גילעד ראובן
הפרק השני לסיפור, אני עבדתי עליו ממש קשה ומקווה שתהנו לקרוא אותו! אני אשמח ממש לתגובות והערות.

מקים מתים גרסא מחודשת – פרק 2

גילעד ראובן 15/05/2022 364 צפיות אין תגובות
הפרק השני לסיפור, אני עבדתי עליו ממש קשה ומקווה שתהנו לקרוא אותו! אני אשמח ממש לתגובות והערות.

לאחר שקיבל את תגמולו על צייד המהלכים, מטבע זהב אחד לייתר דיוק, הוא וסוליס העבירו עוד לילה אחד בחתול הפיקח לפני שהחלו לחזור לעיר הבירה.

הם היו בכרכרה פשוטה, הגלגלים חרקו להם על השביל התלול וקרני האור שפרצו מן החורים שבעץ שממנו הכרכרה עשויה הפריעו להם להתקרב אפילו אל רגע אחד של עצימת עיניים בחצי היממה האחרונה. לצערם זה כל מה שיכלו להרשות לאחר שסוליס בזבז את כל כספם על שתייה ואוכל והוא רצה לשמור את מטבע הזהב שקיבל לקניית ציוד יותר טוב אל המשימה הבאה.
"אני לא מאמין שקנית את השטות הזו בשמונה מטבעות כסף." סוליס פנה אליו בטון גוער בעודו אוחז בזלזול את השרשרת בידו.
"אתה לא יכול לצפות ממוכר דוכן פשוט להיות עם עודף למטבע זהב אתה יודע."
"לפחות הזבל הזה נראה לא רע." חיוך קטן הופיע על פניו של סוליס, ניתן היה לראות ניצוץ קטן של אור מבזיק מן השרשרת.
"זה שלך מעכשיו."
"מה אתה מצפה שאני אעשה עם זה? זה סתם תכשיט במחיר יקר בהרבה מכל מקום אחר." סוליס הטיל את השרשרת לכיוונו, מאינסטינקט הוא תפס אותה ביד.
"אתה אהבת. אז זה שלך." הוא זרק את השרשרת חזרה אל סוליס.
סוליס גלגל את עיניו ותחב את השרשרת אל כיסו.

"אז מה אתה מתכנן לקנות עם הכסף שהרווחת?"
"כנראה אקנה פגיון חדש, שמעתי מהמאסטר של הגילדה שסדרה חדשה של נשקים מכושפים הולכת לצוץ בנפחייה של פרום."
"זה נשמע יקר. למה בדיוק אתה צריך משהו טוב יותר מהחרב הפשוטה והטובה?" סוליס נשען אחורנית על כריות הכרכרה ועצם את עיניו.
"יכול להיות שלך החרב הפשוטה מספיק טובה, אבל אני חושב שנשק מכושף יכול מאוד לתרום לי בקרבות." הוא השיב בטון חסר סבלנות.
"מה שעושה לך טוב קוסם קטן שכמוך."
"…"
נחירה חזקה נשמעה, סוליס נרדם. ראשו נחבט שוב ושוב בחלון הזכוכית של הכרכרה, קרני האור מתנגשות בפניו ומאירות את שיערו הזהוב.
"לא משנה…"
הוא הסתכל על הנוף החולף מחלון הכרכרה בעודו נותן לעייפות לטפס במעלי מוחו. במשך שעות כל מה שרק ראה היו גבעות מכוסות צמחיה, הדבר האחרון שהוא זוכר לפני שעיניו נעצמו הוא נצנוץ הכוכבים שבשמיים.

קרני אור האירו על פניו, הוא ניסה להזיז את ראשו ולהימנע מהמטרד אך ויתר כשהבין שהוא לא הולך להצליח. הוא פקח את עיניו, הגבהות שראה מבעד לחלון הכרכרה כבר אינן היו שם, במקומן היה ניתן לראות דרכים מסומנות על האדמה, סוליס עדיין היה שקוע עמוקות בשנתו.
שלטים המצביעים למספר כיוונים שונים היו ניתנים לראייה במרחק, על האחד שהצביע על המשך הדרך שעליה כרכרתם הייתה היה כתוב בצבע דהוי – גריסאו.

לפי הערכותיו הדרך תיקח עוד מספר שעות לפחות. כדי להעביר את זמנו הוא החליט להסתכל במגילה ששמר באחד מכיסיו בשביל המשימה, המגילה הייתה מגילת ריפוי כמו האחת שהשתמש בה קודם לכן.
הוא פתח את המגילה והסתכל על המילים הכתובות בה, לפחות הוא חושב שאלו מילים. על המגילה היו סימנים מוזרים שלא משנה כמה שניסה הוא לעולם לא הצליח להבין או להסיק מהם משמעות כלשהי.
בעבר הוא ניסה ליצור בעצמו מגילות, לפי מה שהוא יודע כל מה שהוא היה צריך לעשות הוא להעתיק את הכתב ממגילה אחת לאחרת, אך לאחר שנכשל מספר רב של פעמים הוא החליט לוותר.
הוא המשיך להסתכל על האותיות במגילה, מנסה לזהות בהן תבנית כלשהי כשלפתע פיהוק חזק נשמע מהמושב שלידו.

"בוקר טוב לך חבר…" מלמל לו סוליס בעודו פוקח את עיניו ומתמתח בצורה שהרגישה כאילו מנסה למלא את כל שטח הקרון.
"בוקר טוב גם לך. חשבת לתפוס קצת פחות מקום?" הוא השיב בעודו מתכווץ אל הפינה.
"חשבתי שפעם אחת בחיי קיבלתי ממך ברכה פשוטה בלי תלונה שמלווה לה, לצערי אני לא מופתע שזה לא קרה. אין מה לעשות, קרצייה נשאר קרצייה." חיוך מתגרה נמרח על פניו של סוליס.
כל מה שיכל לעשות הוא להשיב לו בחיוך עצבני בעודו ממלמל לעצמו קללות.
"למזלך אני אדם בוגר שיכול לעצור את עצמו מלהכות אותך."
"מה אתה אמרת?" החיוך של סוליס רק התרחב על פניו.
"אני לא יכול אתך לפעמים." הוא הפנה את ראשו לחלון כדי לקבל קצת שקט כשפתאום הוא הרגיש כאב חד בצד ראשו.
"מי מכה את מי עכשיו?"
"אתה התחלת את זה." הוא אמר בעוד חיוך קטן הופיע על פניו.

המאורע הסתיים כשעל פני שניהם היה לפחות כתם כחלחל אחד, שניהם ישבו במקומם מתנשפים כשעל פניהם חיוכים פרועים.
"זה לפוזה של האדם הרציני שלך…" סוליס אמר בעוד שהצמיד אגרוף לבית החזה שלו.
"… אני לא חושב שאתה תמיד צריך להיות פיניס, ההרפתקן הגדול. תן לעצמך ליהנות קצת, תיזכר באיך שהיינו כשהיינו קטנים, זה צד שלך שאף אחד כמעט וכבר לא רואה יותר."
"יכול להיות שאתה צודק, אני אשתדל לתת לעצמי להשתחרר מידי פעם."
"זה הראש, אולי גם ככה תוכל למצוא לך איזו בחורה סוף סוף."
"קודם כל שאתה תמצא בחורה אחת שאתה תצליח להחזיק איתה קשר מעבר לחדר השינה שלך."
"אתה מרושע פיניס… אתה מרושע…"

ככה הם העבירו להם את הזמן, השעות עברו וניתן היה כבר לראות את הכניסה לגריסאו. דרך החול תחת גלגלי הכרכרה התחלפה באבנים כהות במספר גוונים שונים שיוצרות דוגמא מהודרת של שמש על דרך נסיעתם.
מולם היה ניתן לראות חומה לבנה עצומה, כל כך גבוהה שלא היה ניתן לראות את הקצה שלה. בתוך החומה היה שער גדול שעליו היה חרוטה שמש עצומה, קרניה היו עשויות מזהב טהור. המחזה הגרנדיוזי תמיד הדהים אותו לא משנה כמה פעמים עיניו נחשפו אליו.
כאשר הכרכרה התקרבה לשער נשמעה דפיקה חזקה על צד הכרכרה.
"שומרים בטח. אין לי כוח לפרוצדורה הזו." סוליס אמר בעודו ממרר לעצמו.
הוא פתח את דלת הקרון, מולו עמדו שני אנשים לבושים בשריון מתכתי מכף רגל ועד ראש, החלק היחידי של גופם שהיה ניתן לראות מבעד לשריון הוא פניהם.
"מה מטרת הכניסה?"
הוא פשפש בכיסו והוציא חתיכת נייר מרוט ומקומט והסב עליו בידו.
"אני פיניס לוסיס ואיתי נמצא סוליס איניציום, שנינו הרפתקנים מטעם הגילדה ויצאנו למשימה בכפר קרוב."
השומר הסתכל על פיסת הנייר והנהן בראשו.
"אתם יכולים להיכנס."
הכרכרה החלה להתקדם בעוד שהשומר השני החל לפתוח את השער.
"זה מרשים שהשגתם את החתימה של ארטמיס על משימה כל כך קטנה." העיר השומר שבחן את הדף רגע לפני שנכנסו אל העיר.
"סוליס שפה תפס את תשומת ליבו של ראש הגילדה, הוא ההרפתקן הראשון מזה שנים שהצליח להביס את הבוחן במבחני המיקום בגילדה." הוא אמר עם חיוך על פניו, אך מסיבה לא ברורה הוא הרגיש מרירות קלה בצד ליבו.
הם עברו את השער, מולם נגלו אינספור בתים גדולים ומפוארים עשויים אבן ובקצה טווח ראייתו ניתן היה לראות את אחד מהמגדלים של ארמונם של משפחת המלוכה ארגנטי.
העיר הזו היא גריסאו, עיר הבירה של סנטרום ומקום המגורים שלו ושל סוליס. כל כך הרבה זיכרונות שלו התרחשו בעיר הזו, הוא חזר הביתה. תחושב של קלילות ושמחה זרמה בכל גופו.

הם נסעו עמוק יותר אל תוך העיר, הבתים שראו התחלפו לאט לחנויות, מולם הייתה מזרקה עצומה שבה מוצג האל קאנטאתיאו משתמש בקסם, מידיו יצא שטף של מים.
הוא וסוליס ירדו מהקרון ושילמו לנהג הכרכרה על עבודתו. הם היו כרגע באזור החיי ביותר של גריסאו, אזור המסחר.
"לא הבנתי עד כמה התגעגעתי עד שהשערים נפתחו." הוא אמר בהתלהבות בעודו מחפש במבטו חנות שתצליח לתפוס את תשומת ליבו.
"כן, אני לא יודע מה הייתי עושה אם לא הייתי רואה את מגיסטר בקרוב."
הוא לא האמין שהוא שכח ממגיסטר, הוא נכנס כל כך לריגוש של המשימה שהאיש שגידל אותו ואת סוליס מאז שהוא זוכר את עצמו אפילו לא עלה לראשו פעם אחת בימים האחרונים.
"כן… לאחר שנלך מפה אנחנו נמהר ישר אל המסבאה שלו, נשמע לך טוב?"
"זה נשמע מעולה. אני כבר לא יכול לחכות לשתות שוב את המשקאות שלו, הם היו כל כך חסרים לי במשימה." סוליס כמעט רייר במקום בזמן שאמר את זה.
"בבקשה, תשתדל לא לשתות כל כך הרבה כמו בפעם הקודמת." כל מה שהיה לו חסר עכשיו זה שסוליס ישתכר לו במקום לשבת ולבלות אתו ועם מגיסטר, מאז שהן התחלו לעבוד בתור הרפתקנים זמן האיכות של שלושתם ירד פלאים. מגיסטר תמיד היה אומר לו שזה בסדר מבחינתו אבל הוא בטוח שהוא פשוט לא רוצה להגיד בקול שמפריע לו, הוא אף פעם לא ניסה לרסן את סוליס.
"מה שתאמר אבא."
רצון עז לתת לסוליס אגרוף בפנים צף במחשבותיו אך לצערו הוא נמנע מלהקשיב לו.
"טוב. אני הולך להסתכל על הנשקים המכושפים אצל פרום, תשתדל לא להתעלף משכרות עד שאני אחזור."
סוליס השיב לו במלמולים בעודו מחכה אותו עם ידו.

הוא הלך בעודו רוטן לעצמו בין החנויות עד שהגיע למקום שחיפש. הוא נעמד אל מול חלון ראווה של חנות קטנה, בתצוגה ניתן היה לראות נשקים בשלל צורות וגדלים, הדבר היחידי שהיה משותף לכולם היה שנעשו ביד אומן.
הוא פתח את דלת החנות ונכנס פנימה, הדבר הראשון שתפס את ראייתו היה האיש הענק שעבד על נשק חדש מעל הסדן. זה היה פרום, האיש היה בעל שיער חום קצר ועל עיניו נחו להן זוג משקפיי נפחים, גופו היה שרירי ועצום במידה שהפתיעה אותו מחדש למרות שהיה לקוח קבוע, בידו הוא אחז פטיש גדול שאתו הוא הכה שוב ושוב בחתיכת מתכת חמה שהניח קודם לכן על הסדן.
פרום היה שקוע במלאכתו. לא נראה שאפילו שם לב לעובדה שנכנס לו לקוח לחנות.
"שלום לך? אתה יכול להראות לי את הנשקים המכושפים החדשים שהכנת?"
לא נראה שפרום אפילו שמע את שאלתו, הוא המשיך להכות בסדן עם הפטיש שלו. משאיר אותו לתהות בחנות לבדו.

החנות הייתה ריקה מאדם בשעה הזו של היום, עיניו דילגו להן מטור לטור של נשקים עד שמצא נשק אחד שתפס את עינינו.
זה היה פגיון קטן וכסוף, הידית שלו הייתה עשויה מעור איכותי ובתוכה היו שתולות שלוש אבני חן יפות. כאשר הוא העביר את אצבעו בעדינות על הלהב ומהר מאוד הוא הבין שקצה אצבעו נחתכה.
"זה אכן פגיון יפה מאוד, אני דיי גאה בו. אבל הוא לא אחד מהנשקים המכושפים שחיפשת."
"התעלמת ממני יפה מאוד פרום."
האיש הענק הסתובב לכיוונו, נותן למתכת שעיצב להתקרר בדלי של מים. לאחר שסיים את מה שרצה לעשות פרום התקרב אליו והצביע על קבוצת נשקים שהניח ליד הדלפק.
הם היו נראים פשוטים למדי, הדבר היחידי שהבדיל אותם משאר הנשקים שבחנות היה תג המחיר שהונח לצד כל אחד מהם.
"עשרים מטבעות זהב!? אתה לא צוחק איתי?" אמר בעודו מנסה להכיל את השוק שהגיע מהמחיר הגבוה.
"אני לא צוחק ולא שום דבר." הוא השיב בטון רציני ומיד לאחר מכן המשיך את דבריו.
"הנשקים האלו מכילים מגילות שעשויות מעור של שדים לבנים. הם אולי נראים פשוטים, אבל אני יכול להבטיח לך שהדחיפה שהם יתנו לך בקרב תהיה שווה כל מטבע."
הוא הרים פגיון שהיה נראה נחמד מבין הנשקים שפרום הצביע עליהם.
"מה אני בעצם מקבל משימוש בנשקים האלו?"
"זה תלוי. אני לא מבין גדול בקסם, אבל אני יודע מה היו המגילות שקניתי. יש להבות, יש חשמל, יש אפילו שינוי צורה." פרום הצביע על הפגיון שהוא אחז בידו.
הוא הסתכל על הנשק וניסה לדמיין אותו משנה צורה לחרב כמו של סוליס, אך דבר לא קרה. הוא ניסה להתרכז יותר בניסיון להצליח אבל כל מה שקרה זה שהוא רק גרם לעצמו להיראות יותר מטופש.
צחוקו של פרום נשמע מאחוריו.
"בוא ילד. אני אדגים לך." פרום לקח את הפגיון והעביר אותו על כף ידו עד שיצר חתך. הוא אחז בידית הפגיון ולפתע הנשק החל לזהור. הלהב הקצר של הפגיון החל להתארך ולהתחדד, הידית הקטנה החלה גם היא להתרחב, ממנה יוצא מגן יד.
"אתה יכול גם לעשות יותר מזה אם תספק למגילה שבנשק את כמות הדם הנכונה." פרום אמר בעודו מחייך, מושיט לו את הפגיון שכעת נהיה חרב לכל דבר.
הוא בחיים לא היה יכול לשאר שמה שהחזיק בידיו נוצר מקסם, הנשק נראה כאילו נוצר על ידי פרום וממש באותו רגע יצא מן האש. הוא לא ראה דבר כזה איי פעם, כל מה שרק היה יכול לחשוב עליו זה עד כמה הנשק יעזור לו במשימותיו.
סוף סוף הוא לא יהיה שני לסוליס, עם הדחיפה הזו אולי הוא סוף סוף יצליח להיות ההרפתקן המצליח שחלם להיות. לא רק אולי, הוא יצליח.
"אני אקנה את זה." הוא אמר בהחלטיות מלאה, בעודו לוקח את הנשק מידו של פרום.
"בסדר גמור, אני אהיה בדלפק מחכה לכסף שלי."
לאחר חיטוט מהיר בכיסיו נפלה עליו ההבנה שאין עליו שום כסף מלבד מטבע הזהב שקיבל כתשלום על המשימה ושני מטבעות נחושת שנשארו כעודף מהתשלום על הכרכרה.
"לצערי אין עלי מספיק כסף, אבל אני מתחייב להחזיר לך את כל הסכום בהקדם האפשרי." הוא אמר בחוסר נוחות, אם היה חושב קצת יותר בחוכמה הוא היה עובר בביתו ומוציא כל מטבע שהיה מוצא במטרה לשלם על הנשק.
"אתה לקוח ותיק שלי אז אני אסמוך עלייך, יש לך עד שבוע הבא להחזיר את כל הכסף." פרום אמר מהדלפק בעודו מושך בכתפיו העצומות.

הוא הסתכל על הנשק ונופף לשלום לפרום בעודו יוצא מהחנות, הוא דקר את קצה אצבעו ונתן לטיפת דם אחת לזלוג על הלהב בעודו חושב על צורת נשק אחרת בראשו.
טיפת הדם נספגה לתוך הלהב ונעלמה כאילו לא הייתה, הלהב החל להתעכל אך נעצר בעודו משנה את צורתו, משאיר חרב מעוותת בידו.
"כנראה שזה דורש יותר דם מזה." זה היה מוזר לו לחשוב כך מכיוון שעד כה כל מגילה שהשתמש בה פעלה מעולה בעזרת טיפת דם אחת בלבד, סביר להניח שבנשק שדורש הרבה אנרגיה המצב שונה.
הוא החליט לחקות את פרום ועשה חתך גדול שנמשך על כל כף ידו, הוא עצם את עיניו בעודו חושב על חרב סייף חדה. הוא דמיין את הלהב, דק וארוך, את החוד בקצה, את הניצוץ הכסוף שהלהב תפיץ ואת ידית האחיזה שעליה ישנו מגן יד מעוגל.
כשפקח את עיניו בידו הוא החזיק חרב סיף כסופה, עשויה כולה מתכת. היא נראתה בדיוק אבל בדיוק כפי שדמיין, הוא הרגיש כמו ילד קטן שלא מסוגל לעצור את התלהבותו.

הוא היה בחנות הרבה יותר זמן משציפה, הוא שינה את צורת חרב הסיף לתליון קטן שתלה על צווארו והחל לרוץ לכיוון המסבאה של מגיסטר.
לאחר שרץ מספר דקות הוא הגיע לשם, מבנה גדול שראה בחייו כל כך הרבה פעמים. האבנים השחוקות שמהן המבנה היה עשוי, דלת העץ שעליה הייתה תבליט מתכת חלודה בצורה של נחש. המקום שהוא עמד מולו הוא המסבאה של האיש שאימץ אותו ואת סוליס תחת כנפו, מגיסטר.

הוא פתח את דלת המסבאה, צליל חריקה נשמע כאשר היא נפתחה. המקום היה מלא חיים, עשרות אנשים ישבו סביב שולחנות עץ עגולים בעודם אוכלים ושותים כאוות נפשם. למרות שהיו המון אנשים היה עדיין חסר אדם אחד, סוליס. הוא בלע את כעסו בעודו מסתכל על האדם שעמד מאחורי דלפק העץ.
הוא הרגיש רע עם עצמו שעד תזכורתו של סוליס הוא לא חשב אפילו לרגע על האדם שגידל אותו. הוא נופף בידו בעודו מנסה להתגבר על האשמה שהוא חש למראה חיוכו של מגיסטר. פניו המקומטות של מגיסטר בהקו אליו בעודו מנופף לו בחזרה, זקנו הלבן והמתולתל התנדנד לו מצד לצד בצורה שלדעתו הייתה משעשעת במקביל לנפנוף ידו.

"שלום לך מגיסטר! אני כל כך שמח לראות אותך."
"גם אני שמח לראות אותך פין." מגיסטר השיב בעודו מחייך מאוזן לאוזן בצורה שנראתה מעט קיצונית לאדם שלא ראה אותו רק שבוע.
הוא התיישב אל מול הדלפק באחד מהכיסאות שלא היו תפוסים והחזיר למגיסטר חיוך קטן.
"אז מה יש לך לספר? איך הייתה המשימה? לצערי סוליס לא הספיק לספר לי לפני שהתעלף, ילד טיפש. לפחות העובדה שהוא הרפתקן מדהים מפצה קצת על הטיפשות שלו." מגיסטר אמר בצחקוק בעודו מוזג לו כוס של יין לבן שהריח מעולה. מסיבה שלא הבין המשפט הזה רק גרם לכעסו להתפרץ.
"אני לא מבין אותו, לא היינו שלושתנו ביחד לפחות מספר חודשים ובהזדמנות האחרונה שיש לו הוא משתכר!" הוא הטיח אגרוף בשולחן בעודו בלהט הרגעי של הכעס.
"פיניס!" מגיסטר צעק בטון שנשמע כועס אבל גם מפוחד.
הרעש שעד מלפני רגע מילא את המסבאה נעלם ברגע אחד, הוא הסתכל על הסועדים ואז על פניו הכועסות של מגיסטר.
"אני מצטער, אני לא יודע מה נפל עלי…" הוא שבר את השקט בעודו מרכין את ראשו באשמה.
"…אז כדאי שתדע! זה בסדר…" מגיסטר לקח נשימה עמוקה והחזיר את החיוך אל פניו והמשיך את דבריו.
"אז… המשימה הלכה טוב? הצלחתם לצוד הרבה מהלכי שדות?"
"אני מאמין שכן, הצלחנו למקם ולחסל את המהלכים שהתקיפו הכפר שהעסיק אותנו. זה גם לא לקח יותר מיום אחד."
"אז למה לקח לכם כל כך הרבה זמן לחזור, בטח רציתם להשתובב לכם בכפר במקום לחזור מוקדם לגריסאו ולמגיסטר הזקן והבודד." מגיסטר אמר בעוד שתפס את ראשו ומבלגן את שיערו.
"אני חושב שאתה יכול לנחש את הסיבה. זו אותה הסיבה שבגללה רק שנינו פה." הוא השיב לשאלתו של מגיסטר בחצי חיוך בניסיון להכיל את הכעס שעלה עם מילותיו.
"זה מי שהוא, אין הרבה מה לעשות עם זה לצערי." מגיסטר השיב במבט תשוש.
“גם אתה וגם אני יודעים שזה לא נכון, אם היית מכה אותו יותר בילדות שלנו אולי הוא לא היה גומר כזה טיפש." הוא אמר בעודו לוגם מן הין הלבן כשלפתע הרגיש שמשהו נוגע בכתפו הימנית.
"אני רואה שכאשר אני לא פה אתה אוהב ללכלך עלי, אני אקח את העצה שלך ואכה אותך כדי שלא תהיה אדיוט יותר."
הוא קיפץ אחורנית, נותן לכיסא העץ ליפול על הרצפה. סוליס עמד מאחוריו, על פניו חיוך גדול. לפני שהצליח לקלוט מה קרה באותו הרגע הוא הרגיש כאב חד במצחו.
סוליס הפליק עם אצבעותיו במצחו, משאיר אחריו כאב חלש שנמשך למספר שניות.
"יש רק חור אחד בהגיון שלך, אני לא ילד בשביל שזה יעבוד!" הוא אמר בעודו מתנפל עליו כשחיוך על פניו.
"אתה בטוח? ממה שראיתי מקודם לא הייתי מסוגל להבדיל את ההתנהגות שלך משל ילד."
צחוק חזק התגבר על שיחתם, צחוקו של מגיסטר נשמע בקול רם בכל המסבאה, משתיק את כל הסועדים ומפנה את תשומת ליבם אל בעל החנות הזקן שצוחק לעצמו בלי הפסקה.
"אני לא מאמין שנפלת לזה…" מגיסטר אמר בעודו מנסה לתפוס אוויר בין צחוק לצחוק נוסף.
"תפסנו אותו, הא סוליס?"
"מגיסטר… אני מבין שזה מצחיק אבל אתה השתקת את כל המסבאה…" סוליס אמר לו במבט מיואש.
לאחר כמות זמן מייגעת שבה מגיסטר לא הפסיק לצחוק לא משנה כמה תשומת לב שלילית הוא תפס בסופו של דבר הוא השתתק. מגיסטר צחקק לעצמו בשקט בפינה של המסבאה לאחר שהוא וסוליס הובילו אותו לשם כדי שיפסיק להטריד את הסועדים.
"זה היה הרעיון שלך להפתיע אותי? אני פשוט שואל כדי שאני אדע אם להחזיר לך את המכה במצח שמגיעה לך."
סוליס התיישב על כיסא לצידו והרכין את ראשו בעוד שהחל לדבר.
"כן, האמת היא שרציתי להחזיר לך על האמירה ממוקדם, אבל האמת היא שאני רוצה להודות לך."
"על מה טיפש?" הוא שאל בעוד שהחזיר לו מכה קטנה במצח עם אצבעו.
"אתה לא חושב שמגיסטר נראה שמח עכשיו? זה נראה שהוא התגעגע לבלות עם שנינו." הוא הסתכל על מגיסטר בפינת המסבאה, חיוך ענקי היה על פניו וניתן היה לראות בבירור שהוא עוד לא הצליח לכבוש את צחוקו.
"כן. אני בטוח שהוא התגעגע, תודה לך שהגעת."
"הזקן המוזר הזה הוא עדיין אבא שלנו אתה יודע."
"אתה מבין שאם אתה היית אומר לו את זה בפנים הוא היה בוכה מאושר, כן?" הוא לא ידע למה, אבל השהייה הפשוטה במסבאה, סוליס לצידו ומגיסטר משתטה לו ברקע גרמה לו לחיוך קטן על הפנים.
"כמו שאמרתי, הוא זקן מוזר. זקן מוזר שמסיבה לא ברורה החליט לגדל את שני האנשים הכי הזויים בגריסאו." סוליס השיב לו בעוד שחיוך קטן הופיע גם על פניו.
לפני שבכלל שם לב הוא אחר בכוסית יין לבן בידו, מרים אותה לאוויר.
"שנמשיך להיות ביחד במה שזה לא יהיה!"
סוליס צחקק והרים גם הוא כוסית.
"שמגיסטר יצליח לסבול אותי גם השנה!"
"בשביל זה אל תהיה שיכור כל הזמן!"
"אני אנסה! אבל זו לא התחלה טובה אם יש לי כוס יין ביד, אתה יודע!"


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך