מיס דרקולה – פרק 10

Edenashley 09/05/2024 188 צפיות אין תגובות

לפרק הקודם:

מיס דרקולה – פרק 9

הבטתי מקרוב, כמשפשפת מטאפורית את עיניי כדי לוודא שאני לא מדמיינת. סיכה זהה היה תלויה על דש החליפה של החתן. הבטתי ברון, שהיה מוקסם מהטקס, ובחנתי היטב את הכפפה שלי. ״תחפשי את הסיכה הערב, נתראה בקרוב״, חשבתי שוב ושוב על הפתק. מצאתי את הסיכה, מה עכשיו?

המתנתי בסבלנות מזויפת עד לתום הטקס, וברגע שהוא הסתיים אמרתי לרון: ״שנלך להגיד להם מזל טוב? אני אשמח להכיר את החתן והכלה, בכל זאת, היא נצר למשפחת צפש!״ – רון נענה.

הורדתי את הכפפות באלגנטיות ושמתי אותם בתיק שלי תוך כדי שהתקרבנו לומר שלום. לקח פחות משנייה עד שרון והחתן התאחדו כיאה לחברים טובים. החתן חיבק אותו כל כך חזק שתהיתי לעצמי האם רון מצליח בכלל לנשום. אני וגברת צפש החלפנו מבטים, צוחקות על ״הגברים והשטויות שלהם״.

״דייזי, אני רוצה שתכירי את ארתור וקתרינה. ארתור, קתרינה, זו דייזי,״ רון אמר, והכיר בין כולנו. קתרינה הייתה שמימית, לבושה בשמלה לבנה וצמודה, יהלומים וזהב לבן עיטרו כמעט כל איבר בגופה. אבל לי היה תכשיט אחר בראש.

״סיכה יפה,״ אמרתי ופניתי לארתור, ״יש לה משמעות?״ המשכתי. רון הביט בי במבט של ״מאיפה הבאת את השאלה הזו?״ אבל ארתור חייך ואמר שזה חלק ממסורת ארוכת שנים.

״האגדה מספרת שמי שעונד את הסיכה הזאת ביום חתונתו, עתיד להיות בעל חזק ויציב, עד כדי כך שבכל המלחמות שעברנו במאות השנים האחרונות, המשפחה של מי שענד את הסיכה הזו נשארה בחיים, וכך גם הסיכה עצמה. יש רק 4 סיכות כאלו בעולם, והן שייכות למשפחה שלי,״ ארתור סיפר בהרחבה וגאווה.

בלעתי רוק תוך הנהון מנומס, מביטה בארתור וקתרינה כעל זוג מלכותי, רומיאו ויוליה, שני אנשים ממשפחות חזקות ואמידות שמצאו עצמם יחד. ״איפה שאר הסיכות?״ שאלתי.

״ארתור יודע, אבל הוא לא מגלה לאף אחד, אפילו אני לא יודעת,״ קתרינה ענתה במקומו.

״את כזאת סקרנית, אני מת על זה,״ רון אמר והחזיק את ידי, בעודו מוביל אותי אל הבר לקחת משקה נוסף. הבטתי לאחור והסתכלתי על ארתור, שהביט בי בחזרה. אם קתרינה צודקת, וארתור אכן יודע איפה כל הסיכות נמצאות, אז הוא בוודאי יודע שאחת מהן נמצאת אצלי.

רון הביא לנו כוסות שמפנייה והוביל אותי אל רחבת הריקודים, שלא כללה יותר מידי אנשים. התחלנו לרקוד לצלילי מוזיקה עממית שלא שמעתי מימי, הלהקה לבשה בגדים מסורתיים בצבעי לבן ואדום וניגנה מוזיקה חיה. רון היה מאושר, לראות את חבר שלו מתחתן, לראות את החתונה מתרחשת ללא רבב. רקדנו במשך שני שירים שלמים, תוך כדי שהוא סובב והחזיק אותי קרוב אליו. הרגשתי צורך עז להתקרב אליו אפילו יותר, היה בו משהו מרגיע בעיניים, משהו שאמר לי שאפשר לסמוך עליו. אחרי הכל, הוא כבר הציל אותי פעם אחת. השיר השלישי היה שקט, ורקדנו מחובקים בלי לדבר כלל. המוח שלי נע בין לחשוב על רון לבין לספור את הזמן לאחור מהשעתיים שניתנו לי. הימרתי שעברה חצי שעה מאז הפתק המסתורי, אבל זה לא שידעתי מה לעשות עם העובדה שמצאתי את הסיכה הנוספת על ארתור.

רון ניצל את הרגע הכי מרגש בשיר כדי לרכון לעברי, ולתת לי נשיקה על האף. הרמתי את המבט לעברו ובאתי לנשק אותו, אך לפתע ארתור הגיע ולקח אותו, בטענה שהוא צריך את עזרתו.

ארתור ורון התקדמו לעבר הצריף של החתן והכלה, ובכל הזמן הזה, ארתור הביט בי. באותו רגע כבר ידעתי שהוא יודע. לא ידעתי מה הוא יודע, אבל הרגשתי עמוק בבטן שאני אגלה ממש בקרוב. תחושה של פחד ובלבול הציפה אותי, אותה תחושה שהייתה אז בספא החשוך. המחשבה שיש משהו שאני צריכה למצוא, ולא יודעת אפילו מאיפה להתחיל, תסכלה אותי. החלטתי ללכת לכיוון הבאר, בתקווה ששם אוכל לחשוב בצורה צלולה יותר. בין אם לבקש משאלה חדשה, או פשוט לנסות לחפש תשובות לשאול שכבר קיימות, הרגשתי ששם אני צריכה להיות.

התקדמתי לבדי בעודי חולפת על פני אורחים רבים; כולם נראו כמוני, כולם בשחור. אבל לי היה משהו שלא היה לאף אחד. אחזתי בתיק שלי בחוזקה, לומדת מאירועי העבר, והמשכתי אל עבר הבאר מבלי שאף אחד יראה.

על שפת הבאר חיכתה מעטפה, וידעתי שהיא מיועדת לי. הלכתי במהרה אל עבר הבאר, מפחדת שהיא תעוף, או תילקח ממני בצורה אחרת. זה אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי בטיול הזה, להעריך את מה שיש לך לפני שיחטפו לך את זה מהידיים, או במקרה שלי יסממו אותי ויגנבו את זה ממני שאני מחוסרת הכרה, אבל הדקויות האלו לא חשובות כרגע.

במעטפה היו שלוש תמונות. בתמונה הראשונה, זו הייתה אני, מנמנמת עם דייגו ביער. בתמונה השנייה היינו רון ואני בארוחת הבוקר, מדסקסים על פטל ונופים. בתמונה השלישית זו הייתה אני, ישנה במיטה במלון כשכל הפרחים מסביבי. החזקתי את התמונות קרוב לליבי והבטתי לצדדים, מחפשת מי הניח את זה שם? מי עקב אחריי? אולי זה הבחור המסתורי מהמלון? הייתי בטוחה שהוא נעלם, מה הוא רוצה ממני?

אור מהבהב תפס את תשומת הלב שלי. הוא הופיע מתחת למדרגות המובילות מהטירה אל הבאר. התקדמתי בזהירות לעברו, מחזיקה היטב את התיק שלי ומצמידה את התמונות אל חיקי. כל צעד הרגיש מסוכן יותר, כאילו האדמה הולכת לבקוע מתחתיי, ולבלוע אותי לתוכה. לא יכולתי לעצור, הייתי חייבת לדעת מה הוא או הם רוצים ממני. אך ככל שהתקרבתי אל האור המהבהב, כך הוא התרחק ממני. הרגשתי כאילו אני רודפת אחר משהו שלא באמת קיים, אחר איזו פנטזיה מדומיינת. ״אולי אני צריכה לחזור למציאות,״ חשבתי לעצמי, ״לרון.״

הרגליים לא הקשיבו לי, ומצאתי את עצמי מתקדמת עד שהרגשתי יד חוסמת את פי. ריח בושם חזק הציף את נחיריי, החושך היה מוחלט. לא יכולתי להזיז את הראש כדי לבדוק מי זה, לא יכולתי להזיז את הפה כדי לשאול מי זה. הרגשתי כמו בחדר בבוקר, כלואה. ניסיתי להתנתק ממנו, לדרוך עליו, אפילו לתת לו מכה עם המרפק שלי, רק שיעזוב אותי. אבל הוא היה חזק. נשימות כבדות נשפו על העורף שלי, נשימות שכבר שמעתי בעבר.

״ידעתי שתמצאי אותי,״ הוא אמר.

לפרק הבא:

מיס דרקולה – פרק 11


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך