רגע אחר רגע

athena 09/10/2021 51 צפיות תגובה אחת

לפעמים אני מרגישה שהכול סביבי זז, ורק אני עומדת דומם.
מרגישה כאילו העולם מסתובב, מסתחרר במהירות גבוהה. ואני הוא היצור היחיד שנשאר במקומו.
מרגישה כאילו אני לא מספיקה כלום. אני מנסה לדבר ולעשות, אבל כולם סביבי נעים במהירות גבוהה מידי. הם לא שומעים אותי, אבל אני שומעת אותם. הם מדברים על הכול. על כל דבר שתעלו בדעתכם.
ולי, לי יש כל כך הרבה לומר. אבל אני לא מצליחה, כי בינתיים הם כבר זזו למקום אחר.
העולם מסתחרר, מסביבי יש אלפי צבעים מעורבבים. קשתות ועננים מתערבבים זה בזה, בזמן שהכוכבים חותכים את השמיים השחורים. כעת הם מלאים בקרעים, קרעים נוצצים.
אני מנסה לרוץ, אבל איני יודעת לאן. אני בפריז, ואז באמסטרדם. אני נודדת בתוך דקות אחדות בכל מדינות אירופה, עוברת לאסיה, אוסטרליה, אפריקה…בכל העולם.
ולאן שאני לא מביטה, כולם ממהרים. הולכים מהר, כאילו הם רצים. כאילו שמישהו הקליט את חיי כולנו במצלמות, וכעת הוא לחץ על אפשרות “מהירות כפולה”.
וכולם זזים כל כך מהר. יום הופך ללילה, והלילה שוב ליום. ונדמה שכל זה קורה תוך שניות מעטות. השמש רק זרחה, וכבר היא מפנה את מקומה לירח. אבל עוד רגע, והירח שוקע אל תוך הים, אפוף באבק כוכבים.
אני מנסה לזוז, אבל אני כמו דבוקה בדבק לאדמה. מדוע כולם זזים כל כך מהר? מדוע אף אחד לא יכול, רק לרגע, להישאר במקומו?
כולם מסתובבים, כולם ממהרים. העולם סובב סביב עצמו, ונוגה באה לבקר. שבתאי ואורנוס מציצים בנו מאחורי העננים הוורדרדים, ונפטון מוקף בהילה זוהרת שמסנוורת את עיניי.
הכלבים מקפצים בדשא, החתולים אוכלים, ורבים, ולעולם אינם שובעים. אני רואה כיצד טיפות הטל מתווצרות על העלים, ומיד רואה כיצד הן נעלמות באור השמש.
שלג נופל על צמרות העצים מלאות העלים. מעט שלג, ואז עוד, ועוד ועוד שלג רך על העלים. עוד רגע, והוא נמס, פתית אחרי פתית, מומס באור שמש האביב הזורחת בעולם. אבל לא עוברת שנייה, והעלים הרעננים מתחילים להתקמט ולהזהיב באור השמש הקופחת של הקיץ הכבד.
קמט אחד, ואחד אחד נוסף, וכעת כל העלים כבר מתחילים לנבול. הם פונים מטה, כלפי הארץ, ומתחילים ליפול, אחד אחרי השני, על הקרקע היבשה, שמיד מתמלאת בשלוליות של מי גשמים.
איני יודעת כמה זמן עבר מאז החורף, אבל הנה הוא חוזר. ואחריו שוב אביב, ואז קיץ נוסף, והנה הגיע הסתיו, יחד עם השמש הנעימה שמציצה מבין עלי העצים.
שנים על גבי שנים עוברות מול עיניי בתוך שניות מעטות. אני צופה במבנים חדשים מתכסים קיסוס ואבק, וקורסים לתוך עצמם.
רגע אחר רגע עובר בזמן שהעולם משנה את פניו. הקרקע הופכת אדומה, והעצים חדלו לצמוח.
הכול ריק ושומם, כפני מאדים. רק אבק וחול, ואדמה סדוקה וחומה.
וכעת דמותי עולה למעלה, גבוה יותר ויותר. אני כבר לא בתוך כדור הארץ, אלא נסחפת ליד צדק הגדול.
אני רואה בעיניי את הירוק הופך ללבן, ואז לצהוב ירקרק, שהופך לחום, ואז אדום. כל הכחול, המסמל את הים, נמחה מעל פניי כדור הארץ.
סדקים גדולים נוצרים באדמה. כל כך גדולים, שאני רואה אותם ממקומי ליד צדק. אני שומעת את חריקות כדור הארץ. שומעת את פעימותיו האחרונות.
ואז, בהבזק אחרון של אור, אני רואה כיצד כוכב הלכת המקומט, המאובק, מתקפל לתוך עצמו.
ומתנפץ למיליוני רסיסים, שמתפזרים בכל רחבי הגלקסיה.

רגע אחר רגע
דרג את הסיפור

תגובות (1)

אתנה, הי.

אחרי שהגבת לי באחד הפרסומים שלי, שהרגשת שאני מתאר דברים שקורים גם לך, בחייך, החלטתי שאמשיך להגיב על הפרסומים שלך, גם אם תבחרי לא לענות ולשתף פעולה. אין לי בעיה עם זה.

אני חושב שאני גם הרגשתי דברים דומים. היום משהו בקצב חזר להיות נורמאלי יחסית. עדיין חילופי עונות חגים וימי הולדת גורמים לי לסוג של חשבון נפש מהזן הביקורתי והמיותר, שהייתי שמח לוותר עליו. אני לא יודע האם זה חלק ממה שניסית להעביר. אני חושב שאצלי המהירות הזו גרמה לתחושה שאני מחמיץ את חיי. רציתי שהכל יעצר, כדי שאצליח באיזה אופן לארגן את הכל. להספיק הכל. רב הזמן נותרתי בתחושה שאני לא מספיק שום דבר. אני לא בטוח שהבנתי מהקטע, מה כל המהירות הזו גורמת לך להרגיש.

10/10/2021 10:59
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך