יצורי האוויר והרוח פתיחה+חלק ראשון

פתיחה

היא עדיין לא נרדמה. אני יכול לראות אותה, מקלידה במחשב שעל שולחנה. שערה החום נופל על פניה והיא מזיזה אותו הצידה בפיזור נפש. כבר מאוחר, ואם היא לא תלך לישון מוקדם, היא שוב לא תצליח להתרכז בכל השיעורים.
אבל היא יודעת את זה.
בדיוק כמו שהיא יודעת שאין דבר אחד שימושי שהמורים יוכלו ללמד אותה בבית הספר.
"מורים מטופשים…", אני אומר בשקט לאף אחד במיוחד. אני יכול ללמד אותה כל כך הרבה יותר ממה שהיא תלמד בכל חייה בעולם השטחי הזה.
אני יכול ללמד אותה על החיים מעבר לכדור הארץ. אני יכול להסביר לה על הדברים שכל אדם יוכל לעשות אילו הוא רק יפסיק לחשוב.
אבל אני לא יכול. אם כמה שהייתי רוצה פשוט לדבר איתה..אני לא יכול. אסור לה לראות אותי כרגע. זה מה שארו החליטה, וזה מה שיקרה.
אז אני צופה. כי זה כל מה שאני יכול לעשות. אני לא יכול לדבר איתה, ואני לא יכול לתת לה לראות אותי. אני מתחבא ממנה ומתחמק ממנה מאז שירדתי לכאן.
אני חושב עליה, ומדמיין מה היא הייתה אומרת אם רק יכולתי לשתף אותה בכל מה שקורה. לא רק כאן, אלא גם למעלה.
אני מתחבא ומתחמק ומתענה.
וצופה.

און

אני עומדת ובוהה באימה שמולי.
גם אילו רציתי, לא יכולתי לדמיין סיטואציה יותר גרועה.
לא, זו לא מפלצת.
זה גם לא מטאוריט שעומד למחוץ את העיר שלי. למרות שלזה לא באמת הייתי קוראת אסון.
זה היום הראשון ללימודים.
"אוף…", אני מכסה את עיניי עם ידי בתקווה שהכול ייעלם כשאפקח אותן.
אבל לא, הבית ספר הגדול שלי "מקורות", עומד מולי כבכל יום בשנה. לא היה נחמד אילו בית הספר היה נעלם לפחות בחופשים? כמעט כל יום בחופש הגדול עברתי ליד בית ספרי, ואני יכולה להישבע שהוא נעץ בי מבטים.
"אני לא רוצה ללכת!", אני פונה בייאוש אל אמי, כמנסה להאיחז בתקווה אחרונה. העובדה שהיא זאת שלא נותנת לי להישאר בבית כרגע לא מהווה שיקול. אולי היא התחרטה והחליטה ברגע האחרון שבית הספר יכול להזיק לילדה שלה?
"אוני, דיברנו על זה", היא שולחת אליי מבט מנחם-נוזף, "את יודעת שזה אף פעם לא כל כך נורא כמו שאת חושבת".
"תגידי לי פעם אחת שלא רציתי ללכת ללימודים לא בצדק", אני מנסה את מזלי בפעם האחרונה לפני שאני נכנעת.
היא מביטה אליי מלמעלה(למרות שהיא גבוהה ממני בפחות מארבעה סנטימטרים), "שנה שעברה התנגדת בתוקף לצאת לטיול שנתי של השכבה, וגם לזה שלפניו".
"מה הרעיון בלצאת לטיול מטעם הלימודים אם לא מתכוונים ללמוד?"
"און טביוטיק פורסט", רק מלשמוע את שמי המלא אני מבינה שכדאי לי להפסיק להתווכח, "זה מספיק. לכי כבר לכיתה", היא מסתובבת וחוזרת למכונית האדומה שלה. רעש המנוע המתרחק כמעט נודם.
נו, טוב. ניסיתי.
אני אוזרת כוחות ונכנסת לתוך גוב האריות.
או במילים אחרות-הרחבה המרכזית של בית הספר.
אני, כהרגלי, מכופפת את הראש כדי לא להישייר מבט לאף אחד. אני לא אוהבת להביט עמוק בעיניים של מישהו. כאילו מישהו יצליח לקרוא אותי אילו אעשה זאת.
הרחבה מלאה מפה לפה בתלמידים. תלמידים בחולצות בית ספר צבעוניות ותלמידים בגבהים שונים. אפשר בקלות להבדיל בין התלמידים הותיקים, לאלה שרק הגיעו. אלה החדשים, משתדלים לא להתבלט, להגיע מהר ככל האפשר לכיתה שלהם. הם עוטים על פניהם מבט מבוהל, לחוץ. בניגוד לישנים יותר, שכבר מכירים את המקום.
גם אני כבר מכירה את המקום הזה. אחרי הכול, אני הגעתי שנה שעברה, בכיתה ח'. את השנה לפניה ביליתי בבית ספר שונה, רחוב שונה, עיר שונה. אבל אני לא רוצה לחשוב על זה.
אני מנערת את ראשי, כמו כדי לסלק ממני את המחשבות המטרידות האלה. אני מעיפה מבט בטלפון שבידי. השיעור הראשון שלי הוא היסטוריה, בכיתה 51.
בית הספר שלי מחולק לשלושה חלקים. ישנה הרחבה של כיתות ז-ח, הרחבה של ט-י, והרחבה של כיתות י"א-י"ב.
עוד אף פעם לא למדתי ברחבה של ט-י, אבל זה לא אומר שלא ראיתי אותה. היא מסודרת כחצי ח', כשהכיתות פונות לכיוון המתחם של החטיבה הצעירה. ישנם עצים רבים באיזור, לא רק ברחבה של החטיבה הבינונית, אלה בכל בית הספר. יש גם ספסלים מפוזרים בכל הרחבות, וכן ערוגות עם צמחים או פרחים בתוכן. אבל הרחבה הזאת תמיד הייתה האהובה עליי. כמובן, יש גם את חדר המורים, המשרדים, חדרי האומנות, והמקום האהוב עליי בכל בית הספר-חדר המוזיקה. אבל עליו אספר בהמשך.
אני ממהרת לכיתה שלי, למרות שעכשיו רק רבע לשמונה. אבל מאז ומתיד אהבתי להגיע מוקדם, כדי שיהיה לי עוד זמן, רק ליתר ביטחון.
אני פותחת את הדלת בשקט. אין פה אף אחד פרט לקלי, התלמידה השקטה שמציירת כמעט כל פעם שאני רואה אותה. אני נכנסת לכיתה ומתיישבת ליד אחד השולחנות הריקים שצמודים לקיר. תמיד אני יושבת ליד הקיר. משום מה זה משרה עליי תחושה של ביטחון. רק פעמים בודדות בכל חיי ישבתי באמצע הכיתה, וזה תמיד מקשה עליי להתרכז. כאילו כל העיניים נעוצות בי וכל אחד יכול לראות מה אני עושה בכל רגע נתון.
אני מביטה סביבי ומחליטה שאני אוהבת את הכיתה הזו. יש בה כמה וכמה חלונות שאפשר לפתוח, וזה סוג הכיתה האהובה עליי. בלי חלון פתוח אני יודעת שארגיש חנוקה. את שאר הזמן עד לתחילת השיעור אני מעבירה בבהיה בטלפון שלי ובבדיקת הווצאפים.
לאט לאט מתחילים להגיע תלמידים. חלקם חדשים, אבל רובם ותיקים. המורה עדיין לא הגיעה, ולכן עיניי עדיין מרוכזות במסך שבידי.
אני שומעת את הדלת נפתחת. ומשום מה מרימה את ראשי. לא יודעת למה, תחושת בטן, אולי. אולי בגלל שצליל הדלת הנפתחת היה מעט שונה מהדרך שבה שאר התלמידים שהגיעו פתחו אותה. הותיקים, בכוח, פשוט כדי להתפרץ לכיתה ולהראות לכולם שאתם כבר מכירים את המקום. החדשים, בחשש, כמו לא רוצים לתת סיבה למישהו לשנוא אותם.
אבל הפעם…הדלת נפתחה לא לאט ולא בחוזקה. למעשה, היא נפתחה בדיוק בדרך הנכונה. אם כי אני לא יודעת להגיד בדיוק מהו הקצב הנכון ומהי הדרך הנכונה. היא נפתחה בביטחון, אבל לא יותר מידי. בלי קולות מיותרים. בלי חריקות, בלי להיתקע.
כשאני מרימה את ראשי, עיניי פוגשות בעיניים ירוקות. ירוקות בהירות. ירוקות יפייפיות כאזמרגלד.
כשאני מצליחה לנתק את עיניי מהעיניים הירוקות, אני מבחינה בגוף שאליו הן מחוברות. זה תלמיד חדש, אין לי ספק. כי אילו היה תלמיד כזה שנה שעברה, הייתי זוכרת. יש לו שיער חום בהיר, שנראה מעט בלונדיני בקצותיו. פניו רגועות יותר מכל פנים אחרות ברחבי החדר. אף מעט סולד, וזיק שובבי בעיניים הירוקות.
ולמרות שהייתי רוצה להסתכל בהן עוד קצת, בעיניים האלה, להבין מהו הדבר הזה שגורם לי לחשוב שמשהו בתלמיד הזה מוזר, המורה מגיע.
הוא נעמד מאחורי שולחנו, פניו ידודיתיים, "שלום לכולם, אני ליאור ברון, ואני אהיה המורה שלכם השנה להיסטוריה. אני גם אהיה המחנך שלכם, וזו כיתת האם שלכם. תכירו את התלמידים החדשים בכיתה", הוא מצביע על שלושה תלמידים שעומדים בפינת הכיתה, ליד הדלת. כולל הנער עם העיניים הירוקות.
הוא פונה אליהם, "אתם רוצים להציג את עצמכם?"
אחת מהן, נערה עם שיער ג'ינג'י כהה נעמד בפני הכיתה. למען האמת, לא נראה שהיא חוששת. צורת העמידה שלה מצביעה על ביטחון, "אני אליה. הגעתי מהקיבוץ כנען…וזהו, נראה לי".
המורה, ליאור ברון, מהנהן בראשו, "יפה מאוד, אליה. את תשבי…", הוא בוחן בעיניו את הכיתה, "ליד קרלוס", הוא מורה בידו לכיוון קרלוס, שיושב באחת השורות האחוריות. היא מושכת בכתפיה ומתיישבת לידו.
עכשיו הנער בעל העיניים הירוקות צועד קדימה. אני מוצאת את עצמי רוכנת קדימה בלי להתכוון. למה אני מרגישה צורך עז לדעת את שמו?
הוא עומד מול הכיתה, יד אחת אוחזת בתיקו. והוא מעיף בי מבט.
אני צריכה להפנות את מבטי, אני יודעת את זה. אני לא צריכה להביט לתוך עיניו, שמה הוא יקרא אותי. משהו רע יקרה אם אביט בעיניו.
אבל בכל זאת איני מצליחה להסיט את מבטי. הוא מביט בי, בעיניים הירוקות האלה. כאילו הוא ואני היחידים שנמצאים בכיתה הזאת. מוחי מתחיל להתמלא במחשבות. על עננים, על אוויר רך ונעים אשר זורם לי על הפנים. אני כמעט יכולה לחוש ברוח על גופי.
ואז הוא מגחך ומחזיר את מבטו אל שאר הכיתה. עיניי מיד יורדות מטה, לחיי סמוקות. מה קרה הרגע?
אני לא מביטה בו, אבל שומעת את קולו, "לי קוראים טריי. אני מהגליל. ואני שמח להיות פה", אני כמעט יכולה לשמוע את הצחוק בקולו. צליל קולו מעביר בי צמרמורת. הוא צלול. הרבה יותר מידי צלול. הרבה יותר מידי נכון.
"יופי, טריי", ברון מניח יד על כתפו, "אתה תשב ליד…הוא מחפש ברחבי הכיתה דמות מתאימה. מבטו מתקבע אל בת-אל, אחת הנערות ה"פופולריות", בכיתה. היא מחייכת בשביעות רצון.
אבל לפני שהוא מספיק לומר את שמה, הוא עוצר. אני מחזירה את מבטי אל התלמיד, אל טריי. מדוע הוא מביט ישירות בברון? עיניו של ברון מתרחבות. אני מצמצמת את עיניי בריכוז. מה קורה פה?
לרגע נדמה לי שהכול עוצר. הציפורים כמו מפסיקות לצייץ, המלמול המתמיד בכיתה בין התלמידים נפסק. ורק עיניו של טריי קיימות, מביטות בריכוז בברון.
טריי נועץ את עיניו בדמותו של ברון. לרגע נדמה לי שאני ניצוץ של כחול בעיניו של טריי, אבל שנייה אחר כך אין שם דבר. ואז נראה לי שהשקט נשבר. המלמול חוזר, הרוח שוב רוחשת בחוץ, הציפורים חוזרות לצייץ.
עיניו של טריי משות מפניו של ברון. אבל זה האחרון…מדוע נדמה לי שמשהו בהבעתו מעט מרחף?, "טריי, אתה תשב ליד און פורסט", אני מרימה את ראשי למשמע שמי. זה לא הגיוני.
אבל טריי רק מחייך חיוך קטן וצועד לכיוון השולחן שלי. אני מיד מפנה את מבטי לכיוון הקיר שבצד השני.
"היי, אני טריי", אני שומעת את קולו פונה אליי, אבל לא מביטה בו.
"אני און, נעים מאוד", אני אומרת, ראשי עדיין מופנה אל הקיר.
אני יכולה לחוש את עיניו ננעצות בי בחוזקה.
התלמיד האחרון מציג את עצמו, אבל אני בקושי שומעת אותו. שאר השיעור מתנהל כרגיל. ברון מסביר לנו קצת על בית הספר, קצת על המערכת שלנו השנה, ועוד קצת על כמה דברים שקשורים לפעילויות בית ספריות, שאף אחד לא באמת מתעניין בהן.
ואז השעון מצלצל, ואני שומעת את רעש התלמידים המתורממים מהכיסאות וצועדים אל הדלת.
לאט ובזהירות אני קמה מהכיסא שלי, ובוחנת את הטלפון שבידי. נראה שעכשיו יש לי שיעור מתמטיקה. אני נאנחת. אני לא סובלת שיעורי מתמטיקה.
אבל אין מה לעשות. אני מניפה את תיקי על גבי ויוצאת מהכיתה. כיתת המתמטיקה שלי נמצאת במרחק כמה מטרים מכאן. אני מתחילה לצעוד. אבל תחושה מוזרה מתחילה למלא אותי, ואני עוצרת ומביטה אחורה.
אין שם דבר.
מוזר. יכולתי להישבע שהרגשתי זוג עינים אשר מביטות בי.
אני נושמת עמוק ומכריחה את עצמי להמשיך. היום יפה, והאווויר סביבי נעים. אם יש עונה שאני אוהבת במיוחד, זה כנראה הסתיו. כשהכול מסביבי מלא בעלים נושרים וברוחות קירות אשר מפיגות את השרב שחל כאן כל הקיץ, כמעט בלתי אפשרי להרגיש מדוכדך.
אני מנסה להבין לאן בדיוק אני אמורה ללכת. המפה שבטלפון שלי מראה לי שיש לי עוד עשרה מטרים. אני רק צריכה לפנות פה, ואצליח לראות את הכיתה.
תוך כדי הבהייה בטלפון, אני פונה אל תוך שביל אבן שנמשך מטרים ספורים אל תוך המתחם של החטיבה הבינונית.
או לפחות, זה מה שחשבתי שאני עושה.
אני מרימה את עיניי מהטלפון שלי. מה זה? מולי יש שביל, זה ברור. אבל…הוא אמור להימשך רק כמה מטרים. ובכל זאת, נראה שהוא ארוך מאוד. בקושי אני יכולה לראות את סופו. רק נצנוץ בהיר לבן הוא מה שאני צועדת לקראתו.
ושוב נדמה שהציפורים מפסיקות לצייץ. גופי מתחיל להתכסות זיעה קרה. זה לא אמור להיות ככה. ואני מאוד לא אוהבת דברים שלא אמורים לקרות.
אני מביטה סביבי ומחליטה שעדיף לי לחזור אחורה. כנראה בחרתי בפנייה לא נכונה או משהו. אני פשוט אפנה אחורה, אצא מהשביל ואשאל מישהו איפה הכיתה שלי.
אבל כשאני מסתובבת אחורה אני מבינה שזה לא פשוט כל כך.
לעיניי נגלה קטע שביל. אבל לא זה שאני עברתי בו, השביל הזה נראה כאילו הוא נמשך לנצח. וגם בסופו יש נצנוץ לבן.
"אחח!", אני ממלמלת כשכאב חד מופיע בידי השמאלית. אני מבחינה בצורה על פרק ידי החיצוני.
לרגע נדמה לי שזה חתך כלשהו, כי יורד ממנו דם. אבל רק לכמה שניות. כשאני מפנה באצבעי את הדם, אני רואה שזו צורה כלשהי. אני מקרבת את ידי לעיניי. מה קורה פה? זה נדמה שעל כף ידי…יש סוג כלשהו של צורת ירח לא מלא. סהר.
כל זה מוזר מאוד, אבל זה הרבה פחות מטריד אותי כשהצורה הזאת שעל ידי מתחילה לזהור.
"מה זה?", בלי לשים לב בכלל אני מדברת בקול, וקולי מפוחד, "מה לעזאזל קורה פה?"
האור הלבן אשר אופף את כף ידי מתחזק, ומתחיל לסנוור אותי. אני מצמצמת את עיניי.
וכעת האור שבסוף השביל, משני הצדדים, מתחיל לזהור גם הוא. ולרגע זה נדמה שהכול סביבי זוהר באור לבן ורך.
האור מכסה את הכול. את השמיים, העצים העלים. הוא אופף אותי לחלוטין. הטלפון נשמט מידי.
אני מכסה את פניי בשעה שהכול, כולל אני, מתחיל להפוך ללבן. האור מתחזק מרגע לרגע, ואני כבר לא יכולה לראות כלום חוץ ממנו.
אני מנסה לאחוז במשהו, אבל לא מצליחה למצוא אפילו את התיק שלי.
הכול לבן. ורוח מתחילה לנשוב. רוח עדינה, רוח נעימה. אבל היא מבעיתה אותי ברגע זה. כי יש בה משהו מוכר. הריח. הריח מוכר. אני מכירה את הריח הזה.
וזו המחשבה האחרונה שעוברת במוחי לפני שהאור הופך להכול. הוא אני, ואני האור.