קול דממה דקה

29/03/2019 128 צפיות תגובה אחת

נקישות האויר על עור התוף מגיעות מכל עבר. שעות צהריים של יום ראשון שגרתי, שקוף כמעט לאנשים עובדים וטרודים, בעיניי מקבלים גוון שחור מלוכלך. בחדרי המוגף אני יושבת, מאחורי חלון אחד סגור-אטום, ובאוזניי אטמים מאולתרים מספוג, ובכל זאת מסתננים לתוכי, כמו נמלים קטנות דרך חור נסתר, קולות מנועים מטרטרים, חריקות בלמים וצופרים רועמים. מחברתי פתוחה לפניי ומצפה בתשוקה אילמת לקבל מהעט המוכן בידי את כל אשר יוולד במוחי. אך זה תפוס. רעידות עור התוף רועשים באוזניו וממלאים את חללו העמוק בהבלים וכאב מתמשך. ילדים שאך זה יצאו מבית הספר מצליחים גם הם לחדור את חומות הקול שניסיתי לסגור סביבי, צעקות משוחררות, גבוהות, צורמות, מתפשטות במהירות של אור בחלל החדר, ומשאירות את מחברתי הפתוחה, המשתוקקת, ריקה ושוממת.
אני מתביישת, לא יכולה עוד להסתכל בה, ידי שומטת את העט ועוברת לתמוך בראש. כך ישבתי דקות מספר, מחשבותיי מתפתלות בסבך של רעש, ולבסוף מצליחות לצעוק לי: שקט!
שקט. אני יודעת היכן למצוא אותו, ולא הכוונה למקום מסויים, כי אין אפשרות לברוח או פשוט להעלם ממציאות זו, מודרנית, רועשת ובלתי נסבלת שלתוכה נולדתי. אני הולכת לקנות אותו. יצאתי מחדרי ופניתי ללכת לכיוון חנות המחשבים והאלקטרוניקה הנמצאת מרחק שני רחובות וחמש דקות הליכה ואולי אינה אלא שער לעולמות אחרים. בעוברי בדרך אספתי את הקולות הנוספים שהצליחו בכל זאת להנפות החוצה מחדרי, ציוצים של דרורים, תור אחת ואפילו נחליאלי. קרקור עורב רחוק. איוושת עלי הצפצפה. חריקת נדנדות. שיחת לחישות של זוג זקנים. אם מדברת עם בנה. קילוח דק של מים מצינור השקייה פגום. הם מספרים סיפור, כולם, מבצבצת בתוכי איזו מחשבה פתאום. אולי תביאי לפה את המחברת. אבל אני מהסה אותה, הנה תכף הגעתי.
בחנות האלקטרוניקה מחלקת אוזניות המונה עשרות מדפים, בהם מכשירי-אוזניים מכל מין וסוג, גדולים וקטנים, אף שבביים כאלה הנכנסים לתוך האוזן, אוזניות אקוסטיות המעלימות את האוזניים בכריות שחורות. אוזניות לשמיעת מוזיקה כללית, מוזיקת פופ, מוזיקה אינסטרומנטלית, קלאסית. אזניות עם ובלי חבלים מקשרים, נוחות ומתקפלות, סיניות, יפניות גרמניות אמריקאיות. אני ניגשת ומבקשת אוזניות שעושות שקט. המוכר מחייך וניגש לאחד המדפים העליונים, שואל אם יש לי בעיה כלשהיא באוזניים. אני ממהרת להשיב שלא, מה פתאום, השמיעה שלי תקינה לחלוטין. הוא מצביע על האוזניים שלו, אני מושיטה יד לתוך שלי ומרוקנת מתוכן במהירות את אטמי הספוג המאולתרים ששכחתי בתוכן. הוא שוב מחייך, מושיט לי את אחד הדגמים, שחור, בעל רצועת פלסטיק רחבה וכריות נעימות. האם אפשר רגע לנסות? כן ודאי! זה הדגם הגרמני, הוא ממליץ עליו לכל מי שמבקש לישון ורעשי רחוב ליליים מפריעים לו. רציתי להגיד לו שזו לא בדיוק הבעיה שלי, אבל הוא בעצמו הניח אותם על אוזניי ולא הצלחתי לדבר. הכל מסביב השתתק ברגע, חשבתי על קולות הדיבורים שמלאו את החנות ולא נתתי את דעתי אליהם אלא רק עכשיו כשהם נעלמו בפתאומיות מיסטית כזאת. נהדר! המוכר נראה מבקש להגיד משהו, הוא מתקרב אליי ומרים את קולו ואני מצליחה לשמוע תחילה של משפט, אולם לא הספקתי להבין ואופנוע שעבר קרוב לחנות נשמע כהפרעה רחוקה אם כי צורמת עד מאוד. הורדתי את האוזניות, האם זה הדגם הכי טוב, או שיש אחר?
המוכר הרים את שתי גבותיו הדקות בהפתעה, הוא לא מכיר אדם שהתאכזב מדגם זה, אבל אם אני מתעקשת, הוא שב להציג את חיוכו האלגנטי, הוא יציע לי את הדגם החדש ביותר, היפני, זה שעובד על השיטה המתקדמת והמתוחכמת ומשדר גלי קול נגדיים לגלים שהוא קולט מהסביבה. הוא מוריד ממדף גבוה יותר קופסא ורודה עם כיתובים ביפנית ובאנגלית ותמונה של אדם ישן במסיבת ריקודים, ומוציא מתוכה אוזניות גדולות, מתקפלות בצבע כסוף- זה הצבע היחיד במלאי- הוא מתנצל כבדרך אגב. הנה, כאן וכאן, משני הצדדים, יש להן חורים קטנים ובהם חיישנים רגישים מאוד לקול, בכפתור הזה פה את לוחצת להפעלה, כדי שישדרו לתוך הכריות את הגלים המבטלים. ובעדינות, כמו כתר על ראש המלכה, הוא הניח אותן אל אוזניי.
השקט לא דמה לקודם. כאילו לא רק נעלמו-כלא-היו-מעולם כל הקולות ורעשי הרקע, ולו הזניחים ביותר, המשתוללים בחוץ, אלא, אם אפשר להתבטא כך, היה משהו ממשי יותר. לא כך דמייני אותו, את השקט, כזה שאפשר להבלע בתוכו, להעלם, לשכוח מהכל. כל כך ממשי הוא היה שלאחר שניות בודדות בלבד התחלתי להרגיש כמין רעש רקע דק, עמוק וחלש שבהרגשתי היה שם מהרגע הראשון, אבל משניסיתי להתמקד בו, שב המוכר ושלף אותן מעליי. אז שכחתי את עצמי לרגע. כן, אני קונה, אם כי, רק רגע, אני חושבת שיכול להיות שיש בעיה, שמעתי עכשיו שיש צליל דק כזה של רעש רקע… אולי, אולי זה קשור לגלי הקול שהאוזניות משדרות, אולי הם לא מתואמים מספיק…?
המוכר גיחך בביטול. מה פתאום, זה מה שכל האנשים אומרים, האוזניות עובדות מדוייק וזה נמדד ונבדק במכשירים מיוחדים. מה שאת מתארת, הוא אומר לי, אינו אלא תגובה של האוזניים שלך, או של המוח, לשקט מוחלט, שהוא לא היה רגיל אליו אף פעם בחייך. מתי לאחרונה היית במקום שקט באמת? לא יכולתי לענות לו. אני קונה, כן, קונה, אשלם אם כן את המחיר המלא בשני תשלומים.
לחדרי חזרתי ובידי השקט שנקנה בשני תשלומים. ניגשתי לחלון ופתחתי אותו, מזמינה את רוח בין הערביים לנשוב בעורפי תוך כדי שאני כותבת. על מה רציתי לכתוב, אם כן? התיישבתי לשולחן ופתחתי שוב את מחברת התשוקות, בזהירות ובעדינות מהולה ביראה הוצאתי אותן, כסופות, קרות ושותקות והנחתי על אוזניי. לחצתי על הכפתור, העט בידי, מוכן.
שוב, בבת אחת. הכל. כמו לשמוע חלל ריק, מרחב עצום שאין בו אפילו אובייקט אחד- חושך. בעניים עצומות כפיתי עליו לרשום- חלל, טרם-היות. טרם, כי שוב הרגשתי שהולך ומתפתח משהו, משהו שמההתחלה היה שם והוא רק הולך ומתחזק ככל שמתרכזים בו. לרגע הבהיקה במוחי המהופנט מחשבה שזה הוא ציר הזמן- הזמן הוא צליל רקע דק שככל שמתרכזים בו הוא הולך ומתחזק, הולך ומתממש. ישר וחולף כקרן אור, נקודת אור סינגולרית במרחב חסר גבולות וחסר הד. זה יכול להיות ראשיתו של יקום כמו גם יציאה מחלל רחם חשוך לאויר העולם דרך פתח אור צר שהולך ומתרחב ככל שלוחצים עליו. תלחצי, חזק. אני כותבת, משהו מאיים להתפרץ, למלא את הכל. נקודת האור שלי, ציר הזמן שאינו אלא קול מונוטוני דק, מתקרב ומתעצם בעקביות מסחררת ואיני יכולה לו. זה המוח שלך, שלא רגיל לשקט הזה, צועק בתוכי המוכר, נסי להתעלם, אבל אני לא יכולה, נקודת האור הזו מופיעה בכל כיוון בחלל, אחת, ממוקדת כלייזר, מתעצמת. זה שקט, אני חוזרת לעצמי, זו הדממה העמוקה שתשחרר את מחשבותייך, עוד מעט תתרגלי, ומה שנדמה לך כצליל חודר, יעלם גם הוא בתוכך. אבל הוא ממשיך להתגבר, עוקף את אוזניי ומרעיד את ראשי, פוגע בו כברק סודק וחורך ומחריב. אני מורידה אותן.
הריק נעלם בבת אחת, או התמלא בפתאומיות במציאות המוצקה. הצפצוף עוד נשאר למשך רגעים נוספים להלום בתוך ראשי, נחלש, נבלע, מתמסך ומתמוסס לאט בין רעשי רקע של חלל מלא ביקום. ברגע אחד נדמה היה שזה השקט האמיתי, זה המגיע מתוך העולם המלא, הדחוס שלתוכו הגחתי ישר מהרחם, ושהחלל הריק שמשדרות האוזניות היפניות מלא ברעש רקע צורם שאי אפשר לעמוד בו. אי דיוק בשידור או לא, אני שקט מוחלט כבר לא יכולה להעלות על דעתי.
במחברתי שורה אחת המדברת על התחלה, נקודה בזמן שלעולם לא אוכל לשוב אליה כי חושיי כבר מכוונים אחרת, לא מסוגלים לקלוט חלל ריק, דממה.
שבתי ויצאתי החוצה, כבר התחיל להחשיך. חושך עדין, זוהר, מנצנץ, רוח קרירה פורטת על מיתרי עץ וקרני שמש אחרונות סונטת ירח צעירה. אומרים שאם נמצאים במקומות שקטים אפשר להאזין לכדור הארץ מסתובב, ואפילו, אם מספיק שקט, תזמורת שלמה של גלקסיות מהדהדות ביקום מלא חומר. קולות רקע קיימים בכל זמן ובכל מקום, וגם לחלל עצמו יש צליל רקע, והוא דק, מונוטוני, וחודרני. אולי זה לא החלל כי אם המוח שלנו שלא יכול לסבול ריק, ומכל מקום טוב שקולות האנשים, הציפורים והמכוניות יכולים למסך אותו. אחרת לא הייתי מסוגלת לכתוב.

קול דממה דקה
דרג את הסיפור

תגובות (1)

AMT

יצירתי ממש, כתוב יפהפה. תודה!

29/03/2019 01:38
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך