שמיים בגוונים של כתום-ורוד-סגול – חלק ב’ – טרייסי

02/11/2019 109 צפיות אין תגובות

הבוקר התחיל כמו כל יום בשבוע האחרון. עמדתי לי לבדי במטבח בשעה שש בבוקר והכנתי ארוחה לבני המשפחה. ארוחת הבוקר היא הארוחה החשובה ביותר, כך הייתה נוהגת אמי לומר לי וכך אני ממשיכה אותה. הפנקייקים נערמו על הצלחת ובתום הכנתם התפניתי לערוך את השולחן לחמישה. עליתי לקומה השנייה כדי להתארגן בעצמי ואח”כ להעיר את שלושת הגוזלים, שלי בת השמונה מארק בן החמש-עשרה וניק בן השבע-עשרה. כדי שיגיעו בזמן לשיעור הראשון.
סם חזר מריצת הבוקר שלו נוטף זעה ועלה לקומה העליונה כדי לעשות מקלחת, בדרך נשק לי על המצח ואני נרתעתי מכיוון שלא רציתי ללכלך את בגדי העבודה שלי ולהימרח בזיעה.
“מה יש קצת זעה לא הרגה אף אחד” הוא משך אותי לחיבוק אוהב ואני קפצתי כאילו נחש הכיש אותי.
“אוי, סם, אתה יודע שזה הבושם האהוב עליי אבל לא בבוקר” קרצתי לו וירדתי חזרה לקומת הכניסה.
רבע שעה אחרי ישבנו כולנו סביב השולחן ואכלנו את הפנקייקים, שתינו מיץ תפוזים וטוסט עם ריבה. זאת אומרת סם שלי ואני אכלנו ואילו ניק ומארק שאבו את המזון, הם היו מורעבים בכל שלב של היום כאילו לא ראו אוכל שבוע. דיברנו על היום שלנו, כל אחד סיפר על התוכניות שלו ואני לגמתי מכוס הקפה שלי והייתי מאושרת. אני אוהבת את המשפחה שלי מאוד, אני גאה בילדיי ומאוהבת בבעלי. מה אני צריכה יותר בחיים. חוץ מזה העבודה שלי מספקת אותי מנטלית וכלכלית, אולי הייתי שמחה להתקדם או לעשות דברים נוספים, אבל אני בטוחה שיש לי זמן להחליט מה עוד אני רוצה לעשות בחיים.
נפרדנו מסם, הילדים ואני, ונסענו, הילדים לביה”ס ואני לעבודה.
בתום סבב ההסעות, כשהייתי לבד במכונית, שוב נעשיתי מודעת לכאב שהציק לי בימים האחרונים בבית השחי אך הדחקתי אותו הצידה בטענה שאולי נתפס לי איזה שריר או אולי נשרטתי במהלך גילוחו (לצערי עוד לא התקדמתי ללייזר). הבטחתי לעצמי שאם עד סוף השבוע הכאב לא יעבור אקבע תור לרופא לבדוק את העניין.
הגעתי למשרד ותפסתי את מקומי במשרד הקבלה ליד קייטלין ואליזבת’ שהגיעו כנראה לפניי, גם הן מזכירות רפואיות קייטלין אמנם הצעירה מבין שלושתנו אך ניהלה את משרד הקבלה ואליזבת המבוגרת מבין שלושתנו.
היום היה עמוס בעבודה – קבלה ושחרור של מטופלי המחלקה, הנפקה של אישורי בריאות וטפסי מעקב לכל מי שהזדקק לחזור לטיפולים משלימים – כימו’ והקרנות. היה לי חשוב להיות סבלנית אל המטופלים ולחייך אליהם, בכל זאת הם נמצאים בתוך חלום בלהות, הם ובני משפחותיהם, לא יודעים מתי הסיוט יחלוף, אם בכלל.
“את נראית קצת עייפה טרייסי, הכול בסדר?” שאלה אותי אליזבת’ כשהלחץ של הבוקר דעך.
“לא יודעת, יש לי איזה כאב שמציק לי כבר כמה ימים, אבל רב הסיכויים שעד מחר מחרתיים זה כבר יעבור” אמרתי בביטול.
“את צודקת זה כנראה שום דבר” חייכה אליי אליזבת’.
“מה שום דבר?” עכשיו נכנסה לחדר גם קייטלין והתעניינה בנושא השיחה.
לא היה לי כוח להסביר שוב.
“יש לטרייסי כאב בבית השחי שמציק לה כבר כמה ימים, זה כנראה שום דבר, אולי שריר תפוס” אמרה אליזבת במקומי, הייתי אסירת תודה על כך שלא הייתי צריכה לחזור על עצמי שנית.
“אני במקומך, הייתי לוקחת את הישבן החמוד שלי ועולה להיבדק אצל ד”ר גרהאם עכשיו. היא פנויה אם זה דחוף לך” אמרה קייטלין בנחרצות.
“למה את מכניסה אותה למתח, אם זה לא יעבור עד שבוע הבא היא תלך להיבדק” ניסתה אליזבת לתפוס את הצד שלי.
“אני חושבת שאם יש לך זמן עכשיו, ועושה רושם שדי נרגע פה, כדאי שתלכי להיבדק. למיטב זכרוני אמרת לי שלא נבדקת כבר שלוש שנים. אז הנה יש לך הזדמנות” קייטלין סיכמה זאת בצורה מאוד הגיונית.
וזה מה שעשיתי, אמנם בחוסר רצון מוחלט, אבל עליתי לקומה מעל נכנסתי לד”ר גרהאם, הרופאה הכי חמורת סבר שהכרתי אי פעם אבל הכי מקצועית ומדוייקת.
“טרייסי, אולי כדאי שתרדי למחלקה לעשות ממגורפיה ובדיקת דם. עד סוף היום יהיו לי כל התוצאות ואני אוכל לתת לך אבחנה מדוייקת מבלי להלחיץ אותך סתם” היא אמרה בתום הבדיקה הידנית.
לא יכולתי לקרוא מפניה דבר, כיוון שלד”ר גרהאם היו פני פוקר. אולי אלו חלק מדרישות התפקיד כדי לא לעורר התרגשות רבה מדי אצל המטופלים.
אני עובדת במקום שבו בדיקות, צילומים, אבחנות, טיפולים הם חלק אינטגרלי ובלתי ניתן להפרדה ובכל זאת כשמדובר בי, לרוב הייתי מנסה להימנע ולהתחמק עד כמה שניתן מחשיפה לרופאים ונגזרותיהם. סיימתי את הבדיקות הנחוצות וחזרתי למשרד, במחשבה שלקראת סוף היום אקפוץ לד”ר גרהאם לשמוע מה יש לה לומר על הבדיקות, אלא ששעתיים מאוחר יותר קיבלתי טלפון הקורא לי באופן בהול לחדרה של הרופאה.
“טרייסי, האם מישהו מבני המשפחה יכול להצטרף אלינו עכשיו?” שאלה ד”ר גרהאם בעדינות.
“לא, זה בסדר, הם כולם עסוקים ואני רוצה לדעת מה יש לי” נימת דבריה יצרה אצלי את התחושה שאין היא הולכת לבשר לי בשורות טובות.
“אוקי. טרייסי מהבדיקות השונות עולה שיש לך סרטן השד והמרקר שלו בדם גבוה, מה שיכול להעיד על דרגת הממאירות של הגידול” אנחה חרישית נפלטה בתום דבריה.
הייתי בסוג של הלם ככל הנראה. חייכתי ואמרתי לה תודה על האבחון ושנהייה בקשר בהמשך.
“דברי איתי מחר בבוקר” ד”ר גרהאם הורתה.
זהו יצאתי מחדרה וחזרתי למקומי.
“טרייסי, נו מה קורה?” שאלו אליזבת וקייטלין יחדיו כששבתי.
“אין משהו מיוחד, אני בסדר, כנראה דלקת” שיקרתי. לא חושבת שהייתי מסוגלת להודות אפילו בפניי עצמי שאני חולה במחלה הארורה הזו.
בתום יום העבודה שבתי הביתה, עזרתי לשלי עם שיעורי הבית, הקפצתי את ניק ומארק לאימוני הכדורסל והשחייה שלהם, קיפלתי את הכביסה והכנתי ארוחת ערב.
סם החזיר את הבנים הביתה מהאימון וכולנו ישבנו לארוחת ערב.
מה לא הייתי נותנת כדי להחזיר את הגלגל אחורה לתחילת היום לפני שגיליתי שאני חולת סרטן, לרגעים המאושרים האלה של ארוחת הבוקר, שכולנו, משפחה אחת מאושרת, חולקים את הרגעים לפני שכל אחד ילך לדרכו ולשגרת יומו.
מובן שמכאן ואילך הבקרים שלי נראו קצת אחרת אובחנתי כחולת סרטן ממאיר בדרגה III. אם הייתי טורחת להיבדק בתדירות גבוהה יותר, אולי אפילו בבדיקה עצמית, הייתי מגלה את הסרטן מהר יותר וסיכויי להחלים ולחיות היו גבוהים יותר. אני לא יודעת
אני מנסה לתפוס רגעים שבהם אין לי בחילה מהתרופות או סחרחורת מההקרנות, שאני לא מסתכלת במראה ורואה את מה שנשאר ממה שהיה פעם השדיים היפים שלי או במטפחת שמכסה את ראשי כי שערותיי נשרו במלואן, ברגעים הללו שבהן בתי מחבקת אותי או בניי יושבים ומדברים איתי אני מבינה שכל מה שיש לנו זה רגעים ועלינו לנצל אותם, כי לא ניתן לדעת מה יילד יום….

טרייסי סיימה את הסיפור שלה ואני חשתי איך המועקה מטפסת בגרוני. מה שנראה לי קצת מוזר היה שטרייסי חייכה והסבירה פנים. לא ניתן היה לראות עליה שהיא מתמודדת עם מחלה קשה, אולי פרט למטפחת שכיסתה את ראשה ואולי אם הייתי קצת יותר שמה לב לפרטים הייתי מסיקה מסקנות עוד לפני שטרייסי סיפרה את סיפורה. פתאום היא נראתה לי כל כך שלמה ומושלמת.
דיינה, מנחת הקבוצה, חייכה לטרייסי ולחשה לה אם היא בסדר וכשזאת אישרה לה שהיא בסדר ואפשר להמשיך, דיינה הפנתה את מבטה אל הנשים במעגל.
דממה השתררה למשך מספר שניות ואז פטרישיה לקחה את רשות הדיבור והחלה לספר את סיפורה.
“שלום לכולן, למי שלא מכיר אותי קוראים לי פטרישיה אני בת 55, מתנדבת במשמר האזרחי בשנתיים האחרונות, נשואה לפטריק, מפקד בתחנת המשטרה המקומית, אמא של אלן וטום. אלן בן 30 סטודנט לרפואה וטום בן 27. כלומר טום היה צריך להיות בן 27 אבל הוא נהרג בתאונת דרכים לפני שלוש שנים בדרכו להציע נישואין לחברתו….

שמיים בגוונים של כתום-ורוד-סגול – חלק ב’ – טרייסי
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך