רוקמת החלומות
תרגום של הבית באיטלקית שלקוח מן השיר Non chiederci la parola שנכתב על ידי המשורר האיטלקי אאוג'ניו מונטאלה (תרגום שלי כי לא מצאתי אחד בעברית) : "אל תבקשי מן המילה למסגר רוחינו חסרת-הצורה מכל הצדדים, להכריז באותיות אש ולהאיר כמו כרכום בודד בשדה מאובק."

ניס זו לא בולוניה – פרק א’

תרגום של הבית באיטלקית שלקוח מן השיר Non chiederci la parola שנכתב על ידי המשורר האיטלקי אאוג'ניו מונטאלה (תרגום שלי כי לא מצאתי אחד בעברית) : "אל תבקשי מן המילה למסגר רוחינו חסרת-הצורה מכל הצדדים, להכריז באותיות אש ולהאיר כמו כרכום בודד בשדה מאובק."

“אנג’לו שם, אנג’לו כאן, את יכולה להפסיק להזכיר אותו?” גבריאל הניחה את ספל הקפה שלה על השולחן במעין ברוטליות מכוונת.

“היה לי יום עמוס באנג’לו, למה את כועסת?” שארלוט הניפה את שיערה הצבוע בורדו אחורה.

“כל יום יש לך יום עמוס באנג’לו, גם בימים שאת לא רואה אותו.”

“את סופרת לי כמה אני מדברת עליו?”

לפתע צץ ג’רארד בתלבושת הקונדיטור שלו, הוא לקח כיסא והתיישב בשולחנן.
“נו, על מה אתן רבות הפעם?” הוא הסיר את כובעו.

“אין פה וויכוח אבא. שארלי פשוט לא מפסיקה לדבר על אנג’לו וזה מרגיז.”

“אנג’לו?” הוא הרים גבה כאשר מבטו הופנה לבתו השנייה.

“הוא סתם מרצה חדש בקורס.”

“איטלקי, אני מניח?”

“מן הסתם.”

“שארלי מטורפת עליו. בסך הכל שאלתי מה היא למדה היום והיא נתנה לי הרצאה שלמה על קורות החיים של אותו אנג’לו ברסני.”

“לא נכון, סיפרתי לך על השירים החדשים שלמדנו היום, נחשפנו למשורר חדש שאף אחד בצרפת משום מה לא שמע עליו.”

“דנטה אליגיירי?” הוא זרק ניחוש טיפשי.

“מי לא מכיר את דנטה אליגיירי? אפילו אני למדתי עליו בתיכון” גבריאל ציינה.

“אדריאנו צ’לנטנו?”

“הוא זמר, אבא די.” גבריאל נאנחה.

“אאוג’ניו מונטאלה, עם הנאורות שהפגנת הרגע, אני בטוחה במאת האחוזים שלא שמעת עליו.” שארלוט הרגישה צורך עז להתנשאות מעל אביה.

ג’רארד צחקק, פתח פיו ודקלם:
Non chiederci la parola che squadri da ogni lato
l’animo nostro informe, e a lettere di fuoco
lo dichiari e risplenda come un croco
perduto in mezzo a un polveroso prato.

שארלוט וגבריאל נותרו פעורות פה למשמע האיטלקית במבטא הצרפתי הכבד שיצאה מפיו.
“שארלי אני אמנם לא למדתי שום ספרות באוניברסיטה, אבל כדאי שתציצי מדי פעם בתוכן הספרייה בבית של סבא וסבתא. כל הספרים שם היו שלי, חוץ ממהדורות הרפואה. אלה היו שייכים לאבא שלי.”

“אין סיכוי, בטח חיפשת אותו בגוגל בלי שנשים לב או משהו. אין מצב שאתה מכיר אותו.” אמרה שארלוט בתגובה לאירוע.

“אאוג’יניו מונטלה משורר איטלקי מוכר, אבל זה תלוי למי כמובן.” הוא התנשא מעליה בחזרה.

“אין לך משהו לאפות? אולי תחזור לעבודה שלך?” שארלוט חשה שפגעו באגו שלה.

“אני בהפסקה של עשר דקות, אבל נחמד לדעת שאחרי שעשיתי מאמץ והלכתי כל-כך הרבה בשביל לשבת איתכן, אני מקבל יחס שכזה!”

“מצחיק.” ענתה שארלוט.

ג’רארד עבד בקונדיטוריה המשפחתית שהייתה ממוקמת במרחק שתי חנויות מן בית הקפה. הוא ניהל אותה וגם אפה שם את רוב המאפים, בין עובדיו נמנו גבריאל, אחיהן הצעיר של האחיות – אנטואן, ועוד שני בני דודים של המשפחה.

“בהצלחה עם אנג’לו הזה, מקווה שהוא לא יהיה דומה לראפר השחיף ההוא שהיה נמוך ממך, מה היה שמו? ז’אן משהו? בכל אופן, להית!” ג’רארד אמר והלך משם.

“לפחות לא סיפרת לו שהוא פחות או יותר בגילו”, אמרה גבריאל כאשר אביהן נעלם כבר מטווח הראייה שלהן.

“אחרי השיחה הזאת ממש מתחשק לי לקפוץ למי הנמל ולטבוע.” השראתה למשפט נבע מן הנוף הנשקף מחוץ לבית הקפה.

“מי ידע שהוא יכיר את המשורר ה”נדיר” שלך? או שהוא יזכור את אהבתך הראשונה?”

“איכס, אל תזכירי לי את “אהבתי הראשונה”. איזה טיפוס דוחה הוא היה.” על פניה של שארלוט התפרשה הבעה חמוצה ונגעלת.

“אהבה היא עיוורת, אולי גם אנג’לו ראפר נמוך ורזה, ואת לא רואה את זה מרוב הכימיקלים במוח שלך.”

“אנג’לו לא נמוך, לא רזה מדי, ואני בטוחה שהוא לא אוהב ראפ.”

“לא יודעת שארלי, הוא מרצה לספרות באוניברסיטה, אין יותר פוצים מאלה.”

“יש את אמילי.” על פניה של שארלוט עלה אותו פרצוף חמוץ ממקודם.

“אמילי מרצה להסטוריה באוניברסיטה, זה שונה לגמרי.”

“איך?”

“בזה שהיא אחותינו, אנחנו חייבות לאהוב אותה.”

שארלוט חסכה במילים, היא ידעה שגבריאל ידעה בדיוק מה היא חושבת על אמילי, אחותן הבכורה.
תחושת הגועל עלתה בגרונה עוד יותר כשהתחילה לחשוב על אמן בעקבות המחשבה על אמילי.

“הכל בסדר שארלי?” גבריאל הוציאה אותה מן הטראנס בו הספיקה לשקוע.

היא לא ענתה מיד, לקחו לה מספר שניות להתפכח.
“כן, בטח.” אמרה ומצמצה במהירות בכדי להתעורר יותר.

“על מה את חושבת?” גבריאל לא הרפתה ממנה.

“על כלום. כלומר, לא על כלום, פשוט הנמל סוג של שבה אותי.”

“שבה אותך? דווקא עכשיו? כל הזמן אנחנו מול הנמל או בסביבה שלו, הוא אף פעם לא שבה אותך ברמה של חלום בהקיץ.”

“לא יודעת למה דווקא עכשיו, שחררי ממני”

“את יודעת מה אני ממש אוהבת בך?”

“את הסקס אפיל?”

“לא, שארלי, את זה תשאירי לאנג’לו. את זה שאת מערבבת מילים ספרותיות וגבוהות ושפה נמוכה כשאת מדברת, כאילו רואים את ההשפעה הפצפונת שיש ללימודים שלך עלייך, אבל מצד שני, את מתעקשת להשתמש בביטויים כמו “שחררי ממני”, וזה מה שמיוחד בך.”

“ובדיוק עכשיו הפגנת את ההשפעה שיש ללימודי הפסיכולוגיה עלייך. אה רגע, את לא לומדת פסיכולוגיה, את לומדת אמנות של ימי הביניים, לרגע חשבתי שאת פסיכולוגית בהתהוות.”

“אויש, שחררי ממני. אם כבר הזכרת האמת, אני אחזור הביתה, אנסה לסיים את הפרוייקט שלי. את באה?” גבריאל קמה, ממוקדת מטרה כתמיד.

“אני חושבת שאשאר פה עוד קצת, אין לי חשק לזוז.” היא אמרה והשעינה ראשה על ידה.

“טוב, אז קחי,” היא הניחה על השולחן את הכסף על הקפה שלה.

“תמסרי ד”ש לאמא.” שארלוט נאנחה.

“נדמה לי שהיא עדיין לא חזרה, אבל אמילי בטח בבית כבר,” היא הביטה בשעון היד השחור והצר שלה.

“אז תמסרי לה ד”ש.”

“תמסרי לה בעצמך.” היא חייכה ומיד אחר-כך הלכה.

ניס זו לא בולוניה – פרק א’
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך