דניאלה
מבוסס על סיפור אמיתי עם מעט שינוים (אבל לא מהותיים), ובנוסף זה הסיפור האחרון שייכתב על שכול.

חובשי הכומתות – פרק 2 – הסיפור של ליאור

דניאלה 24/06/2015 665 צפיות 4 תגובות
מבוסס על סיפור אמיתי עם מעט שינוים (אבל לא מהותיים), ובנוסף זה הסיפור האחרון שייכתב על שכול.

דפקו על הדלת.
כשפתחתי אותה ראיתי חיילת ומיד הבנתי לא היה צורך במילים. תחושה עזה של קור ועצב עמום עטפו אותי.
“שלום שמי נועה. אמא בבית?” עניתי שלא והכנסתי אותה פנימה לבית. הצטערתי שאני לבד בבית. צחוק הגורל זה כשהידיעה על מות הבן תופסת אותך כשאת עסוקה בתרומות לחיילים.
“תגידי, בכית?” פלטתי מבלי לחשוב. “כן. הייתי בעוד בית לפני שבאתי לכאן” ענתה. “כלומר עוד חייל שמת” השבתי בקרירות. לא הייתה לה תשובה על כך. “אני ליאור” הצגתי את עצמי. “איך זה קרה?” שאלתי אותה כשישבנו שנינו, כל אחת בכורסא משלה. “פגיעת טיל נ”ט בנגמ”ש”. כל מה שיכולתי להגיד מבעד לדמעות היה “אה” חלוש שכזה.
“אמנם אני בישרתי לך את הידיעה על איתי, אבל גם רציתי להגיד לך שהצבא עומד מאחוריכם. אתם תקבלו סכום מסוים בתור פיצוי. את הדברים שהיו שייכים לו אני אתן לכם בביקור הבא שלי.. את מקשיבה לי?” היא עצרה כשהבינה שאני ממש לא מקשיבה לה. היא דיברה בכזאת מונוטוניות שהאבל השתלט עליי. התנצלתי ואמרתי לה שכדאי שאת הפרטים האלה היא תספר לאמא שלי. “ומה עם אבא שלך?” היא שאלה. הדהים אותי שהיא לא ידעה. “בטח בברזיל עושה כסף שמעולם לא טרח לתת לאמא שלי בתור מזונות”. “את יודעת מה את רוצה לעשות בצבא?” היא מיהרה לשנות נושא. הנדתי את ראשי לשלילה. לא היה לי כוח לדיבורים. חיכינו בשקט לאמא שלי שתחזור כשברקע הטלוויזיה צורחת בקולי קולות על התקדמות המבצע. כאילו שאכפת למישהו, בטח לא לי. כשאמא שלי באה ונועה הסבירה לה את מה שקרה ידעתי שהיא תישבר. “מה אני אעשה בלעדיו?” מיררה בבכי. ניסיתי לעזור לה אבל היא פשוט סירבה לתת לי לעזור לה. היא לא הפסיקה לבכות ואני כן כי ידעתי שאני צריכה להיות חזקה בשבילה. למה זה לא הפוך?
כשהיא הפסיקה לבכות נועה הלכה, בהבטחה שהיא תשוב לבקר.
הימים הבאים חלפו במהירות, עד שאני בקושי זוכרת משהו מהם. אני זוכרת את הלוויה, ואת כל החברים שלו מגולני שבאו לבקר. את החברות שלי שריחמו עליי יותר מאשר עזרו לי, פשוט כי הן לא ידעו איך. אני זוכרת את הבכי הבלתי פוסק של אמא שהפך להיות קול קבוע שנשמע בבית. את השאר מעדיפה להדחיק.
למרבה הפלא אני ונועה התחברנו מאוד. היא תמיד ידעה איך לעזור לי לעזור לאמא שלי. היא עזרה לי להתמודד טוב עם המצב. אין לי ספק שהתקופה הזאת ביגרה אותי בהרבה שנים.
והיה את דן שאני זוכרת בבירור, פשוט כי הוא כל הזמן דאג לי. מסתבר שהוא היה חבר די טוב של איתי, ומצאנו את עצמנו יושבים עד השעות הקטנות של הלילה מדברים עליו, על הצבא, על החיים. באחת מהשיחות שלנו הוא שאל אותי בת כמה אני אמרתי שאני בת 17. “מה את בת 17 ועדיין לא יודעת מה את רוצה לעשות בצבא?” אמר בתמיהה. “אני אלך לאן שהמנילה תיקח אותי”.
אחת הטעויות היותר גדולות שיצא לי לעשות בחיי הקצרים הייתה ללכת לים ביום חמישי שאחרי השבעה. כשראיתי חייל עולה על האוטובוס, עם הכומתה החומה על הכתף, הייתי בטוחה שזה היה איתי. יכולתי להישבע שזה היה איתי. אבל זה לא היה הוא. ישבתי במושב האחורי באוטובוס, מקווה שאף אחד לא שם לב שאני בוכה. מאז נהיה לי הרגל מחורבן לחפש אותו בכל חייל שיוצא לי לראות, ובכל פעם שזה לא הוא, נשברתי מחדש. ואז נהיה לי הרגל עוד יותר מחורבן והוא לדמיין שהוא פה. שהנה הוא נהג במכונית שכרגע חלפה על פניי, והוא זה שירד מהאוטובוס שנייה לפני שאני עליתי עליו. הייתי בטוחה שאני משתגעת אבל זה גרם לי אושר. ככה לא הייתי לגמרי עצובה.
סיפרתי לדן שמצאתי את הייעוד שלי בצבא, והוא להיות בגולני, בדיוק כמו איתי. אפילו אם זה רק בתור מדריכה. הוא ליווה אותי במשך כל התקופה ההיא ועזר לי להתקבל. הוא עשה אותי מאושרת למרות שחשבתי שאושר זה משהו ששמור רק לאנשים שלמים.
התגייסתי לתפקיד מדריכת חי”ר ומשם למדריכה בגולני בדיוק כמו שרציתי, ואפילו שירתתי עם דן שנהיה חבר שלי.

מי יודע אולי גם אני אתקל באיתי לגמרי במקרה, והכל ישוב להיות כמו שהיה.

חובשי הכומתות – פרק 2 – הסיפור של ליאור
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (4)

בתור משהי ממשפחה שכולה רציתי להגיד לך שזה מדהים .

24/06/2015 22:19

מרגש….

24/06/2015 23:30

ואו מהמם ומרגש…

25/06/2015 00:11

המון תודה לכם! אתם לא יודעים כמה התגובות שלכם חשובות לי <3

25/06/2015 00:33
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך