שמיים בגוונים של כתום-ורוד-סגול

26/10/2019 138 צפיות אין תגובות

“אושר הוא דבר חמקמק” המשפט כה שחוק אך לא יוצא לי מהראש. לפעמים אני תופסת את עצמי ברגעים קטנים כאלה של ישיבה בחיק המשפחה, או בשיחה עם חברים, ארוחה טובה או שמיים בגוונים של כתום- ורוד-סגול רגע לפני השקיעה, כשהאוויר קצת יותר קריר כי הסתיו כבר כאן או הציפורים הנודדות, חולפות מעל ראשי, לפעמים זו ישיבה מול נוף עוצר נשימה או חיבוק אוהב עם אחד מילדיי, לפעמים אלו פרפרים בבטן ממבט מלא מחשבות זימה, דברים כאלה מציפים אותי באור פנימי – אושר. כולי מלאת סיפוק בשניות הראשונות, אחר כך עולה שלב ויודעת שזהו הדבר האמיתי שאליו אני כמהה יותר מכל בחיי,
ואז,
זהו, זה נגמר.
הרגע חלף ואינו וכל מה שהיה לפניו או אחריו הוא קיום שגרתי. רגיל, חסר רגש, סתמי ולא מספק.
אף אחד לא יכול היה לשים לב לשינוי שחל בי, על פניו נראיתי והתנהגתי אותו הדבר. הייתי אמא במשרה מלאה, עבדתי והייתי שקועה כולי בעבודה שכה אהבתי לעשות, התלבשתי ונראיתי כמו תמיד, חוץ מאולי עוד איזה קבוצת שערות לבנות או קמטוט בזווית העין והפה. כן קצת פחות זוהרת אבל אני.
הכול נראה אותו הדבר.
רק שזו לא הייתה האמת לחלוטין, ההיפך היה הנכון. הקליפה החיצונית הייתה זהה אבל בתוכן ניתן היה להבחין בסימני ריקבון מתקדם, כזה שנובע מהזנחה פושעת, אוורור לקוי, חשיפה לרטיבות מתמשכת שנובעת מהצטברות של דמעות שלא זלגו החוצה כמו שצריך אלא הוחנקו פנימה.
ומעל הכול, הדבר ששלט במיוחד הוא קהות החושים, אדישות לחיים, חוסר אכפתיות ורצון להמשיך להילחם, היעדר הרגש וההתרגשות.
זה לא קרה בבת אחת, זה גם לא היה מן תהליך מתמשך אלא יותר בכיוון של כמה תחנות בזמן שהרכבת , נהוגה בידיי, בחרה או שלא, תלוי איך מסתכלים על זה, לעצור בהן. בהמשך היא סטתה מן המסלול והמשיכה למסלול חלופי לא מוצלח במיוחד. במקום ליישר את הרכבת ולהחזירה למסלול הנכון היא המשיכה הלאה מבלי לבחון את תוצאות השינוי.
עשור קודם הייתי בטוחה שאני חווה את משבר אמצע החיים ולכשיעבור מכאן והלאה החיים יהיו מקושטים בוורדים ושושנים אלא שאז לא הבנתי שמשבר אמצע החיים שומט את הקרקע מתחת לרגליך וכל הבחירות שעשית עד נקודה זו בחייך. כל מה שהייתי צריכה לעשות היה לשנות דבר אחד וכל השאר כבר התיישר. הייתי אומללה ולא פחדתי להראות את זה, יותר מדויק רציתי שכולם יראו שאני לא מרוצה. השוני הפעם היה במודעות. לקח לי יותר מדי זמן להבין שאני מאבדת אחיזה בדברים שהגדירו אותי, הם נשמטים מידיי ואני אפילו לא מנסה לתפוס ולאחוז בהם חזרה.
התנהלתי על אוטומט, טיפלתי בילדיי, במשפחתי, הלכתי לעבודה, חזרתי מהעבודה, ביצעתי מטלות ביתיות, נפגשתי עם חברים, ארגנתי ארוחות משפחתיות, או לקחתי על עצמי פרוייקטים מיוחדים אבל האפלה כירסמה בי מבפנים והותירה אותי חשופה ופגיעה.
“אן מה קורה? לא נפגשנו המון זמן. מה את אומרת על כוסית וסגירת פערים?” שרון ירתה את המשפט לתוך האוזן המסכנה שלי.
“הי שרון” עניתי בנחמדות.
“כן, היי, היי. נפגשות או לא?” שרון לא הרפתה.
“אמממ…אני לא יודעת יש לי המון דברים לעשות. אולי ב-22:00?” ידעתי שאני אצטער על כך למחרת בבוקר כשאקום לעבודה.
“סגור. אוספת אותך ב-22:00” שרון סיכמה וסגרה את השיחה כדי שלא יהיה לי זמן להתחרט.
למה אני כזאת נחמדה, פשוט תגידי לא . פשוט מאוד – לא מתאים. נאנחתי ביני לבין עצמי.
אבל כפי שנוכחתי לדעת, בדיוק כמו בפעמים הקודמות, זה לא היה כל כך פשוט.
שרון באה לאסוף אותי בשעה 22:00 כפי שקבענו. אספתי את שערי ברישול, התאפרתי בעדינות וזרקתי עליי ג’קט, כדי שלא יהיה קר. הנסיעה אל הבר שקבענו לשבת בו ארכה כ-20 דקות, במהלכן שרון סיפרה לי את קורותיהם בחודש האחרון של שלושת ילדיה החמודים בפירוט מדהים, על הבוס של בעלה, על הקריירה הנוסקת שלה והלבטים לגבי הצעת עבודה שקיבלה ממתחרה ועל החופשה העתידית שהיא ובעלה מתכננים למשפחה. כשהגענו לבר הייתי מוכנה ומזומנה לשתות את כל המשקאות האלכוהוליים שהיו במקום כדי להמהם את הזימזום הטורדני של דיבוריה.
אחרי שהתמקמנו בשולחן קרוב לבר והזמנו את המשקאות, שרון הסתכלה עליי כאילו היא רואה אותי לראשונה, למרות שטחנה את ראשי בחצי שעה האחרונה ואולי בדיוק זו הסיבה לתגובה שלה.
“אן, מה נשמע אתך? את נראית כאילו לא תזיק לך איזו חופשה” .
“אני בסדר גמור, הרגע חזרנו מחופשה” עדיין לא הייתי ממש בשלה לחשיפה עצמית.
“הכול בסדר בעבודה, עם הילדים ועם דן?” שרון המשיכה בשלה.
“אפשר לומר. אין איזה משהו מיוחד” הייתי בונקר.
“אולי זו בדיוק הבעיה, שאין איזה משהו מיוחד. למיטב זכרוני את תמיד דואגת לעשות משהו שהוא כן מיוחד. ואם את לא מוצאת אותו במקום אחד, את עוברת למקום אחר” שרון היטיבה להכיר אותי, כנראה.
שמעתי את הלוחות הטקטונים של נשמתי נפגשים, עולים זה על גבי זה, יוצרים סדקים ומאפשרים ללבה רותחת להישפך החוצה.
“אני חושבת שקוראים לזה דכדוך” אמרתי בשקט.
“מה?” שרון נעצה בי מבט “לא הבנתי, את מדוכאת?”.
“לא, מה פתאום, אבל בואי נאמר ששמחת החיים שלי לא פורצת ממני החוצה כמו פעם”.
“אז מה זה אם לא דיכאון?” שרון נראתה עכשיו מודאגת “דן יודע מזה?”.
“שרון, כדי להיות מדוכא, אדם צריך להפסיק לתפקד ואני לא הפסקתי להיפך הגברתי הילוך”.
“אולי זו בדיוק הבעיה שלך, את כל הזמן מעלה הילוך ונראה לי שהמנוע שלך עוד שנייה נשרף”.
היא צדקה.
“מה את אומרת על קואוצ’ינג קבוצתי?” שרון הוציעה את הנייד שלה והתחילה להתעסק אתו.
“את יודעת מה דעתי על זה” נזפתי בה.
ולפני ששרון הגיבה, המלצר הביא לנו את המשקאות בכמות כפולה מזו שהזמנו.
“הזמנו רק שני משקאות” אמרתי בחביבות.
“אני יודע, הברמן הזמין אותך לעוד שניים על חשבונו” הוא אמר בזמן שהוריד את המשקאות לשולחן שלנו.
הסתכלתי לאחור אל הבר, הברמן חייך אליי וקרץ.
“את רואה, עדיין יש לך את זה, את רק צריכה קצת רענון, זה הכול. קואוצ’ינג קבוצתי יעשה לך את זה. יכניס אותך קצת לפרופורציות” שרון חייכה אליי.
ואני חייכתי קלושות.

שלושה ימים לאחר המפגש שלי עם שרון, מצאתי את עצמי במגרש חנייה של ביה”ס בשכונה בקצה השני של העיר. שוב שאלתי את עצמי “מה לעזאזל אני עושה במקום הזה?” והייתי די מיואשת מהעובדה שהייתי כמו עלה נידף, לא מסוגלת להחליט מה אני רוצה ולאן אני הולכת, נגררת אחרי הגחמות של אנשים אחרים, הפעם במקרה זו הייתה שרון.
יצאתי מן הרכב, הדלקתי לעצמי סיגריה, דבר שאני ממעטת לעשות ופסעתי באיטיות לעבר המבנה.
שלט בכתב יד, בכניסה לבית הספר ששעריו היו סגורים הורה להקיף את הגדר מימין, להיכנס דרך השער האחורי ולרדת מיד לקומת המרתף. עשיתי כמצוות השלט וכך הגעתי לחדר רחב ידיים שבמהלך היום אני מניחה היה מואר היטב מהאור החיצוני למרות מיקומו בקומת המרתף, זאת בזכות חלונות זכוכית רחבים בחלק העליון של הקירות שהקיפו אותו. אבל עכשיו בשעת ערב מאוחרת, מקור האור החזק היה בתאורה הממוקמת בתקרה הגבוהה. במרכז החדר הכסאות היו מסודרים במעגל ובקצה המרוחק מן הכניסה צמוד לקיר, שולחן עם כיבוד קל, הכולל שתיה חמה ועוגיות תוצרת בית. 3 נשים עמדו ליד השולחן, מכינות משקה חם ומשוחחות ביניהן. במרכז החדר על הכסאות ישבו 5 נשים אחרות, הן לא ישבו בקבוצה אלא התפזרו בכל המעגל, כל אחת עסקה בנייד שלה והייתה מרותקת לצלילי הביפ של ההודעות שהפיק המכשיר. התלבטתי ביני לבין עצמי האם לשבת או לגשת לעמדת הקפה אבל לפני שהגעתי להכרעה בעניין, נכנסו אשה כבת 60 מלווה במישהי צעירה יותר, אולי כדי מחצית גילה של הראשונה, שעל פי הדימיון החיצוני בתווי הפנים יכלה להיות הבת שלה. האשה המבוגרת יותר הייתה מאוד נמרצת וקראה לכולנו לתפוס את מקומנו במעגל כדי שנוכל להתחיל את המפגש. טוב, הלך הקפה, חשבתי לעצמי, מקווה שזה מוצדק אחרת אני אדרוש פיצוי מחברתי הפטפטנית.
“למי מכן זו הפעם הראשונה?” שאלה האשה הנמרצת שככל הנראה הייתה מנחת הקבוצה.
אני ועוד שתי נשים הרמנו ידיים.
“ברוכות המצטרפות” היא חייכה בנדיבות “מיד נציג את עצמינו ומי שתרצה לשתף אותנו במשהו שקרה לה השבוע תעשה זאת אח”כ”.
“אולי כדאי שאתחיל בזה שאציג את עצמי. שמי דיינה אני מנחת הקבוצה. אני בת 59 נשואה לאהרון אמא ל-3 בנות מקסימות תמי, רייצ’ל ומקסין. הייתי עורכת דין עסקתי בדיני משפחה והליכי גישור. היה לי משרד עצמאי משגשג ובניתי את הקריירה שלי בעשר אצבעותיי. עד שמקסין בתי הצעירה נולדה ושינתה את מהלך חיי. מקסין סובלת מפיגור שכלי ובעלת תפקוד נמוך והדרך היחידה לשמור עליה ולוודא שהיא מקבלת טיפול מסור שיאפשר לה חיים באיכות סבירה הייתה לשנות את אורך החיים שלי, משמע ויתור על המשרד לטובת טיפול בה. היום אני מרגישה שזכיתי וקיבלתי את המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל. אבל כמובן שבתחילת הדרך לא חשבתי כך והייתי אומללה ומרירה מאוד. זהו נראה לי שלעת עתה זה מספיק ועכשיו אתן” היא הסתכלה ימינה ושמאלה לראות מי תהיה הראשונה להתנדב לפתוח היום את הפגישה.
וכך בזו אחר זו הנשים שעד לפני כמה רגעים היו זרות לחלוטין החלו לפרוש בפניי ובפניי שאר בנות הקבוצה את חייהן: “לורה -44 עקרת בית, גרושה, אמא לשניים, בטי – 38 רווקה, מתמחה ברפואת ילדים, טרייסי – 43 נשואה לסם, אמא לשלושה, מזכירה רפואית, שונה – 35, רווקה, פקידת קבלה במשרד עו”ד שולמן ובניו, בת’ – 51, גרושה אמא של טום, גננת, איליין – 32, אם חד הורית לשני ילדים, מורה בביה”ס יסודי, אן, כלומר אני,- 39, נשואה לדן, אמא לארבעה, מהנדסת חומרים, פטרישיה – 55 נשואה לפטריק, אמא לשניים, מתנדבת במשמר האזרחי, רייצ’ל – 29, רווקה סטודנטית למשפטים (והבת של דיינה), קתי – נשואה בשנית לריצ’ארד, אמא לשלושה ילדים, עובדת בבנק”.
הן היו שונות זו מזו, בגיל, במצב משפחתי, השכלה, מעמד כלכלי ועוד אבל היה משהו אחד משותף לכולן. הו לא היו מרירות, הן חייכו והיו נינוחות מאוד, הפגינו אהדה רבה אחת כלפי השנייה והיו מאוד לבביות. אבל בעיניים שלהן ניכר משהו אחר, מן השלמה עם עצב עמוק ששלט בחייהן.
“אז מי הראשונה לפתוח הערב בנות?” דיינה שאלה בטון של גננת. קצת התרגזתי בשלב הזה כי לא הבנתי למה שרון חושבת שבלוח הזמנים הצפוף שלי יש לי גם זמן להקשיב לצרות של נשים אחרות, כאילו אין לי מספיק משל עצמי. אבל כבר ישבתי במעגל והרגשתי לא נעים לצאת באמצע, לכן יצא שהייתי די לכודה במרתף הזה לכל הערב.
“אני אתחיל” אמרה טרייסי ושלפה אותי מהרהורי על מצבי העגום בערב זה.
שמי טרייסי, כמו שאמרתי אני בת 43 נשואה לסם, אמא לשלושה: ניק, מארק ושלי ועובדת כמזכירה רפואית במחלקה האונקולוגית שזה קצת אירוני כי לפני חצי שנה התגלה אצלי סרטן השד בדרגה III והרופא שלי קצב את זמני למקסימום שנה….

שמיים בגוונים של כתום-ורוד-סגול
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
16 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך