תיקי רז 1# חתונה סיוטית: פרק ד’

27/12/2021 50 צפיות תגובה אחת

השק הוסר מראש האיש, ולמרות שזה רווח לו – הוא פחד יותר מהבאות.
הוא הביט על עצמו, הוא ישב על כיסא עץ כבד. רגליו היו קשורות לרגלי הכיסא וידיו היו קשורות מאחורי הכיסא. הוא שם לב שבגדי החלק העליון של גופו לא עליו.
ואז הבחין באדם הגבוהה והחסון שעמד מולו. הוא לבש חליפת עסקים שחורה ומכנסיים שחורים ונעל נעלי ספורט לבנות.
שיערו הארוך היה אסוף בראסטה גדולה ומעוצבת, אפו היה סולד ועיניו הסתתרו מאחורי מסכה לעיניים בצורת נץ.
“אתה לא שמח לראות אותי, חבר יקר?” אמר האיש שמולו וחייך חיוך תמים שהראה שיניים שטופלו טוב.
“אותך? בחיים לא!” ענה האיש על הכיסא.
פתאום הרגיש כאב חד בגבו. הוא צעק והתפתל.
האיש החסון שילב את ידיו ונאנח “אתה בחרת ללכת בדרך הזאת”.

בשעה מאוחרת באותו יום, לאחר שהתרחץ ושטף את הכלים בהם השתמשו הילדים של חווי, החליט גל שהגיע הזמן להתחיל לעבוד ברצינות.
גל שלף את ההזמנה מכיסו ועיין בה. הוא אף פעם לא היה ב’אולמי הורד’ בירושלים.
הוא לקח פנקס ועט ורשם את הכתובת, את מספר הטלפון של רוג’ר ואת שתי השאלות, קרע את הדף ושם בכיס מכנסיו,
גל התרכז במשימות שעליו לעשות: להסתובב באולם כדי ללמוד את השטח בעל-פה ולבקש מפתחות לכניסות. לדבר עם כל מי שיהיה שם, לדעת כמה שיותר עליו, לבקש את רשימת המוזמנים, והכי חשוב – להתעניין למה לא מצאו מאבטח אחר. גל הכיר לא מעט מאבטחים באזור ירושלים שהיו רבים על העבודה הזאת בגלל הסכום של התשלום.
הוא כתב את השאלות, קרע את הדף ושם בכיס מכנסיו, ולאחר מכן לקח תיק גב מהארון ושם בו את הפנקס ואת העט.
הוא נזכר במה שאמרה ריקי. יש עוד הרבה הכנות, כנראה גם לו.
הא הביט בשעון הקיר הישן שלו בצורת חמסה שנתנה לו אימו כשעבר לכאן. השעה 20:45, אבל בטח יש שם עדיין ארגונים לקראת מחר.
הוא בדק באינטרנט של הסלולארי את מספר הטלפון של האולם והתקשר.
“מועדים לשמחה! הגעתם לאולמי הורד,” שמע קול גברי גבוה. “מדבר רוג’ר רוסו מנהל האולם, במה אוכל לעזור?”.
“שלום לך!” אמר גל. “שמי גל רז, ואני…”.
“המאבטח? הוא, סוף-סוף עמוס מצא מישהו שסומכים עליו,” אמר רוג’ר. “תשמע, היה כאן בלגן שלם בגלל שהיה חסר מאבטח. מתי תוכל להגיע?”.
“עוד שעה וחצי בערך?”.
“אל תמהר, יש כאן הרבה עבודה. ובגלל בקשה מהמשפחה אני גם מארגן החתונה הפעם, אז אשאר כנראה עד שעות הלילה המאוחרות”.
גל תהה מה הסיבה לבקשה הזאת, וציין לעצמו לשאול את זה כשיגיע לשם.
“בסדר, תודה על ההיענות, נתראה”.
גל השתמש שוב באינטרנט של הסלולארי שלו וחיפש מידע על רוג’ר.
לפי התמונה הוא נראה כאדם לא ממש גבוה. היה לו אף נשרי, עיניים קצת גדולות עם משקפיים, שפתיים שמנות וסנטר כפול, בטנו הייתה מלאה ורגליו קצרות.
גל קרא עליו. שנה שעברה זכה במשפט בו נתבע שעקץ כספית כל מיני אנשים. כדאי להיזהר ממנו.
עכשיו הוא תהה גם למה בחרו עמוס וריקי דווקא ברוג’ר.
הוא התלבט אם לקחת איתו את האקדח כדי לתת רושם, אבל במחשבה שניה נזכר שהוא לא זה שחיפש את העבודה אלא עמוס חיפש אותו. הוא ישמח אם ייפטר מהעבודה – אך לא יכל מבחינה מוסרית להתפטר בשלב זה.
הוא השאיר את האקדח והווסט בדירתו וירד לחניית הבניין שם חנתה מכוניתו. הטויוטה 2013 יד שנייה האפורה שקנה לפני כחודש עודדה אותו, היא הייתה מושלמת לדעתו.
הוא נכנס למכונית, כתב ב-WAZE את הכתובת, תלה את הפלאפון על מקל שיועד לו, התניע את המכונית ואת הרדיו ונסע לדרך.
שוב אותן חדשות. פוליטיקה, הפגנות, תחקירים, ביטחון, וכמובן מזג אוויר לימים הקרובים – חם מהרגיל. הוא העביר לערוץ שמשמיע רק מוזיקה כדי להירגע- שירים קצביים או מזרחיים על אהבות, פרידות וכל מה שבדרך.
“נו, ברצינות…” אמר בקול רם.
הוא כיבה את הרדיו וניסה להתרכז בנסיעה.
צלצול מהסלולארי קטע את הריכוז. הוא הביט בשם המופיע על הצג.
איזי.
“הלו?”.
“היי גל, מה נשמע?” שמע קול מוכר מדבר מהטלפון. “תראה, חשבתי על זה, זאת לא אשמתך שפרשת באמצע הדייט. מצטערת שהגבתי כך”.
“התגובה מובנת, איזי,” אמר גל. “לא נפגעתי מזה”.
בעקבות שכנועים רבים בהם דחקה בו איריס, אחותו השנייה של גל, שיחפש בת זוג דרך האינטרנט מכיוון שכך מצאה את בעלה – ת’יאו, שלח גל את קורות חייו לאתר פנויים-פנויות עליו המליצה איריס.
איזי סטרלינג, גרה בתל אביב כים ושמעה על המקרה בו מצא גל את איימי והתפעלה, וגם למדה תואר שני של מסלול קרימינולוגיה בשילוב משפטים באוניברסיטה הפתוחה, כשקראה שהוא מחפש בת-זוג שלחה הודעה עם הצעה להיפגש.
הפגישה, שנערכה ביום הקודם, נקטעה בדיוק כשהיו באמצע שיחה עמוקה בגלל שיוסל’ה היה זקוק לו.
“אני רוצה להמשיך את הפגישה שלנו, יש לך זמן פנוי מחר בערב?” אמרה איזי.
גל היה מדוכדך. למה איזי לא התקשרה לפני שהסכים לשמור בחתונה?
“מצטער, יש לי עבודה מחר שלא יכולה להידחות”.
“אז… מתי תוכל?”.
“מה את עושה מחרתיים בערב?”.
“רציתי לספר לך על זה בפגישה, בדיוק התחלתי אתמול לאמן סטודנטים שיעורי ספורט בג’ים שבבניין שלי,” אמרה. “התשלום מטעם אוניברסיטת תל אביב”.
“שיעורי ספורט?” התפלא גל. “את לא למדת קרימינולוגיה ומשפטים או משהו כזה?”
“קודם לכן למדתי תואר פיזיותרפיה במכללה באונו”.
“מגניב! מתי תסיימי לעבוד מחרתיים?”.
“סביבות 20:00 בערך”.
גל הביט על הבטן שלו “גם אני צריך להתאמן, נתראה שם”.
“IT’S A DATE” צחקה איזי וניתקה.
גל חייך, עכשיו יש לו משהו אחר לחשוב עליו בזמן החתונה.

גל עצר את מכוניתו ליד מתחם האולם.
השער החשמלי לחנייה היה נעול ולכן צלצל לרוג’ר. תוך רגע קצר השער נפתח והוא נכנס לחנייה.
גל החנה את מכוניתו ליד החנייה וראה את רוג’ר יוצא לקראתו בפרצוף מחויך.
גל הזכיר לעצמו להיזהר.
“שלום אדון רז! ברוך בואך לאולם הורד!” אמר רוג’ר כשנפגשו. “תרצה לשת…?”.
“לא, תודה,” אמר גל, מנסה להימנע ממבט ישיר. “אשמח אם נתחיל עכשיו כי יש לי עוד עסקים הלילה”.
“הו, כמובן, הצעירים של היום חיים ללא הפסקה, ” קרץ רוג’ר ואחז בזרועו של גל. “בוא נתחיל”.
רוג’ר הצביע על עמדה מעל המדרגות שם מונח כיסא נוח עם גלגלים “המאבטחים יושבים שם ויכולים לצפות על כל מי שנכנס או יוצא, על כל מה שקורה בשטח הפתוח, ומשם,” הוא הצביע לעבר חלון האולם שלידו כניסה נפרדת לאולם “לצפות על כל מה שקורה בפנים”.
גל הניח שזה לא ממש טוב בשביל מאבטח יחיד, אבל אין טעם להתווכח עכשיו.
כשגל לא הגיב אמר רוג’ר “נמשיך הלאה” ונכנס לפנים שטח האולם. גל הלך בעקבותיו.
בפתח נראה גן האירועים. שטח רחב עם נוף יפה להרי ירושלים. במת החופה כבר הייתה מוכנה וסדין לבן היה פרוס על האדמה. ממול הבמה הביאו שני עובדים מספר לא מועט של כיסאות פלסטיק והציבו אותם בצורה מדויקת להפליא כך שכל אורח יוכל לצפות בחופה.
בצדדי השטח הופיעו לא מעט דוכנים עם מקומות לחלוקת מנות הבופה.
ערימות גבוהות של צלחות, כוסות, סכינים ומזלגות כרגע נשטפו והובאו בנגלות מתוך האולם והונחו בתוך ארגזי פלסטיק נפרדים.
כ-15 כורסאות הונחו באזורים שונים בגן, ולידם שולחנות עגולים בעלי זרי פרחים בתוך עציצים קטנים, ותאורת הגן הייתה מנורות מעוצבות בסגנון בריטי ועמדו על עמודי חשמל בקצוות הגן.
“מה אתה אומר בינתיים, הא?” שאל רוג’ר בהתלהבות.
“נחמד,” קירר אותו גל. “ראיתי מקומות טובים יותר”.
“בוא ניכנס, אולי תשתנה דעתך” רטן רוג’ר והלך קדימה.
גל חייך חיוך קטן לרגע והלך אחרי רוג’ר והשניים נכנסו לפנים האולם.
המקום היה לא גדול כפי כשציפה גל. כ-60 שולחנות עגולים היו פזורים פה ושם וכוסו באותו הזמן עם מפות וכיסאות נוחים כבר היו מסודרים לידם.
שטח הריקודים שבמרכזו עמדה המחיצה היה כמעט חצי משטח הישיבה, לידו הייתה בימת הזמרים שבאותו הזמן התקינו עליה את כל המכשירים הדרושים.
רוג’ר הצביע לכיוונים שונים “שם נמצא המטבח בו יש פיר לזבל, אבל הוא צר מאוד ואף אחד לא יכול להיכנס דרכו אז אתה לא צריך לדאוג. ישנם 2 אחראי מטבח, 4 טבחים ו-9 מלצרים שאתן לך בסוף הביקור את פרטיהם. בימינו נמצא המסדרון המוביל לחדרי השירותים, אחד לגברים, אחד לנשים, שניים לנכים ואחד למניקות, ובתוך כל חדר 4 תאים לגברים, 4 תאים לנשים וכיור גדול. אין מהם יציאה מהאולם”.
“אוקיי, ומה יש שם?” שאל גל והצביע על דלת בקצה המסדרון.
“שם נמצא חדר הייחוד לאחר החופה”.
“בסדר, מי עוד נמצא כאן עדיין מהמארגנים?”.
“מי למשל?”.
“צלמים למשל?”.
“הם יבואו מחר” נשמע קול מאחוריו.
גל הסתובב וראה אדם מבוגר בעל קרחת הלבוש בחולצה משרדית ועניבה שחורה. הוא נעל נעליים שחורות שנראו חדשות אבל אולי כי לא השתמש בם הרבה – הוא היה משותק בשתי רגליו וסע על כיסא גלגלים ממונע.
“מר בראון!,” קרא גל וחייך שלח גל את ידו ולחץ את יד האיש. “מה שלומך?”.
“נעשה צעיר יותר מיום ליום אבל שמח. סוף-סוף הבן שלי מתחתן. ובבקשה, אתה מכיר אותי. קרא לי בשמי הפרטי”.
אלכסנדר/אלכס בראון היה אביו של עמוס. הוא היה בעל תפקיד בכיר בצבא לפני עשרים שנה ונהיה משותק ברגליו עקב כדור שפגע בגבו בשעת מבצע. בהמשך חייו נעשה סוכן מכירות של טיסות לחו”ל והצליח מאוד.
אלכס חיבב את גל והציע לו לפני כמה שנים לעבוד בשבילו עבור שכר יפה, אבל גל דחה את ההצעה בנחמדות. הוא לא רצה שום קשר לעמוס.
כשעמוס עזב לירושלים הוריו תמכו בו כי הוא שמח. גל חשב שהוריו שלו לא היו עושים כך כלפיו.
“אשתדל” השיב גל.
“אני שמח שהסכמת להגיע לחתונה” אמר אלכס.
גל לא רצה לשקר לו אז פנה לעסקים “כמה צלמים אמורים להיות ומי עוד אמור להגיע רק מחר?”.
“שלושה צלמים,” ענה רוג’ר ואז הצביע לכיוון הכניסה של האולם “ליד הכניסה יעמוד לוח עם תמונות העשויות ממגנט שיצולמו במהלך החתונה”.
“מה מספר האנשים שיהיו נוכחים בחתונה?”
“האורחים מצדנו – 200 חברי חתן ו-180 חברות הכלה, 40 ממכרי המשפחות והמורים, 65 איש המשפחה המורחבת, החתן, הכלה, רותי ואני, נטע, ההורים של ריקי, גדעון ומיקה” אמר אלכס, “סך הכול 494 איש”.
“וואו, המון אנשים” אמר גל.
“ביקשנו מהם להגיע בשעות נפרדות – שעה וחצי משפחה וחברים ממש קרובים ואז לאט-לאט נוספים עוד”.
“חכם ביותר”.
“והאחרים מצדנו הם – אני. 3 צלמים, 15 אנשים במטבח וכדומה, 6 חברי להקה, שני אנשי התחזוקה, הרב,” אמר רוג’ר. “וכשמוסיפים אותך זה יצא 523”.
“טוב, כבר הסתדרתי עם מספרים כאלה,” אמר גל. ספק להם ספק לעצמו. “אני רוצה את רשימת השמות של כולם, וגם מפתחות לכניסות”.
“כמובן” ענה רוג’ר.
“ואם לא אכפת לכם – אני אביא איתי חברה, זה בסדר?” שאל גל.
אלכס הופתע לרגע ואז אמר “ברור שזה בסדר, אפילו נפלא! בהצלחה רבה לך איתה”.
“תודה רבה, אדון בראון,” אמר גל ואז תיקן את עצמו “סליחה, תודה אלכס”.
גל חייך. הוא אף פעם לא חשב על איימי בצורה כזאת.
או שכן?
“עכשיו, רציתי לשאו…” החל גל לשאול את השאלה שסימן כחשובה אבל נעצר.
אל האולם נכנסה ריקי כשהיא לבושה בשמלת הכלה שלה, מלווה על ידי בחורה שנראתה הגרסה הקטנה של ריקי.
ריקי שמה לב אליהם, חייכה והתקרבה “אדון בראון, גל, אני שמחה לראות אתכם כאן. אני עוד רגע משתגעת מלחץ!”.
גל חשב שהוא שומע רטינה חלשה מכיוון רוג’ר. אולי כי ריקי לא התייחסה אליו.
חכמה. כנראה גם היא קראה את הכתבות עליו.
זה שוב העלה את השאלה – למה דווקא רוג’ר?
ריקי התכופפה לגובה של אלכס “ברשותך, אדון בראון, אני צריכה רגע לדבר על עניין חשוב עם גל”.
“אבל ריקי, אמא אמרה שצריך…” אמרה הבחורה שליוותה אותה.
“גדעון יוכל לטפל בזה יותר טוב,” נזפה ריקי. “אני חייבת לעשות משהו”.
הבחורה פרסה ידיים כאות הכנעה והלכה משם לכיוון היציאה.
“בוא” אמרה ריקי וסימנה על מושבים מרוחקים מהמארגנים.
השניים הלכו למקום עליו הצביעה והתיישבו זה מול זו. שומרים על מרחק.
“מיקה יכולה להיות ממש מעצבנת לפעמים…,” אמרה ריקי. “אתה זוכר את הפעם הזאת ש…”.
“למה, ריקי?”.
“למה מה?”
“למה הזמנתם אותי לחתונה שלכם?” תקף גל.
ריקי נרתעה מההתקפה אז הוא הנמיך את טון הדיבור “אל תגידי שהזמנתם אותי כדי לשבור את הקרח או משהו דומה, כי את יודעת מה זה עושה לי בלב! ולמה דווקא רוג’ר? את בטח קראת את הכתבות עליו. ולמה אף אחד לא הסכים לעבוד בתור מאבטח בכזה סכום?”.
ריקי היציאה חפץ מקפלי שמלתה והושיטה לו “אני מצטערת, אבל אין לי שום תשובה שיכולה לענות על השאלות שלך”.
גל לקח מידיה את החפץ והביט בו “שעון רולקס?” שאל בקול.
“בוא נראה אותו עליך”.
גל ענד את השעון על מפרק ידו הימני. הוא היה נחמד למראה אבל היה צריך בטריות והכוונה.
היא הביטה בו ישירות “אני נותנת לך אותו, ומקווה שתזכור אותי בכל זמן לטובה”.
גל הנהן והיא הלכה.
גל בהה בה מתרחקת, וכשהבין שהוא לא ממוקד ניער את עצמו.
הוא החליט לזרוק את השעון, אבל רק אחרי החתונה. ‘ברוך שפטרנו’. הוא חזר לרוג’ר ושניהם המשיכו בסיור.

חצי שעה לאחר מכן היה גל בנסיעתו חזור. הוא שלח הודעת WHATSAPP לאיימי.
“קחי לעצמך יום חופשי מחר, אאסוף אותך בערב לחתונה” הוא שלח ואז שלח “תביאי בגד מתאים לחתונה דתית”.
היא תראה את זה מחר.
לאחר מכן התקשר לעזיז. הוא בטח ער.
“היי בוס! מה נשמע? מה צריך לעשות הפעם?”.
“אני רוצה שתמצא את כל מה שאתה יכול על רוג’ר רוסו, ואם יש לו קשר למשפחת בראון או למשפחת מגל”.
גל שמע קול של הקלדת מחשב “רוסו-בראון-מגל, רשמתי לעצמי ואבוא למשרד לקראת 12 בצהריים עם עדכון”.
“אין עליך, עזיז”.
“עזיז זז!” סיים עזיז את שיחת הטלפון במשפט הפאנץ’ הרגיל שלו.
עכשיו נשארו לגל עוד כמה שעות שינה.

המשך יבוא…

תיקי רז 1# חתונה סיוטית: פרק ד’
דרג את הסיפור

תגובות (1)

*הא הביט בשעון- הוא
*גרה בתל אביב כים- כיום
*בימינו נמצא המסדרון- אולי עדיף פשוט “מצד ימין”. זו רק הצעה. לפעמים הניסיון לקצר קצת מקשה את הקריאה של המילה

משום מה רק עכשיו קישרתי לעצמי שלתיק הראשון קוראים “חתונה סיוטית” כך שסביר להניח שיקרה משהו נורא בחתונה הזאת. לא יודעת למה לא הבנתי את זה קודם.

העניין עם רוג’ר והחוסר-מאבטח שלהם והכל באמת נורא מוזר. כולם כל כך חשאיים כאילו מישהו מחביא גופה מתחת לפרקט שם.

סך הכל אני באמת סקרנית לדעת מה יקרה בהמשך.

28/12/2021 18:52
21 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך