק מקווה שנהניתם כמו שנהניתי מכם. החלק האחרון של "בית הפרחים" יפורסם ב-9 בספטמבר, ערב ראש השנה, שנתחיל שנה חדשה בלי אף אבן בבטן, מוכנים להתחלה הבאה. לבינתיים ידידיי, ברכת שלום, ומנוחה.

בית הפרחים, חלק תשיעי, אחד לפני האחרון!

s.h. geffen 04/09/2018 109 צפיות אין תגובות
דווקא היום, כשאנו עומדים מול מפתן הדלת, אין בי המילים. אני רק מקווה שנהניתם כמו שנהניתי מכם. החלק האחרון של "בית הפרחים" יפורסם ב-9 בספטמבר, ערב ראש השנה, שנתחיל שנה חדשה בלי אף אבן בבטן, מוכנים להתחלה הבאה. לבינתיים ידידיי, ברכת שלום, ומנוחה.

אחרי ששתלו את הפרחים במעבה היער חזרו אירוס הארגמן וכל שאר הפרחים לביתן, כעת שאחת מהן מתה הבינה אירוס הארגמן שהבית מקום של מוות הוא, אך עם זאת היא זכרה את הצלחתו ועל כן כינסה את הגינה במסבאה וסיפרה להן את החלק האחרון בסיפורה, זה שהוביל אותה לכאן. כל פרחית כבר שמעה וחייתה באגדה, אגדה שלחשו בין קירות הבית פעמים כה רבות שכמו נחקקו מילותיו הלוך וחזור על האבנים בלחש המגן על הפרחים.

יום אחד ניעוצו שלוש החברות בעלות הקסם מה לעשות אחרי שברחו מהעיירה, הן כבר החלו נמקות ומתמלאות קמטי יובש ולבטח שאר הפרחים כמוהן. אמרה מרונית סרגלית

“עלינו לדבוק ביער, ממנו באנו והוא ימלאנו.”

אמרה זהבית השלוחות

“מילא אומנם שנים רבות, אך עם בוא האדם נותרו רק שדות חיטתם. אך ישנה שיטה נוספת לגזול מאותם מלכים במחשבתם הבודדת, על הפרחים לשוב לעיירה ולהתפטם בשתן.”

אמרה טופח עדין

“השתן יבש, גישתנו לו הוגבלה כמו שהנך יודעת זהבית, אך צודקת את כי ביער לא נותר לנו החסד, שמא צדקו הדמיות? אולי באו ימי האודם? שקיעה לשמש צהריים זורחת בצהוב ואף לזריחה מחממת ענפים, ונשקע יחד אתה.”

היו החברות אובדות עצות והנה פרצה לפגישתן אירוס הארגמן רעננת שיער ולחייה אדומות כשל גברת מכוסה אבקת טיפוח. מיד קראה זהבית

“עצרי במקומך דמית! נגרשך כמו שאר בנות הצבוע!”

“אינני דמית, זהבית, אך עם מסר המטריף דעת כמעט כמו מנהגן.”

“וכיצד אינך דמית?” שאלה טופח עדין “לחייך אדומות מדם.”

“אלו מן האבקה שהתלחלחה בזיע ריצתי, חדשות טובות בפי וטעמן אף לא מר.”

“וברק שיערך? הפנים הקורנות? רק דמיות יוכלו לזכות בריח מתוק כמו עורך.” אמרה מרונית.

“עורי מתוק מרחצתי בנהר, יום חג היום ועל כן התקדשתי לקראתו. אומרות אתן שהגיעו ימי שקיעה אך בראשי רעיון לעזוב את השמש ולהגיע עד ללבנה.”

“ספרי.”

“אכן לבני האדם שני נוזלים, הדם והשתן, אך בקרב זכריהם נוזל נוסף, נוזל המתחדש מדי יומו ורק מנה קטנה ממנו מספקת ליום שלם. אבין אם לא תאמינו לשמע אוזניכן, אך תנו לי להוכיח לכן במו עין ומגע את האמת הזו.”

תחילה חששו השלוש, זו הייתה הפעם הראשונה בה פגשו בבת פשתה שעירה מגלת השתן והן ראו בעיני מכשפות כי הדם דבק בה, אך בה ראו משהו נוסף, אור, תקווה. נתנו השלוש לאירוס הארגמן להובילן בידיה. הן ביקרו בחנות התמרוקים ורחצו בנהר הקריר, אך נותר להן משהו שלישי ואחרון לטפל בו. בבוקר נתנה אירוס הארגמן את שמלתה למרונית האדירה וזו פיתתה בקשקשיה מלמד קשיש, בסוף עניינה חזרה למראה עוד מיום שקיללו את הדמיות. נתנה מרונית את השמלה לזהבית הדואגת לפרחים ולאחר מפגש עם מגיש מרק במקלט לחסרי בית נראתה כמו ביום שטעמה מהשתן המלוח בראשונה. לבסוף נותרה טופח הקטנה במידותיה וזו לקחה לה תלמיד צעיר, היא נראתה כמו ביום שנולדה מאימה.

חזרו הארבע ליער, שבעות ומוחן קודח במחשבות מה לעשות עם הידע החדש. כבר למחרת החלה אירוס הארגמן לאגד סביבה פרחים ולמחרת שלושה ימי חיפוש, בטקס חגיגי עם פאר כמו טקס מדבר חנכו חברה רביעית, גם אם את הקסם לא הכירה.

“פרחים יקרות, באנו היום לקרוא תחילת עידן, תאבוננו חדל ולעד לא יחזור.

אירוס הארגמן בת פשתה שעירה מגלת השתן בת חרצית המנושקת, מעתה והלאה שמך יהיה אירוס הארגמן מגלת הזרע בת פשתה שעירה מגלת השתן בת חרצית המנושקת, וכבקשתך בקרב בני אנוש מישל ביאטריצ’ה- הגבירה לפרחים.

את תהי החברה הרביעית למגנות על הפרחים. את תעניקי להן ככל יכולתך ומחשבתן ראשית למחשבתך, הן יהיו לך בנות ואחיות ואת להן אם ורעה.

את וגינתך תצאו בחזרה לאחת מן העיירות, שם תבנו בית בו הפרחים יוכלו לשרוד, בנותינו יבלו ימיהן בנועם ובשובע ללא פגע, ואם וצלח הניסוי יפוצו פרחים אלו ויקימו גינות משלהן, מהיום חיינו בבית הפרחים, הוא לנו תל מגן ואנו לו נמלים עמלות.

אך היזהרי חברתנו, אם והעדפת מישהו לפני בנותיך הצעירות ואחיותיך האהובות, סוף בית הפרחים ליפול וכל אחת מהפרחים שלפנינו תזכה לקללה אחת שיטילו על ראשך.

אך זאת תנאי והשאר בטוח. חגגו פרחים, עתידנו בר שורש.”

הפרחים צהלו ופרחו, נישאו על כנפיי שמחה מרפרפות וקולן מרחיק לכת, בפעם הראשונה בחייהן חשו כי המשבר עבר, ימי השמש תמו והגיע תור הלבנה.

“אכן זאת ידעתן כולכן,” אמרה אירוס הארגמן מגלת הזרע “אך לפני ריצתי קרה דבר חשוב אף יותר.”

וכך סיפרה במסבאה אירוס הארגמן על הימים שבילתה בספרייה עודנה בשמלת עור הנחש, לומדת על מדעי הבנייה כדי ליצור בית יאה לבנותיה העתידיות, לומדת על סודות האירוח כדי לשאוב בני אדם למלכודת של נקניקים מצופים בדבש, וכמובן לומדת על האדם וגופו תוך שהבינה את גופה שלה. בנוסף גילתה כי את השם מישל ביאטריצ’ה בחרה מזוג ספרים שאהבה במיוחד, שם ריק. היא סיפרה להן כל הדרוש לדעת על מנת להיות גבירה. קמה נרקיס ממקומה וקראה

“מדוע מספרת את לנו דברים אלו? הנוטה את למות?!” נרקיס העדינה עמדה לפרוץ מחסום דמעותיה אך אירוס הרגיעה

“לא בתי, זוכרת את כי בטקס נבחר בית הפרחים כניסוי, אך נשכח מהנאום זמן פעולתו. ובכן, לטעמי פסק הניסוי לפני שנים רבות ובקנאתי לשמור על סדר טבעי לנו בחרתי שלא להודות בכך. אך שכחתי כי דומות הפרחים לאדם בשלושה דברים, מראן החיצוני, יכולתן לדבר והעובדה שאנו משתנות עם המצב בכל עת. הגיע שעתכן להקים בתים, הגיע שעתכן לבחור כינוי בקרב החברה.”

“ומה יהיה עליך אמנו?” קראה נרקיס בשנית

“בואי עמי רעתנו, ארחי לי חברה בביתי החדש.” ביקשה כלנית.

“עזבי מאווייך אדמומית שכמוך, מקומך בביתי-חברתנו!” צרחה יסמין.

צחקה לה אירוס הארגמן צחוק גדול, משקיטה בכך את הפרחים המתקוממות למרוט שיער אחת מהשנייה עבור ההזדמנות לקחת את האירוס איתן.

“סלחו לי בנותיי, אך בין אנושים תכונה שאין לנו, להם המחילה, לנו גאווה, מיום שבחרנו מקום גם נבחר גרזן, לאט לאט יורד על צווארנו, מוכן לקרוע את בטננו בפרי חדש וזרע מתפרץ וכל עוד הגרזן מעליו הראש נותר מכוסה בד בגוף מצומק ואזוק הממלמל באוזני אף אדם כי הוא הצודק. מקומי בעיירה כי זאת בחרתי, ואתן בצהלות שמחה הודעתן עוד בטקס כי מיום שיגמר הניסוי- חובתכן לעזוב.”

החלו הפרחים לבכות על עזיבתן הגזורה מדפי הגורל, ממררות על החוט ששמר על דפיהן יחדו, מבכות על מישל ביאטריצ’ה.

“חדלו מרר ובכי! ימים אלו ימי חג! מחזור הלבנה צץ והשמים רצופי כוכבים! תהיו כוכבים בנות יקר! אומרות אתן כי גורלכן גזור, אך נוצת הדיו רק החלה כותבת! אמונתי שמורה לכן. אך אני, דפיי שרופים בקצוות.” שקטה אירוס הארגמן, רצתה לומר לפרחים כמה אהבתה להן גדולה, רצתה לומר על כל הפעמים שהתגנב הפחד מאחוריה ואחת מהן טאטאה אותו. אך לא אמרה דבר מישל ביאטריצ’ה, עם כל הסיפורים שבעולם אף אבן חן בתחתית נהר ואף טיפת טל נוצצת לא יכלה לומר כמה רגשותיה לפרחים כנים. אך לא נדרשה לומר דבר הפרחית, השאר חשו את האמת בשתיקתה ואחרי שכל המילים נאמרו נותר רק מגע. אחת אחת חיבקו הפרחים את זקנתן החביבה כל כך, אחת אחת נשבעה לשאת את שמה על לוח ליבה, גם בבתיהן שמן השני יישאר ביאטריצ’ה, כי עד עכשיו זהו היה שמן השני, וכידוע פרחים הן יצור הגאווה.

בחודשים הקרובים התרחש משהו שלא נראה מעודו בימי העיירה. מספר ילדים שיחקו בשדות וצפו בציפורים כשלפתע בין הציפורים הלבנות והאפורות ראו ציפור כתומה וענקית, תוויה לא היו ברורים במעופה קרוב לשמש אך ברור היה כי אין זה משהו טבעי. רצו הילדים לבתיהם וסיפרו על הציפור שראו, אבותיהם בתחילה לא האמינו אך במבטם למחרת מבעד לחלון ראו זוג ציפורים אחת ירוקה כמו היער ואחת אדומה כמו פריחת הרימון האדומה או אפו של שיכור הנח במזקקה. רק ימים ספורים עברו ובעיר החל מנהג, כל יום היו מתאספים התושבים בחצות היום ומביטים גבוה לשמיים לצפות בציפורים, בימים הראשונים רק ציפור או שתיים עפו אך תוך זמן קצר כל יום הייתה התקהלות אדירה של ציפורים שדמו לסרטי נייר צבעוניים העפים ברוח, חוגגים חגיגה שאף אדם לא ידע מה פשרה. הן היו מדהימות, אך למעלה מבינת האנשים. הכל נהנו ממפגשים אלו של צפייה בציפורים, אלא שאז באה עונת גשמים נוספת ואחרי שכולם שמו בראש משימותיהם להישאר בחיים המים שזרמו שטפו במהרה את זיכרון המנהג, עזרה העובדה שאחרי העונה אף ציפור לא נראתה. רק חדי ההבחנה היו רואים שגם אף פרחית לא רכשה נקניקים בקצבייה או פינתה אשפה לרחוב.

בית הפרחים, חלק תשיעי, אחד לפני האחרון!
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך