s.h. geffen
שלומות חבריי, שמחו ידידיי, פרק חדש בא והוא לא מחולק! לכל אלו מכם שהגיעו עד עתה אומר רק דבר אחד, בטוחני שמעכשיו תהנו, לא משנה מה. הפרק הבא יפורסם ביום ב' ב-14 בינואר, ועד אז שבוע טוב לכולם!

יומו של הפקפה, חלק שישי

s.h. geffen 07/01/2019 130 צפיות אין תגובות
שלומות חבריי, שמחו ידידיי, פרק חדש בא והוא לא מחולק! לכל אלו מכם שהגיעו עד עתה אומר רק דבר אחד, בטוחני שמעכשיו תהנו, לא משנה מה. הפרק הבא יפורסם ביום ב' ב-14 בינואר, ועד אז שבוע טוב לכולם!

“אז מה דעתך?” שאלה הפקפה. חן בלעה במהירות פיסת מאפה זהוב ושיתפה בתחושותיה

“סיפור נאה.” אמרה בקצרה ונגסה במאפה שני, הפקפה עצר לאור תשובתה הקצרה, טוען שלא הייתה תשובה כי אם עובדה.

“אז ארחיב, סיפור נאה, אך איני מצליחה למצוא בו תוכן כפי שזה שורה בסיפורך על שמש.”

“אין תוכן?!” זעם הפקפה, כמעט מעיף את חן מגבו, אך הוא נרגע תחת שלשלות התרבות ואמר

“מדוע שתאמרי כאלו דברים קשים?”

בהרמת כתפיים ואנחת תסכול טענה “איני יודעת, זה פשוט שהסיפור כל כך מקסים ומיוחד, אך מה לילדת שיש כמוני ללמוד מכך? אם תשאלני כל מקרה יש לשפוט לבדו, אפילו בטיולך עם ישי, היה ברור כי אין לפתור מיחושי בטן של חסר בית באותן התרופות שעל הקופץ ממגדל הזכוכית היה ליטול. כך גם אני, איני זקוקה לעצתך כלפי ישי כי זו אינה תקפה אליי, לו חייתי בשכונות המתכת, זוללת ביצים, אז אולי הייתה תקפה, אך זה לא המצב.”

“אני מבין עמדתך, אך מעט פספסת את המסר, אין דעתי שכל הבעיות יכולות להיפטר בשיחה אלא שלכל אחת יש פתרון משלה, השיחה היא רק כלי בדרך לשם. אפילו בסיפור, ברור כי הנשף שונה במהותו משיפוץ בית התמחוי, אך שניהם הושגו עם התקשורת הקושרת ידי חברים לצרה.”

“איני בטוחה, נניח ואשתף, מה הסיכוי כי עצתך תעזור? טעית בלקחך את ישי ישירות לבית התמחוי, הוא כמעט ופירק את כל טענתך, רק בנס גם היה יום הנשף שנתן לך ולישי הזדמנות שנייה.”

“אבל עצם העצה עדיף! יודע אני כי הישארות במקום מנחמת, הישארות במקום מונעת מהמצב להחמיר, אך היא גם לא מאפשרת לו להשתפר. חשבי על בית התמחוי אם זאת הזכרת, לפני בואה של סיפן המתארחים סבלו בשקט, חשבו כי עצם כך שיש להם בית תמחוי מספק, אבל בכך שסיפן וישי עמדו שאין זה מספקם יכל המקום להשתפר. כן, יש סיכוי שעצתי תיכשל, אך הסיכון שווה ערך ואף קל במאזניים לו הועמד מול הסיכוי לחיים טובים יותר.”

משום מה חן לא ענתה במהרה לדברי הפקפה.

“גברתי? הכל בסדר?” לפתע שמע הפקפה יבבה.

“התיתן לי לרדת?” שאלה חן בקול חנוק. הפקפה מילא את בקשתה וחן עמדה מולו.

“מדוע בוכה את? למה לא ענית לי?” חן זרקה את שאריות המאפים לפח בקול תרועה.

“רוצה אתה במענה? הנה לך מענה! אומר אתה שמול בעיות יש להתמודד, אך לפעמים עדיף לכאוב! איזו תועלת תהה בשיחה על הכאב כשלא ברור היכן הוא קיים! הייתי חושקת בעצה, אך איני יודעת אפילו עבור מה. ראה את האישה עם הכחל המרוח, באמת חושב אתה שלו אדם נוסף היה נוכח היא הייתה עוצרת מהפגיעה באדם? לא חשקה בעצה ולא ידעה אפילו תחושותיה, דבר לא היה עוצרה בדרכה לגרון. חוץ מזה ישנו הרגלך למהר, אינך שם לב כיצד הוא פוגם באנשים? בנשף חסרי הבית לא נתת לישי זמן להתאושש מהגניבות בהן חזה ולכן צעק עליך וכמעט שאיבד ביטחון בעולם, ומה עמי?! איני זכאית לרגע אחד של מנוחה?! רגע להסדיר את הנשימה לפני שניסע בשנית?! לא! אינך חושב על כך, אומר אתה כי התרבות חוקתך והנה אתה דוחף ולוחץ, מסתובב סביב גבולות עד שאנשים כושלים בדרכך, אז אתה אוסף אותם ומעוות דרכם, נוטע בהם זרע תקווה כשזו לא אמתית!”

“גברתי,” לחש הפקפה, חן צרחה

“מה רצונך?!” וניגבה דמעה מעיניה נטולות השינה.

“מבין אני כי כואב, גם לי כאב.” עדיין לחש, מתקדם בצעד אל חן המתרחקת “כאב לי רבות, ביום שאמי נלכדה באחת המלכודות שהציבו לי, ביום שאחד מחברי למרעה לעס מספוא שהורעל, כאבתי אחרי נקמתי באנשי העיירה והכפר, מצד אחד חשקתי שיניחו לי לנפשי, אך זה נבע מרצון אחר, מרצון שהכאב יעבור, כל שאני חשקתי בו הוא שהכאב יעבור, לא חשוב באיזה אופן. לכן אני דוחף, כי כל רגע שכואב לך הוא רגע מבוזבז לקראת ניקוז המרה השחורה ואיני,” הוא התקדם עוד צעד וחן נשארה במקומה אחרי שניית תהייה “איני רוצה זאת עבורך, מגיע לך לאבד את הכאב.”

במילים אלו יבשו דמעותיה של חן, כשרק חזתה ביצור נדמה היה כלא יותר ממטרד שלא ברור מעין בא. אך במילותיו שכנעה סופית, אין הוא רוצה ברעתה, אינו רוח רעה הבאה לייסרה, הוא רוח החושבת כי לחן עוד סיכוי. בראותה כיצד אכפת לו ממנה גרעין של אמונה ניטע גם בה, על כן, למרות הרצון העז לשוב על עקבותיה ולקרוס על מיטתה עד הערב בחרה לעשות את הדבר אותו לא צפה אף אדם. חן עלתה על הפקפה והסכימה לספר לו על דרור ורד הנורא, אם רק יעזוב את הים שצעקות הגולשים בו נמאסו עליה. הפקפה הסכים ועזב את השכונה ליד הים עבור שכונת השיש הקטנה שמעבר לכביש הראשי. חן נשמה לעומק ריאותיה וסיפרה

“הכל החל כשיום אחד אישה רצה לתוך התחנה שלנו בשכונת המתכת. היה לה מבט של טרפה בעיניים, כיסויה בגדים ישנים שסרחו משתן, שיערה מרוט בנקודות אחדות ובו פסי שיבה מנוגדים לפניה הצעירות, ציפורניה אכולות לחלוטין, כפות רגליה מדממות מהריצה יחפה ברחוב. כל גופה רועד כאילו ברחה מקור על אף השמש שבחוץ, הזיעה שהכתימה את שמלתה עומדת בניגוד לגוון הסגול העשיר שלה, לא מצליחה להזיז את שפתיה אלא במלמול חסר פשר והיא מחזיקה בשולחן באגרופים שלא היו מוכנים לשחרר אותו כעוגן היחיד שלה למציאות. שד אחד שלה עמד להחליק מהשמלה שנקרעה בחזה וכשברח צרחה בכאב תוך שדחפה אותו בחזרה למקומו. כששוטר ניגש אליה ונגע בגבה חזרה לצרחותיה ובלוקחה את החפץ הקרוב אליה שברה אותו על השוטר, אחר כך השתינה במקום בזרם שלימד כי לא לבשה תחתון. מפניה נעלמה כל שארית צבע, היא התעלפה וראיתי את גבה מלא הצלקות המפוספסות והמנוקדות כששכבה על הרצפה בשלולית מימיה הכהים, כשהצליחו להרגיעה טענה שבאה למסור עדות.

למרות ההצגה העבודה שלי חיכתה לי, ידעתי שלא יבקשו ממני לתחקר אותה, בדרך כלל משאירים לי מקרים יותר בעייתיים, כמו גם מקרים שבהם אחולל פחות צרות. כבר הספקתי ללכת הביתה ולחזור בבוקר כשהסמל בא אליי בבקשה. המקרה עם הבחורה אכן היה מחריד, היא טוענת שהוחזקה במן כלא עם עוד זוג נשים ושכל יום גבר היה בא ועושה, מה שברצונו. הייתי סקרנית לדעת מה זה ענייני, חשבתי שמעדיפים שלא אתעסק עם אנשים שבירים כמוה, לא אחרי הלולאה שמצאו בתא הסוהר לפני ארבע שנים. לא הייתה להם ברירה הוא טען, הם פשוט היו חייבים לדעת איפה הבנות אחרות כלואות אבל הבחורה לא זכרה שום דבר מועיל. טענתי שאין זה נורא אם יישארו כלואות עוד שעה או שעתיים, אך המצב היה חמור משציפיתי. אחד מהדברים הבודדים שזכרה הנערה היה חריץ בדלת התא דרכו ראתה שעון שהיה בחדר המדרגות של בית כלאן, היא הייתה צופה בו ומתארת לבנות על מנת שלא יאבדו תחושת זמן ובתצפיות שמה לב לכך שהבחור היה מגיע בכל יום, אך בשעה משתנה ללא תבנית. לכן החוקרים חששו שבכל רגע הבחור עלול לבוא אל הבנות ואין לדעת מה יעשה כשייחשף שאחת מהן ברחה. למרות הישגיי בתחום הם לא חשבו שאני מתאימה לתחקיר, אך הייתי מוצא אחרון.

הנורה הבהבה מעלינו, רק אני והבחורה בחדר החקירות, לא זכרתי את שמה, רק שהוא מתחיל באות ד’, אז מיד שאלתי היכן הבנות. כמו עם שאר החוקרים היא טענה שאינה זוכרת, רק את השעון, ושהיא מקווה שימצאו אותן לפני שהוא חוזר. האם היא בטוחה שהיא לא זוכרת? כל פרט קטן יכול לתרום, הנייר שכיסה את הקירות, קערות אוכל שהוענקו להן, אפילו האופן בו חוברו השלשלות לקיר. היא אמרה שאין מה לתאר, הקיר היה חשוף ואת השאר לא הצליחה לראות מכך שמקור האור היחיד בחדר היה חריצים בדלת. בחרתי לנסות משהו אחר, מה אם הדרך שלה לתחנה? בטח זכרה היכן רצה בשכונת הלבנים. היא לא יודעת, בכתה, הלוואי שזכרה, אבל היא פשוט לא מצאה את המילים לתאר את האימה שלה בדרך.

שאלתי אותה אם היא בטוחה. משום מה היא חפנה את פניה בכפותיה והתייפחה. אני הבנתי שאינה עוזרת, אז פניתי לדלת. לפני שעמדתי לצאת אמרתי לה שחבל, הרי ידעה שרק היא תוכל להוביל אותנו לבנות, מסוכן מדי למשטרה לצבוא על כל השכונה ולכן אנו חייבים כתובת. אבל לא, היא לא מצליחה לדבר, והבנות המסכנות, אחרי שנים בתא בטח התיידדה עמן, אך אין מה לעשות, עוד מעט יבוא חוטפן ולמרות שהכול טוענים שאין לדעת מה יעשה היה ברור מה עומד להתרחש, הן ימצאו את הגופות שלהן צפות בנהר לפני שהיא תדבר. הבנות ימותו, והיא אשמה בזה.”

“איני מאמין, באמת אמרת לה זאת?” נדהם הסוס.

“זו הייתה האמת, מדוע אתה כה המום?” הסוס שתק ונתן לה להמשיך.

“אז הנה עמדתי לצאת מהחדר, מזכירה לד’ שבאשמתה ימותו הבנות והיא ביקשה שאעצור. נתתי לה לדבר. היא רעדה כל זמן סיפורה, על איך יצאה יחפה מהבית בו היה התא ובראותה את השמש חייכה לראשונה אחרי שנתיים, אלא שאז שמעה נביחה. מאחוריה ראתה להקת כלבים חשופי שיניים ובעלי קולרי זהב מתקרבים אליה והבעלים שלהם צוחקים מרחוק, הם רצו במטרה לאכול אז נאלצה לברוח. הם רדפו אחריה בלי הפסק, תם האוויר בריאותיה ורגליה שותתות דם מזכוכיות שמילאו את אחד הרחובות, אך רק ניסתה להסדיר נשימה ואחד הכלבים התגנב מאחור ונשך שמלתה. היא נאלצה לחזור לריצה, פניה מרוקנות דם, הכלבים פסקו רק כשיצאה משער חומת השכונה. היא ראתם בוהים בה מן השער, מייחלים לה מוות איטי, כאב בה כל שריר כשהסתובבה בשכונת המתכת בחיפוש אחרי התחנה. ד’ עם כל מילה רעדה יותר וראשה נשמט על השולחן כשעמדה לספר על הגעתה לתחנה, אך אותי לא עניינה יותר. זכרתי שלפני מספר ימים כנופיית הכלבנים התפצלה וכעת מחציתה השמה קולר זהב על כלבי הנשק שוהה ברחוב קטן בן שישה בתים, ביניהם בטח נמצא התא, ועל שישה בתים אין בעיה לצבוא ואף לכבוש.

השערתי הייתה נכונה, הבנות נמצאו בבית השני של רחוב הכלבנים בתא כלא בקומה השלישית, לשעבר שימש ככל הנראה כמחסן של אחת הדירות מתחתיו. לכן היה כה ריק, השלשלות בטח שימשו בעבר לארונות מתגלגלים שלא יברחו, אחת מהן הייתה מנותקת מכל דבר, אחר כך התברר שבעזרת שומן במאכלן ועם שביתת רעב שהרזתה את מפרקי ד’ היא צלחה בבריחתה בזמן שהשתיים האחרות המתינו לה. הן דמו במראה לד’, בגדים קרועים ופנים מפוחדות, אך היו חיות ובועטות. פינינו אותן מהר ככל שיכולנו והסתלקנו עמן.”

“מדוע לא נשארת בתא וחיכיתם לפושע?” תמה הסוס.

“ברור שאם היה בא אז אחד הכלבנים היה מזהיר אותו שנכנסנו לבניין וכי ייכלא אם ילך. אומנם הצלנו את הבנות אך הוא חמק לנו והזמן אבד עד שהוא יברח מן העיר לאזור בטוח כמו המדבר. אחרי שהבנות נבדקו הורשנו לתחקרן, הראשונה בהן, ר’, לא מסרה פרטים מועילים, כמו ד’ איבדה את זיכרונה אך היה ברור שהיא חשה בטוב ממנה. לעומת השתיים ו’, השלישית, זכרה כל דבר קטן, ר’ אישרה את הפרטים כשסופרו לה וזיכרונות עלו בה, מוכיחה תבנית חטיפה.

ו’ סיפרה איך לפני שנה עברה אל בית חדש בשכונת השיש ועל כן נאלצה למצוא מספרה חדשה. עברו מספר חודשים, ולא קרה אף דבר חשוד, הייתה מגיעה למוסד, מקבלת תסרוקת וממשיכה בדרכה אחרי ששילמה. אלא שיום אחד אחרי ששילמה ניגשה לקחת את כובעה מהכיסא עליו הונח וגילתה כי נעלם, גם העובדים לא מצאוהו, אך הבטיחו כי יתקשרו במידה וייצא ממחבואו. למחרת התקשר אליה ספרה ושיתף כי מצא את הכובע וכי היא מוזמנת לקחתו בתום יום עבודתם. החושך בא ועמו הגיעה לחנות בה היה רק הספר, הוא הגיש לה את הכובע,”

“ומה קרה אחר כך?” התרגש הסוס.

“אינה זוכרת, כנראה התעלפה, כל שהיא זוכרת הוא שאחרי ששמה את הכובע התעוררה כבולה בשלשלות לקיר התא לצד הבנות האחרות. שאלתי אם זכרה את שם ספרה אך שיתפה כי לא טרחה לשאול אותו, בקושי זכרה שאי פעם דיברו, לא ו’ לא ר’ ולא ד’ המוטרפת זכרו את שם הספר. קצת משונה אם תשאלני, אך מדוע שנשות שיש יטרחו לזכור את שמות הסובבים להן הן משלמות? בכל אופן, אומנם לא היה לנו שם, אך ו’ הצליחה לתאר את החוטף, ראשו קירח עם טבעת שיער מאוזן לאוזן, מצחו חרוש קמטים וכל פניו כמו אגרטל דומם מרוב שהבריקו משמן ריכוך. כשהגענו המספרה כבר נסגרה, אך הספקנו לדאוג שבעל העסק יישאר עוד מספר דקות עד שנגיע ונתחקרו, לא היה טעם בניירת רשמית של זימון לחקירה שהייתה מעניקה לספר השמנוני זמן לברוח. האיש הכפוף בעל שיער השיבה בירך אותנו בחביבות ונתן לנו להסתכל במקום, כמו ששיערתי בבקבוק שהיה קטן משאר התמרוקים על אחד המדפים נמצא הרעל, מוסתר בנוף מקומי.”

“הרעל?! מאין בא רעל?!”

“ברור כי ציפוי כובעי הנשים הורעלו, איזו אישה מתעלפת ממשקל מצנפת קש? הספר בטח ציפה את הבטנה בחומר אחרי שהנשים עזבו וכשהגיעו זה חדר דרך קרקפתן והן איבדו הכרה עד שהתעוררו כלואות בתא.”

“את אכן מצטיינת במקצוע.” ציין הפקפה.

“כן,” ענתה חן לסוס והמשיכה “הבעל גם זיהה את תיאור האיש כאחד הספרים שלו. איש תימהוני שעבר אל העיר מן היער, במקרה מצא את כתובתו ממכתב ששלח בשמו פעם למשרד התעסוקה ושנשמר בעומקי מחסן המספרה, את זאת ואת שמו נתן לנו- דרור ורד. הוא שיער כי המקום אליו הלך אחרי העבודה היה ביתו בשכונת המתכת.”

“אז? מצאתם אותו?”

“אכן, הגענו במהרה לכתובת, וכבר בתוך הרשת חזינו בו מקשיב למקלט שידורים שהצליח לחבר בתא הקטן ואשתו עומלת על להבת הגז מתקינה להם ארוחת ערב.

יומו של הפקפה, חלק שישי
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך