יצורי האוויר והרוח-חלק שני

athena 04/05/2021 50 צפיות אין תגובות

טריי
“מה נראה לך שאתה עושה?!”
אני לא נסוג אחורה, למרות שאשקר אם אגיד שלא רציתי.
“ארו, נסי להבין!”, אני מנופף בידיי בייאוש, “הרי למה היא עדיין שם? את זוכרת מה הסיבה לכך שאון עדיין למטה, בעולם השני?”
“ברור שאני זוכרת”, ארו מתיישבת בכיסא האפור שלה, מבינה כבר לאן אני חותר.
“בגלל שהיא אמורה להבין מה היא רחוק מכאן!”, אני צועק עליה, למרות שהיא כבר אמרה שהיא זוכרת, “ואת יודעת שזה היה קורה במוקדם או במאוחר! אני רק זירזתי את העניינים”.
“אתה באמת חושב שהיא זימנה את עצמה לכאן רק בגלל שאתה ירדת לעולם שלמטה?”, היא מצביעה על און, ששכובה על הספה במשרד שלה. אחרי שהבנתי שהיא מתחילה לעבור לכאן, מיד באתי אחריה.
אני עוצר מלהסתובב במעגלים במשרד שלה, “מה זאת אומרת? את חושבת שזה צירוף מקרים ששעתיים אחרי שהיא חשה בנוכחות של אחד מאיתנו, הסכר נפתח והכוחות שלה התחילו לזרום?”
“ברור שלא”, היא כמעט מגחכת. תחושה רעה מתחילה להצטבר בליבי, וזה אף פעם לא סימן טוב. כבר עכשיו אני יודע שהיא הולכת להגיד משהו רע.
“טריי, שב”, היא מורה בידה על הכיסא שלפניה. רוח נושבת דרך החלון הפתוח שבמשרדה.
להסביר בדיוק איפה המשרד תהיה פעולה קצת מסובכת, כי אם ארצה לעשות את זה, אצטרך להסביר מה זה בדיוק העולם שלי, ומדוע אני קורא לעולם השני “העולם שלמטה”.
העולם שלי הוא העולם שאליו מגיעים חלק מהאנשים לאחר מותם. אני יודע שזה נשמע מוזר, בדיוני, או מומצא, אבל נראה לי שאני יכול להסביר בצורה שתיחשב הגיונית. אם לא תבינו, לא אאשים אדם מכם.
לא כולם מגיעים לעולם שלי(או בשפה שלנו-סזליוס). רק חלק קטן מאוד מכלל המתים שבעולם מגיעים לכאן. זה טיפה מסובך.
אוקיי, אני מערבב הכול. נראה לי שאני פשוט אצטרך להתחיל מההתחלה. אבל ממש ממש מההתחלה. אוי, זה הולך לקחת זמן.
אז ככה. כשמישהו מת, הוא עולה למעלה. לא הנשמה שלו, או אור החיים שלו, או קישקוש אחר בסגנון. הוא כולו עולה למעלה. יחד עם הגוף, האופי וכל הזכרונות. חוץ מרגע המוות. את הרגע הזה אף אחד לא מסוגל לזכור.
כשאני אומר “למעלה”, אני מתכוון לאחד מהמקומות בעולם שלי. למקום עצמו קוראים “אולם המיונים”, והוא בדיוק מה שהוא נשמע. שם כל אדם מגיע למקום שמתאים לו אחרי המוות. האמת היא שהעולם שלי הוא לא יותר מידי שונה מהעולם שלמטה, רק החלק שאני גר בו שונה. אבל אספר על זה אחר כך.
כמו בעולם שלמטה, גם כאן יש לאנשים עבודות. גם כאן הם מרוויחים…סוג של כסף. זה נקרא אצלנו “נקודות אור”, וזה משמש אותנו בערך כמו כסף.
אבל לא לצרכי אוכל או מקום לישון בו. למעשה…אנחנו לא מסוגלים לישון. אנחנו מסוגלים להתעייף, ולרצות לנוח, אבל לא לישון.
היו רק כמה אנשים בהיסטוריה של סזליוס שהצליחו להירדם. כזה קורה, הם פשוט מתאדים. אף אחד לא יודע איך, ואף אחד לא יודע למה. להירדם כבר כמעט הפך לדבר מפחיד. למה? כי אנחנו לא יודעים מה קורה אחר כך. הניחוש של ארו הוא שהפ עוברים לעולם אחר, דומה לשלנו. כאילו “מתים”, ועוברים לעולם שאחרי.
אני לא יודע, כי זה לא מה שאמור היה לקרות לנו?
בכל מקרה, חלק מהאנשים עוברים למכרות. אלה מכרות מדהימים של גבישים.
חלק הופכים לאנשי שוק, והם מחזיקים את השוק של העולם שלנו, שגם לא עובד בדיוק אותו דבר כמו למטה. וגם על זה אסביר בהמשך.
חלק הופכים לחוקרים. הם בודקים מה בדיוק גרם לנו להגיע לכאן, ומגלים כל הזמן דברים חדשים על העולם שלנו.
יש פה גם גננים, שאחראים על הצמחים שיש בכל מקום(צמחים שונים מאוד מהצמחים שבעולם שלמטה. יותר דומים לצמחי מים), בנאים, שאחראים על מקום מגורים, ומאלפים, שכמובן, אחראים על החיות שיש לעולם הזה להציג.
ולא משנה לאן נשלחת, זו תמיד עבודה שתואמת בדיוק את האופי שלך.
יש רק עבודה יוצאת דופן אחת. וזו העבודה שלי. אני מה שנקרא “יצור אור”. כינוי מבלבל ביותר. כי למעשה, אני לא שום דבר שדומה לזה. אני, ארו, ועוד לא יותר מידי אחרים, הם יצורי אור. שהם קבוצה קטנה מאוד מכלל המתים כאן. יש לנו מקום משלנו. זה כמו…גן כזה. זה כמו גן או פארק, רק עם בתים קטנים מפוזרים בתוכו. כמו מושבה קטנה, בשם “קורייל”.
אנחנו אלה שנשלחים שלכאן אחרי שלא מצאו להם דבר אחר לעשות. אנחנו אלה שיש להם משהו שונה באופי, שאף חוקר כאן עוד לא הצליח להגדיר.
ואנחנו היחידים שיש להם כוחות. אנחנו היחידים מכל תושבי “עולם המעבר” שמסוגלים לעבור בין שני העולמות. ולכן יש לנו הרבה עבודה והרבה מאוד עומס מונח על כתפינו. אבל במיוחד עליי.
כי אני נבחרתי למשימה מיוחדת. אני זה שאחראי על און. אני זה שצריך לוודא שהיא תהיה בסדר, מוגנת. אני משגיח עליה כמעט כל היום, בעיקר בלילה. אפשר לקרוא לזה ריגול, אני מניח. אני מעדיף השגחה מוצדקת.
למה, אתה שואלים?
הרי און, שהיא, כמובן, אחת מיצורי האור, אמורה לדעת להסתדר לבדה, זה נכון. אבל היא אמורה להיות הרבה מאוד דברים. היא אמורה לגור כאן, היא אמורה לדעת מה היא ולמה היא מסוגלת.
אבל היא לא.
לא עד עכשיו, בכל אופן. כי היא בדיוק התחילה להבין למה היא מסוגלת. והתפקיד שלי הוא לעזור לה להבין. זה לטובתה, כי אם היא לא תוכל לשלוט בכוחות שלה, בעולם הזה…היא יכולה לפצוע קשה אחרים ולהיפגע בעצמה. ואסור לי לתת לזה לקרות.
זה הרבה לעכל, אני מניח. אבל זה לא הכול. הלוואי שזה היה הכול.
כאמור, אנחנו סוג של יצורי קסם. וכולם יודעים שלכל יצור קסם, חייב להיות אויב.
טוב, גם לנו יש.
הם נקראים “קסאנים”. אין לי מושג מי ממציא את כל השמות המוזרים האלה. באמת- “קורייל”, “עולם המעבר”, “קסאנים”, “סזליוס”…ממש נראה כאילו נכנסנו לרשימת הקראת שמות של המיתולוגיה היוונית. שאותה אני ממש אוהב, דרך אגב.
בכל מקרה, הקסאנים הם פחות או יותר המקבילים המרושעים שלנו. מצטער על דרך הניסוח, לא הצלחתי לחשוב על משהו אחר, פחות אירוני.
הם גם מסוגלים לעבור בין העולמות, וגם להם יש כוחות שקשורים לטבע, אבל לחלק הרע שבו. אנחנו מסוגלים להשתמש ביסודות סביבנו, וגם הם. אבל אם אנחנו משתמשים במולקולות האור סביבנו כדי ליצור חומה, הם שואבים את המים המזוהמים מהקרקע, והופכים אותם לפגיונות קרח שחורים. בקיצור, יצורי אופל קלאסיים.
אבל זה לא כל כך פשוט. אנחנו יכולים לעשות דבר אחד שהם לא מסוגלים, ולהפך. בעצם, זה קצת יותר מורכב.
זה הולך בערך ככה-כשרון. כשרון, כמו שאתם אמורים לדעת, הוא דבר ייחודי לכל אדם ואדם. במקרה שלנו- לכל יצור ויצור אור.
מבין כל יצורי האור, הכוח של ארו הוא הכי משמעותי. אני לא יודע אם הוא הכי חזק, ולא, אני לא הולך להגיד לכם מהו(לא עכשיו, בכל מקרה, אני כנראה אפלוט את זה אחר כך). לחלק מיצורי האור יש כשרון, אבל לא לכולם. האמת היא שרק לחלק קטן מהם.
יש אצלנו יצור אור שמסוגל להחיות פצועים קשה שהיו אמורים למות בעזרת כוח אדמה חזק יותר מבדרך כלל. רוב האחרים מסוגלים להשתמש באדמה, אבל לאו דווקא בכוח הריפוי.
יש יצור כוח שמסוגל לחזות את העתיד באמצעות חזיונות. הוא משתמש בייסוד האוויר בשביל כך. רוב האחרים משתמשים ביסוד זה בשביל לחימה.
בדרך כלל אלה אותם יצורים שנשלחים לתקן דברים בעולם שלמטה.
ותאמינו לי שיש הרבה לתקן.
ואני, אתם שואלים? מה הכשרון המיוחד שלי?
אני מניח שתצטרכו לחכות בסבלנות.
נחזור לשיחה עם ארו. היא ביקשה שאתיישב, וזה מה שעשיתי. כשארו אומרת לעשות משהו, לא מתווכחים, פשוט עושים את זה.
היא משלבת את ידיה ונאנחת.
“מה?”, אני שואל, עצבני.
“טריי, אני מבינה שאכפת לך מאון, ואני מבינה שאתה רוצה להיות שם בשבילה, אבל זה אמור היה לקרות באופן טבעי. זה מה שקייאס אמר, אתה יודע את זה. ואתה לא יכול להפר את הכללים כל פעם שמתחשק לך”, הבעת פניה לא כועסת, היא מאוכזבת. ואיכשהו זה גרוע יותר. “זו ממש לא פעם ראשונה, או שנייה, או שלישית. אתה זוכר את הפעם ההיא שהצפת את בית הספר היסודי שלה כדי שהיא לא תיכשל במבחן בהיסטורה?”
אני מגחך כשאני נזכר ביום ההוא, “ברור. תודי שזה היה רעיון מצחיק”.
היא נאנחת פעם נוספת, “טריי, אתה כבר לא טירון”, אני בועט בכעס בשולחנה, אבל חלש. את נאום ה”אתה כבר לא טירון”, שמעתי הרבה מאוד פעמים בזמן האחרון. טירון הוא תושב עולם המעבר שהוא בן פחות משמונה עשרה. לטירונים תמיד עושים הקלות כשהם מפשלים, אבל לא רגע אחרי.
לפחות אי אפשר לומר שלא ניצלתי את הזמן ההוא כמו שצריך. זו לא פעם ראשונה שאני מגיע למשרד של ארו בגלל שהפרתי את החוקים של יצורי האור. לא שיש תקנון או משהו, אבל כולם יודעים איזה דברים אסור לעשות. ולרשום את עצמך לבית ספר של אותה אחת שקיבלת הוראה מפורשת לא להתקרב אליה הוא אחד מהם.
“ארו, השיחה הזאת לא מתקדמת לשום מקום”, אני נעמד, “אני לא מצטער שעשיתי את זה. את יודעת למה? כי יש משהו שאת לא מספרת לי. משהו שיכול לסכן את און, ואת יודעת את זה”.
היא נשענת אחרוה בכיסא ומישירה אליי מבט, “איך?”
“את שוכחת מי לימד אותי”, אני משלב את ידיי, “את מסתירה ממני משהו, ואני לא זז מכאן עד שאני מגלה מה”.
“בסדר”, היא משלבת גם היא את ידיה, “מצאנו שאריות של קסאן. לא רחוק מהעיירה של און. זה מתחיל לקרות”.
“לא”, אני צונח בחזרה אל הכיסא שלי. “זה לא…זה לא יכול להיות. למה עכשיו?”
“טריי…”
“למה עכשיו?!”, אני דורש ממנה תשובה, “היא בדיוק התחילה לגלות את הכוחות שלה, זה לא הזמן המתאים, את יודעת את זה”.
“אתה צודק”, אני מזהה רחמים במבטה של ארו, “אני יודעת את זה, ואני לא היחידה. כולם יודעים את זה, כולל הקסאנים. אמרתי לך לפני שנים שהם ינסו להגיע אליה בתקופה שבה היא הכי פגיעה, והנה זה קורה. היא בדיוק מגלה מה היא, למה היא מסוגלת. היא תבין מה הסכנה שרובצת עליה, זה הזמן המושלם בשבילהם לנסות להגיע אליה”.
“רגע…”, עיניי מצטמצמות, “את שמחה שהגעתי לעזור לה”, ההבנה מחלחלת לראשי, “את שמחה שיש מישהו שם למטה שמשגיח עליה מקרוב. לכן את כל כך מבינה ולא כועסת בגלל מה שעשיתי”.
“נכון”, היא מהנהנת, “ולכן כדאי מאוד שתהיה זהיר מאוד באיך שתסביר לה. תהיה מבין, תהיה עדין. החיים שלה הולכים להתהפך על צדם”.
“לא יותר מששלי התהפכו”, אני ממלמל בשקט.
אבל היא שומעת. פיה נקפץ, “טריי, אתה לא היחיד שזה קרה לו בגיל הזה. ואולי זה טוב שהגעת, כי אחרת היו ממנים מישהו אחר להשגיח על און, ולא הייתי רוצה שזה יהיה מישהו שלא אכפת לו ממנה. בדיוק ההפך ממך. אמרתי לך לומר לי אם זה קורה שוב”, כן, אין ספק שיש רחמים במבטה.
אני קם שנית, “ארו, אמרתי לך שאני לא רוצה לדבר על זה. אז תפסיקי להעלות את הנושא הזה!”, אני יוצא בפראות מהמשרד שלה.
אפילו היופי של העיירה סביבי לא מצליח לעודד את רוחי היום.
אני חוזר מהר למגורים שלי, אבל בקושי מצליח להגיע למיטה שלי לפני שערפל מתחיל למלא את שדה ראייתי.
“לא”, אני אוחז בכוח בצידי ראשי, “לא היום! לא עכשיו!”
אני מנער את ראשי בכוח, נלחם בחושך ובריקות שמתגנב לתוך מוחי. אבל לשווא.
“לא…לא עוד פעם…”
וזה כל מה שאני מספיק לומר לפני שאפלה מכסה את עיניי לחלוטין, רעש גלים מתחיל לגעוש באוזניי, ואני איני חש יותר דבר.

יצורי האוויר והרוח-חלק שני
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
17 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך