לקרוא בין השורות – חלק ו’

14/04/2020 175 צפיות אין תגובות

“אני יוצאת לשעה” אמרתי לתמי, המזכירה של הבוס שלי, בדרכי החוצה מן המשרד.
“אל תשכחי שבארבע יש לכם פגישה עם הלקוח מצרפת. צביקה ביקש שתעדכני אותו, חמש דקות לפני, על השינויים והקניות שעשיתם, בתיקי ההשקעה שלו”.
“אל תדאגי, אני יוצאת לבנק לעשות כמה סידורים אחרונים בחשבון, שלא יכולה לעשות מן המחשב, ולקנות טרולי לנסיעה” קרצתי, הפרחתי נשיקה והמשכתי החוצה.
יצאתי מן הבניין, בו ממוקם המשרד שלנו בקומה ה-35, אל הרחוב. רוח נעימה שיחקה בשערי הפזור, השמש ליטפה את פניי, חמימות נעימה פשטה בין איברי.
לפעמים זה מכה בי, אני בעצם חיה בתוך צוללת. פעם בכמה זמן (הרבה זמן), אני עולה על פני השטח כדי לשאוף קצת אוויר. לרוב אני משייטת במעמקים, סובלת מקלסטרופוביה קשה ומפחדת לטבוע.
נכנסתי לסניף הבנק שלי, לקחתי מספר לתור הרלוונטי עבורי, וצעדתי לקבוצת הפקידים שישבה בקצהו המרוחק של הבנק. כולם היו תפוסים על ידי לקוחות שהקדימו אותי, ולכן נאלצתי להמתין על הספסל, עד שאחד מהם יתפנה.
המתנתי בסבלנות, תוך שאני שקועה בפיד של הפייסבוק, ובזווית העין הבחנתי שמישהו מתיישב לידי, אך לא ממש ראיתי במי מדובר.
הייתי שקועה עוד דקה, בטרם הרמתי את ראשי כדי לבדוק מה קורה עם התור והסבתי את ראשי לראות מי האדם שיושב על ידי.
“אז הברזת לי בסוף?” ניר שאל וניכר היה שהוא פגוע אבל יותר מזה סקרן להבין מה קרה.
מה הסיכוי שניפגש שוב, ודווקא כאן?
הייתי מופתעת, ושמחה. מאוד שמחה, אולי בכל זאת יש לי הזדמנות לתקן את הנזק.
“לא זה לא מה שאתה חושב” ניסיתי להגן על עצמי.
“וואו, זה בדיוק מה שהייתי מצפה מעצמי לומר למישהי שלא מתאים לי להמשיך להתראות אתה” הוא נהיה מרוחק פתאום “לא הכרחתי אותך להיפגש, אני מקווה, לא?”
“ניר, אתה ממש לא בכיוון. הייתי ממש נרגשת להיפגש אתך” המשכתי לנסות.
“אז מה קרה?”
“אני לא יודעת איך לומר זאת, כי זה אומר שאני צריכה לחשוף את הרגליי הדייטינג שלי” חיפשתי את המילים הנכונות כדי שלא אצא שרלילה מוחלטת.
“סיפרתי לך שאני נוסעת לסיאטל נכון?”
“כן…”
“בקיצור, חברה שלי תכננה לי מסיבת פרידה שלא יצאה לפועל. במקום, יצאנו אני ושתי חברותיי הקרובות, לפאב שכונתי לחגיגות מצומצמות. שם השתכרתי לגמרי, כי אני לא באמת יודעת לשתות” לקחתי אויר כדי לבחון את ניר “במצב הלא מפוכח הזה פגשתי בחור בשם איתן. מפה לשם חזרנו לדירה שלי. אבל בבוקר למחרת, איתן נראה לי הרבה פחות מושך והרבה יותר סוג של טעות חד פעמית, שאין צורך לחזור עליה”.
“הבנתי” ניכר היה שהוא לא ממש אהב את הסיפור שלי.
” כשחזרתי אתמול בערב, כדי להתארגן לדייט שלנו, הוא הפתיע אותי וחיכה לי מחוץ לבניין. התברר שהוא הרבה פחות ג’נטלמן ממה שהיה נראה אחרי 5-6 שוטים וחצי ליטר של קורונה. אני לא יודעת אם הוא היה תוקף אותי או לא, אבל אף פעם לא פחדתי ככה ממישהו” קיוויתי שניר התרכך קצת.
ניר לא אמר כלום
“מזל שסימה השכנה הפנסיונרית שלי הייתה שם כדי להציל אותי” מילמלתי כשהבנתי שהוא לא חש אמפטיה.
“גילי, האמת אני שמח שאת בסדר ולא קרה לך כלום. מודה שחשבתי, שהתחרטת או משהו כזה והחלטת לוותר”.
אולי בכל זאת יש פה סיכוי….
“אבל נראה לי לאור הנסיבות, את יודעת, את נוסעת בעוד שבוע בערך ואני נשאר פה, שכדאי שנוותר”.
או שלא, הלב שלי צנח …
“אתה כנראה צודק, ניר” הושטתי את ידי כדי ללחוץ את ידו והוא החזיר לי בלחיצה חמה ומחשמלת.
“מישהו אליי?” שאלה הפקידה שהתפנתה.
“כן אני באה” קראתי לעברה בלחץ.
“ניר, מקווה שנתראה מתישהו” חייכתי, מנסה לכסות את אכזבתי.
“נתראה” הוא אמר וחייך במאמץ חזרה.
התקדמתי לעברה של הפקידה, ובתוכי הרגשתי כמו נידונה למוות או גרוע מזה לחיי רווקות נצחיים. בחושים שלי, חשתי שאני מפספסת פה בגדול. אז הסתובבתי לעבר ניר שישב עדיין על הספסל והמתין.
“זה הטלפון שלי” כתבתי על פיסת נייר שמצאתי לידו “אם בכל זאת תרצה לעזור לי להיפרד” הושטתי לו את פיסת הנייר.
הוא לקח את הנייר, בחן אותו והכניסו לתוך הכיס האחורי של מכנסיו.
“ביי, גילי” תורו הגיע.

“הי תמי חזרתי” אמרתי בשובי למשרד “אני אהיה אצל צביקה אם מישהו מחפש”.
“אלופה” היא קראה לעברי.
“אכן” אמרתי בחביבות ונכנסתי לתדרוך שהבטחתי לצביקה.
כאן הרגע לומר משהו על כל הסופרלטיבים שתמי מרעיפה עליי, באהבה רבה, אני מודעת לכך: אלופה, תותחית, מדהימה, מהממת, מושלמת, מטריפה וכו’, הבנתם נראה לי. אני לא אף אחד מהם. עבדתי קשה מאוד כדי להגיע לאן שהגעתי: חרוצה, הישגית, בעלת תושיה, מתמידה, חכמה, יצירתית – אין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל אלו מתארים אותי קצת יותר מדוייק. אני מרגישה שכל תיאורי הסרק האלה משטחים את כולנו לאותו בצק עלים. חלקנו מלוואח וחלקנו תפחנו יפה לעוגת שמרים. אז כשמישהו מחלק את המחמאות האלה בסיטונאות, זה לא רק שלא מחמיא, אלא אפילו מעליב.
הפגישה עם הלקוח הצרפתי, הייתה מאוד מנומסת והתנהלה על מי מנוחות, אבל היה ברור לכולנו, שהוא לא מרוצה מהתוצאות של המניות שרכשנו עבורו.
בסוף הפגישה, לאחר לכתו, צביקה ביקש ממני לבדוק את הנתונים, שוב, ולראות מה ניתן לשנות. הלקוח החשוב הזה ממן חלק ניכר מן המשכורות שלנו ונמצא בקשר הדוק עם המשרד בארצות הברית. היה בזה מן איום מוסווה שאם הוא לא יהיה מרוצה, אולי חוות דעתו עליי בסיאטל, לא תהיה מניחה את הדעת ואין לדעת אילו התפתחויות צפויות.
נשארתי לעבוד עד שעה מאוחרת, כדי למצוא את הפתרונות הרצויים לצרפתי, ולנסיעה שלי לארצות הברית. אני חושבת שבעשר בלילה עליתי על קצה החוט שיגרום לכולנו לנשום לרווחה.
“הגיעה הזמן לסגור את הבסטה” אמרתי לעצמי, סגרתי את המחשב, ויצאתי מן המשרד מותשת ועייפה.
הימים האחרונים לא היו טובים לי. הדברים לא התנהלו כפי שרציתי והיו יותר מדי מהמורות בדרך, שהיא משל לחיי.
מצד שני, לא כדאי לצאת מפרופורציות. כל עוד אני בריאה חיה ונושמת, כל השאר זה בונוס.
ירדתי במעלית לקומת הכניסה, עברתי דרך הדלת המסתובבת אל הרחוב והלכתי לאטי אל תחנת האוטובוס.
אין לאן למהר, לצערי.
הנייד שלי רטט בתיק.
מספר לא מוכר הופיע על הצג.
האסימון (סורי, למי שלא מכיר את הביטוי או את אמצעי ההתקשרות העתיק הזה) עדיין לא נפל.
מי מחפש אותי בשעה הזו? תמהתי ולחצתי על “השב”.
“גילי?” ניר היה מעברו השני של הקו.
“כן זו אני” הלב שלי טס על 1000 קמ”ש.
“אני לא יודע מה זה אומר, אבל אני רוצה לפגוש אותך” הוא אמר בלהיטות.
“ניר, אתה יודע אני לא שיכורה עכשיו” בחנתי את בן שיחי.
הוא צחק.
“אני יודע, את פנויה להיפגש בעוד חצי שעה אצל ארצ’י?”
“כן” אמרתי נחרצות.

חצי שעה אחרי בדיוק!! נפגשנו בכניסה של בית הקפה, הוא חיבק אותי ונשק על לחיי. אחרי כל התהפוכות, הייתי שמחה ומאושרת והדחקתי את המציאות של שבוע הבא- החיים הם כאן ועכשיו. כל מה שיבוא אחר –כך, לפחות ברגע זה לא ממש משנה…

לקרוא בין השורות – חלק ו’
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך