מצב טיסה – חלק ד’

10/05/2019 94 צפיות אין תגובות

תקציר הפרקים הקודמים – מיקה עוזבת את הארץ ונוסעת לארצות הברית כדי ללמוד באוניברסיטת קולומביה, תואר שני במדעים מדוייקים, אלא שהיא מחליטה ברגע האחרון לשנות את מסלול הלימודים, פוגשת את אמיר – ערבי ישראלי נוצרי ומחליטה לתת צ’אנס לבחירות שבארץ לא הייתה מעלה אותן כלל על דעתה, רחוק מן המשפחה המאוד ביקורתית….

“מיקוש, אני כל כך שמחה לשמוע אותך. דאגתי שלא דיברת אתנו ביומיים האחרונים” אמי הייתה על הקו בחמישה לשמונה. עוד לא סיימתי את הכנותיי למפגש עם אמיר וברור לי שהשיחה תיערך יותר מ- 5 דקות, שיעשה פה שימוש בשיטות של האינקוויזיציה הספרדית גם במרחק של כמה אלפי קילומטר, שהיא לא תרפה עד שתתרצה.
“אמא, אל תדאגי הכול בסדר, הייתי פשוט עמוסה מאוד בגלל הדירה והאוניברסיטה, המון טפסים למלא, בקיצור לא היה לי זמן לנשום” המעבר מחוג לחוג גרם כאב ראש לא מבוטל לי ולקולומביה אבל את זה לא התכוונתי לספר בשלב הזה.
“יופי מאמי, העיקר שאת מתחילה להסתדר. יש לך אוכל או מכולת לעשות קניות?” מבחינתה זה הדבר הכי חשוב בחיים, שיהיה הרבה ובשפע, שלא ייחסר. משפחתה של אמי הגיעה מיוון לאחר מלחמת העולם השנייה, ניצולי הצורר הנאצי. בארץ הם חוו קשיים כלכליים ומחסור גדול. אמא שלי נולדה לתוך תחושת החסך והאין ולכן לילדיה יהיה תמיד כל דבר שיירצו ויותר. ברור מאליו שהיא לקחה את זה לקיצוניות השנייה והייתה מאביסה אותנו באוכל. היות ואוכל לא היה אף פעם בראש מעייני הייתי מוצאת דרכים להעלים את האוכל העודף או מתחמקת מארוחות משפחתיות בטענות שונות, דבר שהסב לאמי עוגמת נפש גדולה, אבל שמר על גזרתי, שלא כמו אחיותיי ואחיי שהיו שמנמודים, בזכות הפטטס טיגניטס, פטירופיטה והקראוטפיטה נוטפי השמן (מאכלים שמקורם במטבח היווני).
“אמוש אני מסתדרת, באמת, אני פשוט חייבת לסיים להתארגן אני יוצאת לאכול עם חברה” אחרי משפט מחץ כזה, מה עוד יש להוסיף מלבד לשלוח אותי לדרכי ולאחל לי בתיאבון.
“אהה, סליחה, לא התכוונתי להפריע. לכי, לכי תעשי מה שאת צריכה. אבל מיקוש אל תיעלמי לנו, טוב? תתקשרי לפעמים לשאול מה שלומנו” ונסיים בקצת ייסורי מצפון ורגשות אשמה פולניים ושוב סליחה על הסטיגמות.
“ביי אמא, מבטיחה שאתקשר מחר לעדכן” לא בהכרח בפרטים המדויקים אבל לפעמים חוסר הידיעה עשוי להיות מאוד משחרר.
בשנייה שסגרתי את הטלפון הנייד, נשמע צלצול האינטרקום, שבישר על בואו של אמיר.
“היי, אני כבר יורדת אליך” המתיקות שבקולי לא הסגירה את הבהלה והעובדה שאני עדיין עומדת בבגדיי התחתונים ולא מוכנה.
חמש דקות אחרי, נעלתי את הדלת אחריי, לבושה, מאופרת מעט ומבושמת היטב.
ירדתי במעלית אל קומת הכניסה וצעדתי בהססנות אל הדלת הקדמית כשראיתי את גבו של אמיר, הישוב על המדרגות. מיד כשפתחתי את הדלת הוא ניתר על רגליו ונעמד. שנינו בחנו במהירות אחד את השנייה ואנחת שמחה ורווחה על קולית פינתה את מקומה ללחיצת יד ונשיקה על הלחי.
“סטארבאקס, במרחק של חמש דקות הליכה מכאן, מתאים?” הוא שאל ומבטו חודר לתוך עיניי.
“כככן. שמעתי רבות על הקפה שלהם, אז בהחלט הגיע הזמן לטעום אותו” פיק ברכיים אחז בי. המבט של אמיר היה שילוב מדוייק של רוך וקושי. יאיי.
הוא שילב את אצבעותיו בין אצבעותיי ויצאנו לדרך. הוא הסביר על שיטת מספור הרחובות בניו יורק וכיצד להתמצא בקלות ברכבת התחתית. הוא נהנה מאוד להפגין את ידיעותיו, בתור הוותיק מבין שנינו.
כשהגענו לבית הקפה הזמנו פעמיים קפה ובייגל טוסט, המתנו בסבלנות להזמנתנו ותפסנו לנו מקום טוב בצד.
אמיר סיפר לי על משפחתו בחיפה, על אביו ואמו, שביקרו תחילה את הרצון שלו ללמוד בארצות הברית ועוד היסטוריה ופילוסופיה, כשבמרחק של קילומטרים ספורים היה יכול להתקבל לטכניון וללמוד מקצוע הרבה יותר שימושי ומכניס כמו הנדסת מכונות.
אבל הוא נלחם בהם ובמשפחתו על הזכות שלו לחיות איך שירצה ולבסוף התרצו גם הם והיום הם גאים בו מאוד על הישגיו המרשימים.
לא יכולתי להתאפק “איך הם ירגישו אם יודע להם שאתה יוצא עם אשה יהודייה, ישראלית?”.
“בכנות אני לא יודע וכרגע זה גם לא כל כך משנה. בואי נהייה הוגנים אתם ועם עצמינו. רק הכרנו ואין לנו מושג לאן זה יוביל. אם נראה שהקשר ביננו הופך להיות רציני אז כמובן שלעולם לא אסתיר מהם את בת זוגתי. כרגע אנחנו בגישושים ראשוניים, ואל תביני אותי לא נכון, את מוצאת מאוד חן בעיניי, אבל נראה לי לא נכון לרתום את העגלה לפניי הסוסים” הוא סיים ובחן את פניי.
אני מסכימה לחלוטין אתו אין טעם להתחיל מלחמות כשאין סיבה לכך. והמלחמות שאני צריכה ללחום אין רבות ומגוונות אז עדיף לוותר על כמה חזיתות.
שעתיים אחריי הגישושים הראשוניים עברנו לדירה שלי לגישושים משניים שהובילו להרבה גישושים מסוגים שונים ומשונים. להיות כנה לא חשבתי שכמה ימים אחרי הנחיתה שלי בתפוח הגדול אנגוס בו בתאווה שכזו אבל זה היה בלתי נמנע. אמיר התגלה כחוקר נפלא גם בין הסדינים והיה יותר מנהדר לראות כיצד הוא חוקר את קימוריי השונים באמצעות מיטב הכלים העומדים לרשותו, תרתי משמע.
נרדמנו מעורסלים זה בזרועות זו ושינה מתוקה אפפה אותנו עד למחרת בבוקר, אז נשמע צלצולו של האינטרקום ומעברו השני נשמע קולו של שלומי, בן דודי, חוקר העולם באמצעות עגלות הקנייה.
“שלומי מה אתה עושה כאן?” לשווא ניסיתי לשוות לקולי גוון נונשלנטי.
אמיר התרוצץ בניסיון לאתר את הגרב השנייה.
“מיקה, מה את לא שמחה לשמוע אותי, הגעתי אתמול בערב ומה הדבר הראשון שאמרתי לעצמי שאעשה בבוקר?” הוא שאל.
“מה?” ניסיתי למשוך זמן עד שאמיר יסיים להתארגן.
“אבוא לבקר אותך ואעשה לך סיור בעיר”.
ברור כי מה כבר יש לך לעשות כאן בארצות הברית של אמריקה חוץ מלבוא ולעשות לי סיור בעיר.
“שלומי תקשיב, הייתי בדרך החוצה, כי אני צריכה לנסוע לאוניברסיטה, חכה לי למטה אני כבר באה” מקווה שהצלחתי להיחלץ.
“בסדר מחכה לך, תבואי מהר, אני כבר מת לראות אותך” הוא לא התווכח.
סגרתי את האינטרקום ונשמתי לרווחה.
“אני אתארגן מהר וארד למטה ללוות אותו, ככה לא אצטרך לתת הסברים מיותרים על גישושים כאלה ואחרים” חייכתי לאמיר.
“נשמע מצויין. תדעי לך שניהנתי מאוד אתמול בערב” הוא חייך בביישנות, התקרב אליי לאט, משך אותי אל בין זרועותיו ונשק על שפתיי בעדינות
“חסר לך שלא” אמרתי ברצינות.
“תסגור אחריך את הדלת כשאתה יוצא” אמרתי והפרכתי נשיקה עת יצאתי מן הדירה כדי לפגוש את בן דודי הנודניק….

מצב טיסה – חלק ד’
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך