זיכרונות נעולים- תקווה לתשובות

sunlight 08/10/2017 308 צפיות אין תגובות

“את מוכנה לספר לי עכשיו את מה שרצית?” אני מפצירה באימי להגיד לי את הדבר ממנו חששה כל הדרך חזרה הביתה מבית החולים. עד כדי כך שהיא פשוט התעלמה מההפצרות החוזרות שלי בה. אותן הפצרות שהמשכתי להגיד גם עכשיו באותו קול מונותומי. ” אימא”, “אימא”. אני חוזרת שוב ושוב וכל פעם אני דורשת בצורה חזקה ותקפה יותר עד שהקריאות שלי נשמעות כצעקה.
אימא יוצאת מהאוטו אל החנייה ונועלת מאחוריה את האוטו.
“שנייה,” היא אומרת לי כדי שאני אפסיק לקרוא לה “תכנסי.”
היא פותחת את הדלת ולפנינו נגלה המסדרון. במסדרון הקטן הזה, שכלל לא משקף את אופי הבית הגדול והריקני שלנו, יש שתי דלתות עץ כבדות ויקרות. אחת מהן היא הדלת למשרד של אימא והדלת שמולה היא משרד של אבא.
הדלת של משרדו של אבי הייתה חצי פתוחה.
“חזרנו.” אימא חצי צועקת כבדרך אגב. אך היא נעצרת במקומה ומותירה אותי שם. כאילו מכריחה אותי להיות צופה מהצד שלא יכולה לברוח ממחזה שאני ממש לא רוצה לראות או לשמוע.
אבא לא מגיב. אז אימא חוזרת בשנית.
“חזרנו, מהבית חולים.” אימא חוזרת על עצמה שוב פעם. זקוקה נואשות לצומת לב מאבי, אף אם היא קטנטנה. אימא עשתה את זה פעמים רבות לאחרונה. כשאני באמת חושבת על זה. פעמים רבות היא ניסתה לדלות, גם אם מעט, יחס של אבי. גם אם הוא יחס כועס. בין אם טוב או בין אם רע אימא שלי הייתה זקוקה שרק יסתכל עליה, שיראה אותה, שיגיד את השם שלה וידע שהיא שם.
אבא מסמן שעם היד שהוא שמע ואנחנו יכולות להמשיך וממלמל “בסדר..”
אימא שלי עכשיו התחילה להתעצבן
“היא התעלפה עוד פעם.” כשלא ענה או הגיב אימא הוסיפה “היא פגשה את ריבנזון” (ניחשתי לעצמי שזהו שם המשפחה של כריס, שעליו כל כך התעצבנה מוקדם יותר בלי סיבה ממשית)
אבא הרים את עיניו והסתכל על אימי במבט שואל ובוא בזמן מנסה לענות האם היא אמרה את האמת או שמע היא מנסה להטריף אותו בשביל עוד קצת יחס.
אחר כך הוא הסתכל עלי במבט בוחן וכועס.
הוא עזב את העט מידו וכיבה את המחשב שחס וחלילה לא נעז להציץ ולראות דברים פרטים שלו. כפי שאבי נוהג להגיד ‘המחשב הוא חיי והתכנים שבו הם האירועים של חיי.’ לא משפט מדהים ויפה אך בהחלט מייצג את אמונתו של אבי והתנהגותו.
הוא קם אלינו ושם לנו יד על הכתף. כפי שנהג לעשות כשהייתי קטנה. יד אחת על כל כתף. אחת על של אימי ואחת על שלי. הוא לחץ בעדינות את היד כמי שמסמן לנו ללכת ואז אמר לנו “נלך לשבת בסלון, בנות.”
הוא הוביל אותנו אל הסלון. אני ישבתי על ספת העור השחורה והענקית. וההורים שלי ישבו כל אחד מהם על כורסאת עור אחרת. יושבים בצורה זקופה, כמו תמיד, כי כך, כפי שהם אומרים מסמלים לעולם שאתה יודע על מה אתה מדבר. מרחק הפריד ביני לבין הורי ובין שניהם גם. המבטים של הורי נפגשו כמה פעמים לפני שאבי התחיל לדבר. בכל פגישה כזו ראו את הלחץ, התהייה והשאלה שבאה אתם.
המצב הזה הכניס אותי לאי נוחות ומיליון שאלות רצו לי בראש. רציתי לדעת מה זה הדבר הזה ממנו הורי כל כך לחוצים? מה זה הדבר הזה שהפסיק בפתאומיות את העבודה של אבי?”
“זואי,” מר הורוביץ, העורך דין שלי הפסיק אותי משצף הדיבור “היחסים של ההורים שלך..” הוא ניסה להבין או שאני יאשר אותו.
“הבנת נכון.” עניתי. לא רוצה להודות בתבוסה.
“מישהו ידע על זה באותו זמן?” הוא שאל בדאגה
“לא.” עניתי
הוא חייך אלי חיוך מבין ומצתער
“כשישבנו.” המשכתי בסיפור ” אבא שלי אמר לי “זואי, אנחנו צריכים לספר לך משהו. משהו רציני שתצטרכי לקחת בחשבון. את צריכה להקשיב עד הסוף. לנסות לא לשפוט ובסופו של דבר, הכי חשוב, להאמין לנו”

זיכרונות נעולים- תקווה לתשובות
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך