לקרוא בין השורות – חלק ד’

09/04/2020 151 צפיות אין תגובות

תקציר הפרקים הקודמים: לגילי, בחורה צעירה ושאפתנית, מוצע קידום בעבודה, הכולל מעבר לסיאטל שבארצות הברית. היא מחליטה לקבל את ההצעה, ולכן חברותיה מציעות לחגוג את עזיבתה. החגיגות נתקלות בקשיים כשחברתה ההריונית, המארגנת, מבריזה לה. גילי, בעלת התושייה, מחליטה לא לוותר על סיבה למסיבה, ובכל זאת יוצאת לבלות עם חברותיה שאינן מקיאות. במהלך הערב היא משתכרת ומסיימת את הערב, עם בחור בשם איתן, אצלה בדירה. הרומן עם איתן, מבחינתה של גילי, חד פעמי ופג תוקף כבר למחרת בבוקר. גילי מתחילה להתכונן למעבר הטרנס-אטלנטי, כולל חפיפה במקום העבודה ופרידה מן העובדים האהובים עליה, יותר ופחות.

בסוף יום העבודה, אחרי אינסוף פגישות חפיפה קטנות ולא הכרחיות, ישיבת הדרכה בינונית ולא הכרחית וישיבת הנהלה אחת גדולה עם כל צוות ה-Big בוסים…שוב ניחשתם, נכון, בכלל לא הכרחית, הייתי מותשת ביותר. אינספור תובנות עלו בי, על ההתנהלות האנושית בעולם העסקי. מפאת קוצר היריעה, העובדה שזה לא באמת מעניין אף אחד, וגם לא ישנה את הצורך לפאר את ה”עצמי” בכל הזדמנות, שמתי פעמיי כדי לרכוש לעצמי, נטול האגו, מדריך לתושב המתחיל בסיאטל, בחנות הספרים המקומית. הרגשתי שעשיתי צעד ענק, לקראת חיי החדשים בארצות הברית של אמריקה, וצעדתי כאילו אני הולכת לכבוש אותה בדיוק בעוד אחד עשר וחצי ימים + טיסה של 15 שעות (בלי לקחת בחשבון המתנה לטיסת המשך).
צעדת הגאווה שלי, הובילה אותי הישר אל חוף מבטחים, כלומר אל חוף הים. חלצתי את נעליי וטיילתי לי על החול הרך והחמים, בשעות אחה”צ מאוחרות, עד שמצאתי פינה שקטה יחסית, לשבת ולבחון את העיר אליה אני בורחת/נוסעת.
סיאטל, איזו עיר משגעת, בירת האנטומיה של גריי בואכה 50 גוונים של אפור, מי יודע אולי אני אמצע לעצמי איזה מקדרימי, מקגריי או מקדונלד’ס ואפצח ברומן לוהט עם אמריקאי מסוקס.
מצד שני, הסיבה שנשלחתי אל עיר הולדתם של ג’ימי הנדריקס, נירוונה, פרל ג’אם (וואו צמרמורת) ועוד ועוד, הייתה כדי שאני אתן עבודה. כלומר מטרת העל של משלחיי אל העיר החלומית הזו, לא הייתה כדי שאמצא את אהבת חיי, אתחתן, אקים משפחה ובכך אביא לקריסתה של אימפריה פמיניסטית נוספת, אלא דווקא כדי לשמר אותה. השאלה מבחינתי הייתה, האם המטרות של מי שהגה את הרעיון לרילוקיישן והמטרות שלי חפפו או אולי להיפך, למרבה הצער.
מרוכזת כל כך בקריאה, לא הבחנתי בכלב החמוד והפרוותי שנצמד אליי ורחרח אותי ואת הספר.
ליטפתי את פרוותו הרכה ולא שמתי לב לגבר שהיה מחובר אליו בקצה הרצועה.
“עוזבת אותנו מה?” הוא שאל בהיסוס.
הרמתי את ראשי והנהנתי “כן אני נוסעת בסוף השבוע הבא”.
חייכתי.
“סיאטל, מקום מקסים. הגעתי לשם לפני כמה שנים, כשטיילתי מחוף לחוף יחד עם אשתי” הוא נאנח גם אני קצת, אבל נזכרתי שזה בכלל לא משנה לי, כי אני לא אהיה בארץ בעוד כמה ימים.
“למען האמת, אשתי לשעבר, התגרשנו לפני שנתיים. וואו, סליחה, על כל האינפורמציה הזו, זה בטח לא מעניין אותך עכשיו”.
חייכתי.
הכלב שלו, גולדן מעורב, התיישב לצדי והניח את ראשו על רגליי.
“זה בסדר, הים גורם לך לתחושה של חופש ושחרור. אני מבינה את זה, זאת הסיבה שאני באה לכאן”.
עכשיו תורו היה לחייך.
“זה בסדר אם אשב כאן?”.
“כן, תראה הכלב שלך הוא ממש סבבה עם זה” צחקנו.
“זאת היא וקוראים לה באפי, יש לה כישרון לזהות אנשים חיוביים” הוא אמר ברצינות.
“וואו, אני ממש נרגשת לדעת שאני חיובית” אמרתי בציניות.
הוא התעלם מהטון הסרקסטי והושיט את ידו “אני ניר”.
נזכרתי בפעם האחרונה שמישהו הושיט לי כך את ידו, סיטואציה דומה אבל מאוד שונה. הפעם הקודמת בהשוואה לזו, נראתה פתאום מאוד זולה.
הושטתי את ידי בנימוס חזרה “גילי”.
“אז למה את נוסעת לסיאטל, גילי?” הוא שאל את שאלת השאלות.
לשבריר של שנייה, לא ידעתי מה לענות, אבל התעשתי מיד.
“עבודה. אני הולכת לקבל תפקיד בכיר בחברה שבה אני עובדת. זו חברת השקעות בינלאומית, יש להם משרדים בכל אירופה ודרום אסיה. והמשרד המרכזי נמצא שם בסיאטל. זאת הזדמנות מצוינת לקבל תפקיד ניהולי וניסיון בינלאומי ואז לחזור לכאן בעוד כמה שנים” הסברתי בהתלהבות רבה.
“נשמע שאת הולכת לעשות שם חיל. מה המשפחה שלך חושבת על המעבר?”
“ההורים שלי שמחים בשבילי. זה קידום ממש משמעותי והם יודעים כמה קשה עבדתי בשבילו” הרגשתי שאני כמעט מתנצלת.
ישבנו שם על החוף עוד כמחצית השעה בזמן שניר סיפר על עצמו. הוא עובד בחברת הייטק, מנהל שני צוותים העוסקים בפיתוח מוצרי אבטחת מידע לחברות אשראי ולבנקים, גרוש בלי ילדים, גר בקרבת החוף ומגדל כלבה חמודה.
“אני חייבת לזוז” נעמדתי וניערתי את החול מעל בגדיי.
“גם אני” ניר אמר ועשה כמוני. גם באפי התנערה היטב.
“נהניתי מאוד להכיר אותך גילי, אני מקווה שתמצאי בסיאטל את מה שאת מחפשת בחייך, ותצליחי בעבודתך החדשה” הוא אמר ברצינות רבה תוך שהוא מביט עמוק לתוך עיני.
“גם אני מקווה” אמרתי וחשתי דקירה קלה בלב.
לחצנו ידיים ונפרדנו, כל אחד לדרכו.
תחושת עצב עטפה אותי בזמן שהתקדמתי מן החוף לעבר הטיילת. מי יודע, אולי אם הייתי יושבת בחוף וקוראת רומן ולא מדריך לתייר הייתי עכשיו ממשיכה את הערב עם ניר.
הספקתי ללכת בערך 300 מטר, כשלפתע נזכרתי שהשארתי את השקית עם הספר על החוף.
“אוף אני כזאת מפוזרת כשאני רואה מישהו שמוצא חן בעיני. זה חייב להפסק”.
חזרתי על עקבותיי במהירות, מקווה שאף אחד לא חמד ולקח אותו.
הנה הוא, נשמתי לרווחה והתכופפתי להרים את הספר, כשהבחנתי בטלפון נייד לא מוכר, מונח על החול.
הרמתי גם את הנייד וזיהיתי את תמונתו של ניר כשומר המסך של המכשיר.
התלבטתי בקושי חמש שניות, כיצד להשיב את האבדה לבעליה, כשהבעלים חזר בדיוק כדי לקחת אותה בעצמו.
“מחפש את הטלפון שלך?” נשימתי כמעט נעתקה כשראיתי אותו שוב.
“כן, איזה מזל שמצאת אותו. אבל למה חזרת?” הוא נראה קצת מבולבל.
“שכחתי את הספר על סיאטל” גיחכתי.
ניר גירד את ראשו, כחכח בגרונו ואמר:” נראה לי שהיקום כאן” הוא הצביע כלפי מעלה “שולח לנו רמזים”.
“אני חושבת שעלית כאן על משהו. אין ברירה חייבים להיות קשובים” קרצתי והצבעתי למעלה.
“מה דעתך שאחזיר את באפי הביתה ונקבע בקפה ארצ’י בעוד שעה וחצי?” הוא הציע והוסיף בדאגה “זה משאיר לך מספיק זמן להתארגן, נכון?”.
“מספיק והותר” הנהנתי והתחלתי להתקדם.
“נתראה עוד מעט” הוא קרא.
“נתראה”…

לקרוא בין השורות – חלק ד’
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך