רוקמת החלומות
"?" = אם יהיו קוראים לסיפור, אמשיך אותו.

הקרב על הירושה – פרק 1 (?)

רוקמת החלומות 26/04/2021 133 צפיות 6 תגובות
"?" = אם יהיו קוראים לסיפור, אמשיך אותו.

שלמה הביט במאיה במבט מעורר רחמים. הוא חשב שקסם הזקנה יסייע לו להשיג את תשומת לבה. מאיה לא הנידה עפעף. מבטה היה מריר, אדיש, מעט אכזר אפילו. עד כמה שניסה שלמה לזכות בחמלתה, לא הצליח. “מאויצ’קה, אני רעב,” לבסוף אמר. היא לא אמרה דבר, אלא קמה מהכורסה הבלויה שנחה במרחק-מה ממיטתו. “את הולכת לקרוא למישהו?” שאל, אך לא נענה. עברו דקות ספורות בלבד והיא חזרה. “יגישו ארוחה עוד שעה,” היא שבה לאותה הכורסה. “אבל אני רעב עכשיו,” הוא רטן, “אם דור היה כאן, הוא כבר היה מזיז דברים. את לא יודעת לדבר איתם.” מאיה התעלמה. בדרך הקשה למדה שההתעלמות היא תמיד העדיפה. “אולי בכל זאת תנסי קצת לריב איתם,” שלמה לא הרפה. “רוצה שאקנה לך משהו מהמכונה בינתיים?” היא נאנחה. “תגידי לי את נורמלית? אני רעב, אני רוצה ארוחה אמתית! מכונה היא אומרת לי…” זעקתו צרמה באוזנה. “אז תחכה לארוחה,” היא נטשה את החדר כדי לקבל שיחת טלפון שארכה למזלה כשעה. “הדברים מסתדרים תמיד כשאת נעלמת,” אמר בעוד שאחת מן האחיות טחבה את הפירה הרטוב לפיו. “אז יש לך מזל, כי משהו צץ עם אחד הקליינטים, ואני חייבת ללכת.” היא התייצבה תחת משקוף הדלת. “חבל מאוד, כי יש לי משהו חשוב לספר לך, משהו שקשור בירושה.” אמר בפה מלא. “עד שתסיים לאכול אני כבר אחזור,” היא קבעה. הוא הביט בה בחיוך מעט זדוני. צמרמורת גועל קצרה עברה בגופה למראה חתיכות הפירה שנותרו על שפתיו הזקנות והרטובות. היא הלכה לדרכה.

מאוחר יותר באותו ערב, היא חזרה. רגשות אשמה כרסמו בלבה, לכן בחרה לקנות ולהביא לו מברשת שיניים חדשה, מגבת פנים קטנה וחמודה, קופסה חדשה למיון יומי של אוסף התרופות שלו ומסגרת זהובה ומעוטרת על-מנת שיוכל להתפאר בתמונה היחידה שלקח עמו לבית האבות. “אבא,” היא קראה כשנכנסה. השקית שאחזה בידה כמעט נשמטה מידה. “מאיה! התגעגעתי!” דור קרא. הוא טחב בפיו של שלמה מרק אפונה שהביא בקופסה. “אפילו לא ידעתי שאתה בארץ,” היא אמרה, ההלם ניכר במבטה. הוא הנהן וחייך, “כן, זאת הייתה החלטה של הדקה האחרונה.”
שלמה לא הביט בה אפילו, הוא המשיך להתענג על המרק. מתי לעזאזל דור הספיק להכין מרק, ואיך, אם הייתה זו ההחלטה של הדקה האחרונה? הוא הרי התגורר בלונדון. “תן לו לאכול לבד, הידיים שלו עובדות מצוין,” מאיה הניחה את השקית על הכורסה. אחיה ישב על קצה המיטה והמשיך להאכיל את אביו כאילו היה פעוט. “מי הכין את המרק?” מאיה עמדה מול האירוע המשונה, ידיה נשענו על צדי מותניה. “קתרין ואני הספקנו לאכול במסעדה אחרי שנחתנו, היינו מורעבים. אכלנו כל-כך הרבה שלא יכולנו לסיים את המרק המעולה הזה,” הוא אמר. מאיה הרימה גבה למשמע דבריו, היא ידעה שהיו אלה גיבובי שקרים, משום שהמרק היה ארוז בתוך קופסת אוכל ביתית. “שיהיה. אבא תקשיב, הבאתי לך כמה דברים בשקית שיעשו לך קצת טוב על הנשמה,” היא החלה לפשפש בשקית. “יש שם בחורה בת 18 עם ציצי ענק?” הוא צחק. “כן, אבא,” מאיה נאנחה. “באמת?” הוא נשען קדימה, כאילו מנסה להבחין באישה שהתחבאה בשקית, “למה את סתם משקרת?” הוא נשען חזרה לאחור ונתן לדור להמשיך במלאכת ההאכלה. “יש כאן מגבת קטנה, למתי שתרצה לשטוף את הפנים, או את התחת, או לא יודעת,” היא הוציאה את המגבת והניחה אותה על משענת הכורסה. הוא אפילו לא טרח להביט במגבת. “מברשת שיניים, כי אמרת שכבר צריך להחליף אותה,” היא הלכה לשירותים והחליפה בין מברשות השיניים, הישנה והחדשה. דור הביט באביו וגיחך, אביו גיחך בחזרה. החיוך על פני שניהם נמחק ברגע שמאיה חזרה והוציאה את קופסת מיון התרופות החדשה, “לתרופות שלך,” היא אמרה והניחה אותה על גבי השידה לצד מיטתו. מן המגירה של אותה השידה, היא הוציאה את תמונתו היחידה. זו הייתה תמונת שחור-לבן, הוא עמד שם על גדת הכינרת, גופו חטוב, פניו צעירות וחיוך ראוותני על פניו. “מה את עושה עם התמונה?!” שלמה הסית את ידו של דור מפניו, והתכונן לקפץ ממיטתו. היא לא ענתה והוציאה את המסגרת המוזהבת מהשקית. את התמונה הניחה בתוך המסגרת. אחר-כך, היא הניחה את התמונה הממוסגרת בקדמת השידה, שתהיה גלויה לכל. שלמה ודור בחנו את התמונה הממוסגרת. שלמה התמקד במסגרת עצמה, את התמונה כבר הכיר. “נו, מה אתה אומר אבא?” מאיה שאלה בגאווה, בוודאות יעריך את המחווה. “תוציאי אותה,” הוא אמר והחל להוציא אותה בעצמו מחוץ למסגרת. “מה, למה?!” היא חטפה את התמונה מידו רגע לפני שסיים להוציא אותה מהמסגרת לחלוטין. “זאת מסגרת מכוערת, בטח קנית אותה בחנות ‘הכל בדולר’, או יותר גרוע, ‘יד שנייה’,” הוא הסיט את מבטו מהמראה הכעור של התמונה הממוסגרת במחאה. “אתה נורמלי? אתה יודע כמה המסגרת הזאת עלתה לי? אתה לא מתבייש?” מאיה התרגזה. דור נותר אדיש. “נו, כמה היא עלתה לך?” שלמה העז לשאול. “300 שקלים, אבא,” היא הוציאה את התמונה מהמסגרת לחלוטין. היא הניחה את התמונה על השידה ולקחה עמה את המסגרת חזרה לשקית. את השקית אחזה בידה ונטשה את החדר. שלמה ודור הביטו אחד בשני וצחקו.

הקרב על הירושה – פרק 1 (?)
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (6)

וואו.
אוקיי.
אני מרגישה שיש איזשהי סיבה שהאבא והבן שלו צוחקים על הבת, וזה דיי מושך אותי לפרק הבא, אז אני אשמח אם לא תפסיקי וכן תפרסמי אותו.

יש לי טיפ אחד, שאני ממליצה לך להשתמש בו:
כשמישהו מדבר, תרדי שורה אחת למטה.
לא צריך שיהיה רווח משמעותי, אלא רווח קטן.
דוגמה:
“יגישו ארוחה עוד שעה,” היא שבה לאותה כורסא.
“אבל אני רעב עכשיו,” הוא רטן.

ולא:
“יגישו ארוחה עוד שעה,” היא שבה לאותה כורסא.

“אבל אני רעב עכשיו,” הוא רטן.

עוד דבר הוא שלדעתי צריך להשתמש בפסיקים רק כשיש משפט בלי סיום ברור. (אני לא יודעת בדיוק איך להסביר, כי אני לא משתמשת בפסיקים בסוף ציטוט, אבל אם אני אתקל במשפט כזה אני אשלח לך אותו. ) אצלך רוב המשפטים (אם באמת הצלחתי לשים לב) שאנשים אומרים נגמרים בפסיקים.

מקווה שתחליטי לפרסם את שאר הפרקים!

26/04/2021 18:10

    תודה רבה על תגובתך. את הסיפור כתבתי בעיקר בנייד אז יש דברים נוספים שאני כנראה אעבור עליהם ואתקן חוץ מצורת הציטוטים, שגם אני לא מרוצה ממנה במיוחד.

    אני מתכוונת ליישם את מרבית ההצעות שלך,
    שוב תודה רבה :)

    26/04/2021 18:26

אני כבר מנחש איך הולך להיראות הקרב. אני כבר יודע במי אני מצדד (דור, כמובן).

הערה שקיבלתי בעבר, נכונה לדעתי גם לכאן. כשמנסים להעיף שני עפיפונים ביחד – אף־אחד מהם לא יעוף כראוי. אמנם הכתיבה שלך במבט־על, אך המבט צריך להתמקד בדמות מסויימת אחת בלבד. הסיפור מזגזג בין נקודת המבט של האב לנקודת המבט של הבת; מה שעלול לבלבל את הקורא. מי חושב כרגע? האב או הבת?

נראות השיח בין האב לבתו צפופה לעין. זה מכוון?
כדאי להפריד בין הדוברים. כל תחילת ציטוט בשורה חדשה. זה יעזור לקורא לנתח מי הדובר בכל רגע, ולחשוב על הנימה שבה נאמרים הדברים.

שני ביטויים שהופיעו בפרק, יכלו להירמז בלבד. לדעתי, מילים כגון אלו מוזילים ומלכלכים את הסיפור. סיפור טוב לא זקוק לביטויים זולים.
האם זו באמת רמת השיח שאת מייעדת לדמויות?

בינתיים יש לך לפחות קורא אחד שמחכה להמשך.

אני לא גזען, אני שונא את כולם.

26/04/2021 18:32

    תודה רבה על תגובתך. האמת היא שיש סוגים שונים “מספר כל יודע”, לכן ההתמקדות בדמות מסוימת אינה הכרחית. השיח הצפוף היה נוח לכתיבה בטלפון הנייד, זה לא הולך להופיע שוב. בנוגע לביטויים הנמוכים – לדעתי הם נחוצים לשם הדגשת מתיחות, או ליתר דיוק, קצר ביחסים.

    אני שמחה לשמוע :)

    26/04/2021 19:06

מאז שקרב הג’וש נגמר, חיכיתי לצפות לקרב חדש. מצאתי אותו.

דבר שהציק לי בפרק זה שהוא מורכב משתי פסקאות שבתוכן הכל נכתב אחד אחרי השני ללא רווחים, זה פשוט נראה מבולגן מדי. מקווה שההמשך יכתב בצורה מסודרת יותר.

אהבתי, מחכה להמשך! D:

26/04/2021 23:47
סיפורים נוספים שיעניינו אותך