מצב טיסה – חלק ב’

15/04/2019 142 צפיות אין תגובות

הדירה שלי מקסימה במובן הקומפקטי של המילה. מעוצבת במינימליזם אורבני פוסט מודרני. אני סתם זורקת פה מילים. מה שאני מנסה לומר בצורה מעט עקומה הוא שהדירה שלי קטנה חמודה ובמיקום טוב. מרחק הדסון אחד (הנהר) מהאוניברסיטה. חדר שינה וחדר הסבה מטבחון מקלחת ושירותים. ובינינו מה אני צריכה יותר בשלב הזה של חיי. ריהוט מועט אבל נבחר בקפידה בכל אחד מחדרי הבית. מניחה שאוכל להכניס את הטאצ’ האישי הנשי שלי.
אני לומדת את הקולות של הסביבה החדשה שלי. הבית, הבניין, הרחוב. לכל אחד מהם יש צליל מאוד ייחודי. למשל לבית של ההורים שלי יש צליל של טיגון בשמן עמוק, מכונת כביסה שפועלת ללא הפסקה – ממש העובדת המצטיינת ודלת כניסה פעילה במיוחד. הדירה החדשה שלי קצת מתנשאת שותקת ולא מסגירה יותר מדי פרטים על עצמה – אשכנזיה שכמותה, אבל אני הרי פה זמן קצר כל כך אני עוד אתחקה אחר מקורות החיים, השורשים, של הדירה הזו.
הבוקר אני אמורה להצטרף לסיור באוניברסיטה שנרשמתי אליו עוד מהארץ. מקובל שהתלמידים החדשים בכל פקולטה, במקרה שלי תלמידת בית הספר למדעים ואומנויות, זוכים לסיור מקיף בכל מוסדות האוניברסיטה כולל הסבר מקיף על השירותים הקיימים היכרות עם הצוות וחיבור לסטודנט בוגר יותר שיישמש כיועץ. אוניברסיטת תל אביב – הפקולטה למדעים, איזה קטע אפשר להתייחס לסטודנטים גם בלי הגזר בתחת – מן קונספט חדש ולא מוכר במחוזותיי הישנים.
התייצבתי בשעה היעודה, תשע בבוקר, בנקודת המפגש בכניסה למעבדת הביולוגיה החישובית, חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי ומי לא בא? למען האמת אף לא אחד. “למי את מחכה?” שאלה אותי גברת חביבה בשנות החמישים המאוחרות לחייה.
“אני מחכה לסיור ההיכרות של בית הספר למדעים ואומנויות, נרשמתי לפני שבועיים ואתמול קיבלתי הודעה לנייד שהסיור יתחיל בשעה 09:00 בבוקר מכאן” אמרתי והצבעתי על המעבדה.
“אמממ, בואי אחרי אבדוק מדוע אין כאן אף אחד” אמרה והחלה לצעוד נמרצות.
התמהמהתי לשנייה והיא כבר פתחה פער של כמה מטרים עליי אבל השלמתי אותו בסופו של דבר בריצה קלילה. כשנכנסתי לחדרה היא כבר ישבה לשולחן ומולה לוח ממוחשב עם מה שנראה מערכת חדרים/סיורים/פעילויות משוכללת. היא הרכיבה משקפיים הסתכלה בריכוז בלוח. אחרי חצי דקה מצאה את מה שרצתה.
“את צריכה ללכת לחדר האחראי על המעבדה לביולוגיה חישובית, ד”ר דאג האגן, שנמצא בקומה מעל. מספר החדר הוא 204A. אני מקווה שהקבוצה לא התרחקה יותר מדי. שיהיה לך יום נעים ושנה מוצלחת. אם תצטרכי עוד משהו שמי סיליה קר” היא די סיכמה את שיחתנו ושילחה אותי לדרכי.
יצאתי מחדרה פניתי למסדרון ואחרי כמה מטרים הגעתי למעבר רחב ממנו עלו שני גרמי מדרגות לקומה השנייה. עליתי באחד מהם במהירות, הסתכלתי בשילוט שכיוון אותי לחדר המבוקש, אלא שגם שם לא נמצאה הקבוצה. החלטתי לרדת בחזרה לקומה הראשונה ולבקש מסיליה את הטלפון של ד”ר האגן או של אחד הסטודנטים החדשים כדי שיוכלו להסביר לי היכן הם נמצאים בדיוק. אבל בעודי יורדת במדרגות ראיתי מעל המעבר הארוך שני שלטים אחד שהוביל לצד המדעי של בית הספר והשני לצד האומנותי. בכל זאת מדובר בבית הספר למדעים ואמנויות. החלטתי לארגן לעצמי סיור קצר עד שאבין היכן כולם נמצאים. צעדתי לאיטי במסדרון הרחב ובחנתי את המעברים השונים. אומנות עכשווית לצד אומנות ימי הביניים והרנסאנס, מעבר למבנה אחר בו ילמדו היסטוריה או ממשל ופוליטיקה. מזה”ת או יפן מוסיקה או פילוסופיה. עיניי ליטפו את השלטים וחשתי קנאה עצומה בכל התלמידים העתידיים שילמדו את המקצועות הבלתי חשובים בעליל או חסרי פוטנציאל תעסוקתי.
המחשבה הבאה חלחלה אט אט. יש עוד זמן. את עוד יכולה לשנות את הבחירה. אף אחד לא חייב לדעת. אולי פעם אחת בחיים שלך תעשי את מה שאת אוהבת ולא תרצי אחרים. עמדתי במרכז המעבר הרחב ובהיתי בשלט הכחול ובכתוביות המבשרות על עולם מופלא ומלא עוצמה ורגשות מוחצנים.
החלטתי, אני הולכת על זה אני לא אבזבז שנייה נוספת מחיי על בחירות שאני עושה בשביל אחרים. אם מישהו רוצה לעשות תואר שני או אפילו שלישי ולבזבז שנים על פיתרון משוואת שרדינגר (כאילו שזה באמת מזיז לו אם החתול בתוך הקופסא כן או לא חי או מת) אז בבקשה שייהנה. אני הולכת לעשות משהו לגמרי אחר.
הסתובבתי בנמרצות לאחור מתוך כוונה לחזור לסיליה ולשאול איפה המזכירות של מחלקת ההיסטוריה של האומנות אבל התנגשתי במישהו שהחזיק כנראה ערימה לא מבוטלת של דפים לא מהודקים.
הערימה כולה התעופפה באוויר בדרמטיות אופיינית לסרטי קולנוע ונחתה בערבוביה על הרצפה במרכזו של המעבר.
“אני כל כך מצטערת” הסמקתי וכעסתי על עצמי, היום הזה לא מתנהל כמו שתכננתי.
“זה בסדר” חוסר תיאום צורם בין המילים והטון.
התחלתי לאסוף את הניירות ולנסות לסדר אותם ועדיין לא הספקתי לקלוט מיהו האדם שהצלחתי להפר את שלוותו ולהפוך גם את יומו. קלטתי בזווית העין רק מכנסיים בצבע סגול בהיר, חולצה כתומה ונעליים ירוקות. חוסר הרמוניה מושלמת.
אספנו את כל הדפים מן הרצפה נעמדנו זו מול זה. ואז חייכנו.
“אני ממש מצטערת לא התכוונתי להפוך לך את כל הדפים, אני מניחה שזו עבודה חשובה” התנצלתי שוב.
“זה באמת בסדר, אני מניח שלא התעוררת בבוקר במטרה להפוך לי את הטיוטה הראשונה של הדוקטורט” הוא אמר והפעם ניכר שקיים קשר בין מה שאמר ואיך שזה נשמע.
“את מתחילה ללמוד פה הסמסטר?” עיניו היו מוארות.
“כן, אני ממש מתרגשת” זה היה נכון שבעתיים ברגע זה.
“שיהיה לך המון בהצלחה, אולי נתראה פה בהמשך” הוא אמר והמשיך ללכת לכיוון שאליו תכנן, כנראה, מלכתחילה.
כן בהחלט, אני פשוט לא אזוז מכאן ואז יש גם סיכוי שזה יקרה. המשכתי להסתכל גם אחרי שהתרחק וקלטתי אחרי שתי שניות נוספות שאני בוהה בו.
“תתאפסי על עצמך” גהרתי בעצמי וחזרתי להתקדם לכיוונה של סיליה…..

מצב טיסה – חלק ב’
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך