not just royal- פרק 5

shira_19 16/08/2021 89 צפיות אין תגובות

לקח לנו כמה דקות עד שיצאנו מגבולות הארמון, ולצערי זה היה בעיקר באשמתי. לא ידעתי כיצד לטפס במעלה האבנים, במיוחד לא ברגליים יחפות, ואני גם לא הייתי גבוהה כל כך כמו הבחור שטיפס מולי. הוא היה הרבה יותר גבוה ממני, כל צעד שלו היו כמו כמה שלי, ותוך כמה תנועות קלילות הוא כבר היה בצד השני של החומה בעודי עומדת בצד השני, מנסה לפענח איך לעלות, והחושך שסבב אותנו לא בדיוק עזר לי לשים לב איפה הנחתי את הרגל, הייתי צריכה בעיקר לנחש או לנסות למשש עם ידיי ורגליי איפה הייתי בדיוק ומה היה הצעד הבא שהייתי אמורה לקחת.

לא היה לי אפילו זמן לחשוב או לעכל בכלל עד כמה כל הסיטואציה הזאת הייתה הזויה, לא חשבתי שאי פעם אנסה לצאת מהארמון דרך טיפוס על החומה, לא חשבתי שאי פעם מישהו יסתנן לארמון וינסה להרוג אותי, לא חשבתי שאי פעם אצא מהארמון עם בחור שאני לא מכירה באמצע הלילה.

לפתע שמעתי את אותו בחור נאנח. הוא בשוני ממני כבר ישב על החומה וחיכה שאעלה, אבל כנראה שהוא איבד מסבלנותו ולבסוף הוא הושיט לעברי מטה את כף ידו בכדי שאאחוז בה בכדי שיוכל לעזור לי לטפס.
במקום לקחת אותה, הבטתי בפגיון שאחזתי באחת מידיי עדיין, ועכשיו רק חיזקתי את אחיזתו סביבו.

“את יודעת, את יכולה פשוט להביא לי את הפגיון ואני אוכל להחזיר לך אותו שוב כשארד,” הוא הציע ואני הבטתי שוב בפגיון לפני שנשמתי עמוק והושטתי לו אותו. הוא במהירות הכניס את הפגיון שוב למגף שלו לפני שאחז בידי ועזר לי לעלות על החומה בכדי שאוכל לרדת. כבר כשירדתי ודרכתי על האבנים, הרגשתי בכאב קל ברגליי. הכאב נבע בגלל כל הטיפוס ברגליים יחפות, אך גם הרגשתי עקצוץ קל, ידעתי שכנראה הספקתי כבר להיחתך או להיפצע בדרך כזאת או אחרת, אבל זה היה הדבר האחרון שעניין אותי כרגע.

“קחי,” הוא אמר ברגע שדרכנו על הקרקע והושיט לידי שוב את הפגיון. לקחתי במהירות את הפגיון מבין ידיו ואחזתי בו קרוב לחזי, כאילו אפילו אם לא ידעתי איך להשתמש בזה, עדיין הצליחה לנחם אותי העובדה שהיה בידיי משהו שיכול להגן עליי.

הבטתי בו הולך בזמן שהתרחקנו באיטיות מהארמון. שררה דממה באוויר, מן שתיקה מוזרה כזאת שדרשה שמישהו ישבור אותה, ואולי בגלל כל הלחץ שחשתי אני הייתי זאת ששברה אותה.

“מי אתה?” שאלתי את השאלה שעניינה אותי יותר מכל כרגע.

“נתניאל,” הוא אמר ואז הוסיף בשקט. “נתניאל אשר.”

“ולמה אתה הצלת אותי, נתניאל אשר?” שאלתי את השאלה השנייה שחיכיתי לקבל עליה תשובה.

“כי לא מגיע לך למות, לא מגיע לאף אחד למות בגלל המשפחה שהוא נולד אליה או התפקיד שהוא נולד אליו,” הוא אמר. “לא מגיע לאף אחד למות, נקודה. ובמיוחד שלא למות ככה.”

“תודה,” אמרתי לו בשקט.

“אל תתרגלי להשתמש במילה הזאת, הדבר הבטוח עבורך הוא ללמוד להגן על עצמך בכדי שלא תצטרכי לחכות שאף אחד יציל אותך,” הוא אמר, אך לפני שהספקתי להיעלב מדבריו הוא כבר הספיק להציץ לעברי. “זאת לא אשמתך, את יודעת, לצערי כבר בקושי מלמדים בנות מלוכה איך להילחם. אבל את עוד תלמדי.”

“למה אתה מדבר כאילו אתה מכיר אותי?” שאלתי אותו. “חוץ מהעובדה שכנראה כבר הספקת להבין שאני הנסיכה…” אמרתי במבוכה כשהנחתי את אחת מידיי על המסיכה שעדיין לבשתי. זה הרגיש מגוחך כל כך ללבוש אותה כעת, כל הרעיון שלי לעשות נשף מסיכות נשמע כל כך מגוחך.

“יש לי שאלה,” הוא אמר. “למה את חושבת שמרקוס ניסה להרוג אותך?”

“כי מישהו שכר אותו לעשות את זה?” ציינתי את המובן מאליו.

“ולמה את חושבת שמישהו שכר אותו לעשות את זה?”

“אני לא יודעת,” אמרתי. “כי יש לממלכה שלנו אויבים בדיוק כמו בכל ממלכה אחרת, כי מאז ומתמיד היו אנשים שרצו לפגוע בי?”

“כן, אבל למה את חושבת שבאו דווקא אלייך ולא ניסו לפגוע באימא שלך לדוגמא?” הוא שאל ואני השתתקתי ופערתי את עיניי לעברו.

“אימא שלי…” מלמלתי והנחתי את ידי על חזי. “היא בטח בסכנה עכשיו, אתה אמרת בעצמך שאולי יש עוד אנשים בארמון שבאו בשביל לפגוע בי, אני חייבת ללכת לראות אם היא בסדר. אני כזאת בת אנוכית שפשוט יצאתי החוצה בלי-” המשכתי לדבר במהירות בעודי הולכת לכיוון הארמון כעת, אך אז נתניאל אחז בזרועי ומשך אותי חזרה לכיוון בו הלכנו.

“לא ינסו לפגוע בה,” הוא אמר בטון בטוח כל כך. “את היית המטרה שלהם כל הזמן הזה, לא אימא שלך. הם היו מגיעים אלייך בשלב כזה או אחר, הנשף פשוט הייתה הזדמנות פז עבורם.”

“כן…הזדמנות שאני נתתי להם,” נאנחתי. “הכל באשמתי. הייתי צריכה להקשיב למה שאמרו לי, הייתי צריכה להקשיב לאימא שלי ואפילו לדניקה המעצבנת.” בנקודה הזאת דיברתי יותר לעצמי מאשר אליו, אפילו לא היה אכפת לי שהוא כנראה הקשיב לכל מילה שאמרתי.

“דניקה באמת מעצבנת, אבל גם מאוד משכנעת,” הוא אמר בקול הרבה יותר ממורמר ממקודם.

“איך אתה מכיר את דניקה?” שאלתי אותו והוא נאנח שוב.

הוא הביט בידיו לפני שהסתכל עליי. “כי היא שכרה אותי, היא זאת ששכנעה את הגנרל של הצבא שאבוא הנה, בשביל שאשמור עלייך.”

“מה?” שאלתי. “אני לא מבינה כלום.”

“אני לא הייתי אמור להיות כאן, אמארה, הייתי אמור להיות עכשיו בשדה הקרב, לעזור לפלוגה שלי, אבל שלחו אותי הנה. דניקה הביעה את החששות שלה לגביי הנשף שתכננת ואחרי זה אימא שלך גם הסכימה איתה שצריך שיהיה מישהו שישמור עלייך, במיוחד לאור כל המצב כרגע.”

“מה, כמו שומר ראש?” שאלתי.

“משהו כזה,” הוא אמר. “לפי מה ששמעתי השומרים האחרים לא הצליחו לעשות את העבודה שלהם כמו שצריך, אז שלחו אותי לכאן.”

“אויש, אל תדאג, אימא שלי ודניקה עוד פעם מתנהגות באובר דאגה, אתה תראה שיעברו כמה ימים ואתה תחזור לשדה הקרב ולא תצטרך לראות אותי יותר. לכולם בארמון נהייתה מן אובססיה לנסות לשמור עליי כאילו-” ניסיתי להרגיע אותו כשהבחנתי בעצב שבעיניו כשדיבר על שדה הקרב, כאילו זה היה המקום אליו הוא שייך, ושרק בגללי נאלץ להיות כאן. חשבתי שזה יעודד אותו מעט, אך במקום זאת הוא הניד בראשו.

“המצב לא יירגע עוד כמה ימים, הוא רק ילך ויחמיר. לא הייתי מסכים לבוא אם זה לא היה רציני כל כך ולא היו מבקשים ממני מלכתחילה לבוא אם המצב לא היה מסוכן כל כך.” הוא אמר. “את בסכנה, ועכשיו אני מבין שאת בסכנה אפילו יותר גדולה כי אף אחד לא סיפר לך מה באמת קורה.”

“ומה באמת קורה?” שאלתי, הוא היה רציני כל כך שחשבתי שעוד רגע יחשוף בפניי איזה סוד מטורף או מידע צבאי מסווג.

“באמת לא אמרו לך כלום?” הוא שאל שוב ואני גיחכתי.

“אוקיי, אני יודעת מה קורה כאן, אני בעצם לא באמת נסיכה ובעצם יש לי איזה אח או אחות אבודים שנועדו לרשת את הכתר באמת,” אמרתי. “לא, בעצם, אולי בכלל כל זה איזה תרגיל פסיכי של דניקה בשביל שאלמד לא לברוח מהארמון יותר ולהתייחס לתפקיד שלי ברצינות. אבל רק שתדע, אני מאוד רצינית לגביי התפקיד שלי, לפעמים פשוט קשה להיות באותו מקום כל כך הרבה זמן בלי להשתגע לגמרי. אתה מבין?”

“לא אמארה,” הוא אמר בשקט בזמן שסקר את פניי. “אני מדבר על הנבואה, הנבואה של ארדור.”

“ארדור…” מלמלתי בנסיון לזכור מאיפה השם הזה היה מוכר לי. ידעתי שהייתי צריכה להקשיב יותר בשיעורי גיאוגרפיה…

“זאת לא הממלכה הזאת שנמצאת איפשהו מעבר לים הלבן, זאת שמוקפת באיים?” שאלתי והוא הנהן באיטיות, כאילו היה שמח מכך שסוף סוף התייחסתי לעניין בקצת יותר רצינות.

“וזאת גם ממלכה ששולטת בעוד הרבה שטחים גדולים מחוצה לה, הצבא שלהם הוא אחד החזקים שראיתי, במלחמה האחרונה שהייתה לנו מולם כמעט הפסדנו,” הוא אמר ואני נשכתי את שפתיי.

“אני מצטערת, אני באמת לא רוצה שתחשוב שאני לא מתייחסת לתפקיד שלי ברצינות, אבל אף פעם לא שמעתי על הממלכה הזאת חוץ מכמה פרטים יבשים עליה, המורה שלי אמרה שאין צורך שאלמד עליה.”
“זאת לא אשמתך,” הוא אמר. “לא סיפרו לך על הממלכה הזאת בכוונה.”

“אוקיי…” מלמלתי, עדיין לא מבינה כלום. עכשיו כבר שנינו הפסקנו ללכת, ועצרנו לצד אחד העצים. נתניאל החל לאסוף כמה ענפים שהיו על הקרקע ואני התחלתי לעזור לו. הוא כנראה החליט שאנחנו רחוקים מספיק בכדי לעצור ולהדליק כאן מדורה עד שנוכל לחזור.

“אני לא יודע מה את חושבת על נבואות או עד כמה חזקה האמונה שלך או במה בדיוק את מאמינה ובמה את לא מאמינה, אבל אני מניח שמגיע לך לשמוע את הנבואה שמספרת עלייך ועל הנסיך של ארדור.”

“הנסיך של ארדור?” הפסקתי לרגע לאסוף את הענפים מהקרקע בכדי להביט בו.

“כן,” הוא אמר והחל לסדר על הקרקע את הענפים שכבר אסף ואני התכופפתי גם כן בכדי לעזור לו. “אני לא יודע אם יצא לך כבר לשמוע נבואות בעבר,” הוא הציץ לרגע לעברי ואני רק הנדתי בראשי בשלילה.

“אוקיי, אז אצלנו בממלכה, בשונה ממלכות אחרות, אין נביא או אדם שיודע לנבא דברים, אלא הנבואות מתגלות בעצמן, כאילו יש להן אנרגיה או כוח משלהן להופיע מול האדם הנכון בזמן שהנבואה צריכה להופיע,” הוא אמר. “הן יכולות להופיע בצורה של קול שמדבר אלייך מאמצע שום מקום, או לפעמים יכולה להופיע רוח של אדם ששלחו אותו להעביר את המסר, לפעמים הן מופיעות בחלומות ולפעמים הן מופיעות בתוך מערה עתיקה בצורה של ציורים ומילים עתיקות.”

“איך אתה יודע את זה?” שאלתי אותו והוא משך בכתפיו.

“כמו שכבר אמרתי, לא סיפרו לך דברים כמו אלה בכוונה. למדתי את זה כשהייתי ילד, בבית ספר, יחד עם שיעורי גיאוגרפיה והיסטוריה וכל שאר המקצועות,” הוא אמר וכשהבחין במבטי המודאג הוא מיהר להרגיע אותי. “המשפחה שלך צדקה בכך שלא סיפרה לך כלום על הנבואה או על ארדור, את גם לא אמורה לדעת כלום. לגורל יש דרכים נסתרות וככה גם לנבואות. אם את יודעת דברים מוקדם יותר, התוצאה יכולה להיות לא צפויה, לפעמים אפילו מסוכנת. אם היית שומעת על מה מספרים בנבואה מוקדם מדי, יכול להיות שהיית עושה משהו קיצוני או מוצאת דרך לפגוע בעצמך. אבל שלא תטעי, לא משנה מה תעשי, הנבואה תמיד תמצא דרך להגשים את עצמה, לא משנה כמה תברחי או תסתתרי.” הוא אמר.

“אתה יכול לספר לי על מה הנבואה הזאת מדברת?” שאלתי כשהוא חיכך שתי אבנים זאת בזאת ואז הדליק את האש. הוא נאנח והתיישב לצדי מול האש שהחלה לבעור.

“את לא חושבת שכדאי שאימא שלך תספר לך על זה?” הוא שאל.

“אה, נכון, אימא שלי כנראה יודעת על זה ופשוט לא סיפרה לי,” אמרתי. “טוב לדעת.”

“אני בטוח שהיא לא עשתה את זה בכוונה, את כבר בגיל המתאים לדעת, אבל היא כנראה רצתה להגן עלייך,” הוא אמר ואני נשמתי עמוק ונשענתי אחורה על העץ.

“כל החיים שלי רק מנסים להגן עליי,” מלמלתי בתסכול.

“בבקשה תספר לי, או שהמתח יהרוג אותי,” אמרתי, והתכוונתי לזה. בטני התכווצה מהלחץ ולבי דפק במהירות. אני לא חושבת שהכרתי דרך אחרת שבה יכולתי להגיב למידע הזה. לפני רגע לא ידעתי שיש דבר כזה בכלל נבואות, ועכשיו גיליתי שלא רק שהן קיימות, אלא יש נבואה שקשורה אליי.

“בבקשה,” אמרתי שוב, בשקט יותר, והוא סקר את פניי למשך כמה רגעים לפני שפתח את פיו.

“הנבואה מספרת שיורשת העצר של סילביה ויורש העצר של ארדור יתאהבו כשיגיע יום הולדתה ה-21. כתוצאה מאיחוד הממלכות, תיווצר הממלכה החזקה ביותר בעולם,” הוא אמר.

הוא כנראה ציפה לתגובה רצינית ועמוקה או שאביט בחלל בשקט עד שאחבר את כל הפרטים יחד, אך במקום זאת צחקתי, התפקעתי מצחוק.

“למה את צוחקת?” הוא שאל בבלבול בזמן שהביט בי כשהנחתי את ידיי מסביב לבטני בגלל שכבר כאב לי לצחוק.

“נו, באמת, אתה לא רציני,” אמרתי. “הנבואה הזאת יכולה לדבר על כל דור של משפחת המלוכה, מאיפה אתה יודע שמדובר דווקא בי? אתה באמת חושב שאני אתאהב בנסיך ממלכה שמעולם לא שמעתי עליה ואתאהב בו? או שנתחתן ותהיה לנו את הממלכה החזקה בעולם? אתה יודע בכלל כמה מגוחך זה נשמע?” המשכתי לגחך. “בטוח לא מדובר בי, אני עוד צריכה ללמוד כל כך הרבה, אני עוד…” הרמתי את הפגיון שנתן לי. “אני אפילו לא יודעת להחזיק פגיון כמו שצריך, וכל פעם שאני מחזיקה חרב אני מפילה אותה ו…וזה לא הגיוני, זה פשוט לא הגיוני.”

חשבתי שנתניאל עמד להגיד משהו, אך במקום זאת הוא הושיט את ידיו קדימה ואחז בידיי בעדינות בכדי לסדר אותן על הפגיון בכדי שאחזיק אותו נכון.

“תודה,” מלמלתי והרגשתי את לחיי מתחממות ממבוכה. לרגע הצטערתי שישבתי קרוב כל כך לאש.

“את לא בן אדם מאמין?” הוא הרים גבה ואני משכתי בכתפיי.

“אני מאמינה, אבל לא בנבואות,” אמרתי. “אני גם לא אתן לעצמי להאמין בזה. אם ארשה לעצמי להאמין לזה, זה אומר שאין לי שום בחירה בחיים, זה אומר שהגורל שלי הוא כבר צפוי מראש, זה אומר שאין לי באמת בחירה עם מי אבלה את שארית חיי, כי זה כבר נקבע עבורי. וזה נשמע לי כמו משהו מאוד עצוב להאמין בו.”

“מאיפה את חושבת שמרקוס הגיע?” הוא שאל.

“אני לא יודעת, נתניאל, אולי תספר לי מאיפה הוא הגיע?” שאלתי והעברתי את ידיי על הבד של שמלתי. כבר לא היה לי חשק או כוח לשחק במשחק הניחושים הזה.

“מה הממלכה הגדולה בגודלה כרגע בעולם?” הוא שאל אותי ואני גילגלתי את גבותיי.

“אייבי,” אמרתי מיד, זאת לא הייתה שאלה קשה. שנאתי את הממלכה הזאת, ולא כי יצא לי לבקר בה, אלא כבר הספקתי להזדעזע מהסיפורים ששמעתי עליה. כולם מכירים את הסיפורים על אייבי ועל כל הצמחים הרעילים שיש בה. בדרך כלל מדברות על ממלכות שהן חזקות בגלל הכוח הצבאי שלהן ובגלל החוזק של הלוחמים, אבל באייבי דברים התנהלו אחרת, היו בעיקר הרבה מדענים או אנשים שהשתמשו ברעל ובתכונות של הצמחים הייחודיים שלהם בשביל להפוך את כלי הנשק שלהם לקטלניים עוד יותר. נגיעה אחת מהחרב שלהם ואדם יכול למות רק בגלל טיפה אחת. ולא רק הרעל, או החומרים המסוכנים הם אלה שהלחיצו אותי, אלא האופן שבו אנשים ניצלו ופגעו זה בזה באמצעות החומרים האלה. לא הופתעתי שזאת הממלכה הגדולה והחזקה בעולם כרגע, אבל תהיתי מי קבע שמשמעות של חוזק היא דווקא כוח?

נתניאל הנהן והכניס את ידו לתוך כיס מכנסיו, לפני שהוציא ממנו מטבע זהב.
הבטתי במטבע שעליו הייתה צורה של הצמח הרעיל ביותר באייבי שנקרא על שם הצורה שלו שהזכירה כנראה לאנשים באייבי דרקונים, כי הצמח נקרא עין הדרקון.

“זה מטבע של אייבי,” מלמלתי ואז הרמתי את מבטי במהירות לעבר נתניאל.

“אני מצאתי את זה בכיס של מרקוס,” הוא אמר, “יחד עם עוד המון מטבעות.” הוא המשיך והוציא מכיסו עוד מטבעות זהים לזה שהציג בפניי.

“את מבינה מה זה אומר, נכון?” הוא שאל ואני לצערי הבנתי יותר מדי טוב.

“זה אומר שמישהו מאייבי שלח אותו,” אמרתי ואז הצצתי לעברו. “או את שאר האנשים שאולי נמצאים בארמון ממש עכשיו.”

“אני יודע שכל זה נשמע כמו סיפור אגדה או כמו משהו שאי אפשר למצוא בו שום הגיון, אבל תחשבי על זה, אמארה, לא סתם אנשים מאייבי היו מנסים לפגוע בך ככה.”

“הם כל כך פוחדים לאבד מהכוח שלהם שהם מוכנים להרוג אותי, ועוד…ועוד בגלל נבואה מטופשת שקובעת שאני אמורה להתחתן עם איזה נסיך?” שאלתי בקול רועד. “איך הם בכלל יודעים על הנבואה הזאת?”

“אמרתי לך, היא מגיעה לאנשים שאמורים לשמוע אותה.”

“זה דפוק, זה כל כך דפוק.” מלמלתי ועצמתי את עיניי. רציתי לעצום אותן, רק לכמה שניות, רק בכדי שאולי לרגע אחד הראש שלי לא יכאב כל כך וכדי שלא אתפתה להתפרק, או לבכות או לעשות כל דבר אחר שהיה מביך לעשות מול אדם זר.

“אני מסכים איתך,” הוא אמר. “זה באמת דפוק.”

אני לא יודעת למה, אבל הידיעה שעוד מישהו הבין אותי באותו רגע הצליחה לנחם אותי, רק טיפה.
“תודה,” אמרתי לו בזמן שהבטתי בלהבות של המדורה הגדולה שכבר הספיקה להיווצר.

“כבר אמרת לי תודה,” הוא ציין ואני הנדתי בראשי.

“הפעם אני מודה לך על זה שסיפרת לי על הנבואה, עם כמה שאני לא שמחה לדעת על הקיום שלה,” אמרתי לפני שהנחתי את ידיי בזהירות על המסיכה שלבשתי והורדתי אותה. הבטתי במסכה התכולה והנחתי אותה בצד. “הייתי צריכה לדעת שזה רעיון מטופש.

“זה לא רעיון מטופש להאמין במשהו, גם אם זאת אהבה,” הוא אמר ואני נאנחתי.

“זה היה רעיון מטופש להאמין שיש לי שליטה על משהו אחד בחיים שלי. כל החיים שלי מתוכננים מראש, ואף פעם לא היה אכפת לי שהם ככה, קיבלתי את זה. אני מבינה למה אני צריכה להשתתף בדיונים כל יום ולמה אסור לי לצאת החוצה, או למה כל היום אני מוקפת בשומרים. אני מבינה את זה שאצטרך להתחתן, אני מבינה את זה שיש דרישות שאני צריכה לעמוד בהן, ואני…אני מבינה שיום אחד אצטרך לרשת את הכתר ולנהל את הממלכה, אני באמת מבינה את זה, אבל…” השתתקתי כשלא ידעתי בדיוק איך להמשיך.

“אבל…” הוא חזר אחרי בשקט, מחכה בסבלנות שאמשיך.

“אבל אני לא יכולה להבין את זה כשזה נוגע לאהבה. אני רציתי לעשות נשף שבו אוכל להיות פשוט אני ערב אחד, לא הנסיכה אמארה, אלא פשוט אמארה. רציתי להכיר מישהו שידבר איתי בגללי ולא בגלל שהמעמד שלי מושך אותו, או שהכסף מעניין אותו או שכשהוא מסתכל עליי הוא רואה רק את הכוח שעומד ברשותי, זאת לא אהבה, זאת לא יכולה להיות אהבה,” אמרתי. “ועכשיו אני מבינה כמה זה היה רעיון מטופש. הזהירו אותי שאולי יקרה משהו כמו מה שקרה הערב, אבל אני התעקשתי. ועכשיו אני מבינה שזה אפילו לא משנה, כי מסתבר שאין לי באמת בחירה, שגם זה נקבע עבורי. שאולי הרשימה של אימא שלי הכילה את השם של הנסיך מארדור, שאולי הוא נמצא בנשף הזה ממש עכשיו, שאולי באמת היה כדאי שאחגוג את היום הולדת שלי שוב בארוחה עם אימא שלי וזהו, הייתי צריכה ללכת על המוכר והפשוט.”

“ככה את בדרך כלל חוגגת יום הולדת?” הוא שאל ואני גיחכתי.

“כן,” חייכתי. “אימא שלי כל שנה מתעקשת לקיים נשף או לפחות להזמין אורחים, אף פעם לא סיפרתי לה שהחלק האהוב עליי ביום הולדת שלי הוא ארוחת ערב איתה, בלי שאנחנו צריכות לדבר על פוליטיקה או על כספים או על עניינים שקשורים לסילביה, במקום זה אנחנו מדברות על דברים שבדרך כלל אנחנו לא מספיקות לדבר עליהם, עד שבסוף הארוחה היא מביאה לי מאפה עם שוקולד ותוקעת בו נר בכדי שאוכל להביע משאלה.”

“מאפה שוקולד?” הוא שאל וחיוכי גדל.

“אני ואימא שלי אולי אוהבות לאכול, אבל אף אחת מאיתנו לא מצליחה לאכול חתיכת עוגה אחרי ארוחה. חוץ מזה, מאפה שוקולד עם נר זאת מסורת, מאז שאני קטנה אנחנו עושות את זה, אפילו עם אבא שלי יצא לי לחוות את זה כמה פעמים.” אמרתי בשקט. “בכל אופן, כנראה שהשנה זה כבר לא יקרה, אבל אולי זה סימן שאני כבר גדולה מדי בשביל השטויות האלה או בשביל בקשת הבעת משאלה, אבל זה בסדר, גם את זה אני מבינה.”

“מה המשאלה שלך?” הוא שאל, לרגע חשבתי שהוא צחק, אך כשהצצתי לעברו עיניו נצצו בסקרנות אל מול צבעה האדמדם של האש. כל דמותו נראתה מעט אדומה כעת.

“אם אני אספר לך היא לעולם לא תתגשם,” חייכתי והוא חייך אליי חזרה.

“ואתה?” שאלתי. “איך אתה בדרך כלל חוגג יום הולדת?”

“אני כבר בקושי נמצא בבית. רוב הזמן אני נמצא באיירון בכדי להכשיר לוחמים או שאני נמצא באיזה מחנה קרוב לשדה הקרב או למקום בו זקוקים לנו. אני לא ממש חוגג, אני פשוט נמצא עם אנשים שקרובים אליי רוב היום, וזה מספיק לי,” הוא אמר. “לפעמים מביכים אותי בכך ששרים לי, או אם יש לנו הזדמנות ואנחנו נמצאים בעיר אז אני שותה בירה בפאב עם כמה חברים.”

“זה נשמע נחמד,” אמרתי והבטתי שוב במדורה. ניסיתי לדמיין איך זה לחגוג יום הולדת עם חברים או עם אנשים שהם לא רק קרוב משפחה או עובד במקום בו אני מתגוררת. הייתה לי הרגשה שזה משהו שהייתי שמחה לחוות.

“גם המאפה שוקולד נשמע נחמד,” הוא אמר כשהבחין בדעתי המוסחת ואני רק הנהנתי כתשובה לפני שהבטתי שוב לכיוון הארמון שהיה רחוק מאיתנו אך עדיין גדול כל כך שלא היה ניתן לפספס אותו למרות החושך.

“מתי אנחנו חוזרים לארמון?” שאלתי אותו והוא נאנח ונשען על העץ גם כן כשהסיט את מבטו לכיוון הארמון גם כן.

“כשזה יהיה בטוח.”

“ומתי זה יהיה בטוח?” שאלתי אותו ולאחר שתיקה ארוכה הוא ענה.

“זאת שאלה טובה מאוד.”

not just royal- פרק 5
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
30 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך