Dr_Ellert
החלק הראשון של "לעולם לא עוץ", פאן פיק מבוסס על סדרת הספרים (והסרטים חלקית) של "הקוסם מארץ עוץ". את הפרולוג לסיפור תוכלו למצוא בעמוד היוצר שלי. --- מה שקראתם כאן זאת טעימה לסגנון הרחב שאני מפתח, ואני מעוניין להיעזר בקבוצת כתיבה כדי לשפר אותו. הקבוצה לא רק תשפר אותי, אלא גם את כל מי שמשתתף בה, ועל כן מאוד משתלם להיות בה! הקבוצה אמנם בשיחת וידאו אך אפשר להישאר אנונימיים - רק להפעיל את המיקרופון, ולשמור על כינוי ללא שם מקורי. לפרטים נוספים על איך הקבוצה עובדת ומתי, נא ליצור עמי קשר במייל או בסקייפ: doctor.ellert@gmail.com

לעולם לא עוץ | חלק 1: אחים ואחיות

Dr_Ellert 22/02/2017 684 צפיות אין תגובות
החלק הראשון של "לעולם לא עוץ", פאן פיק מבוסס על סדרת הספרים (והסרטים חלקית) של "הקוסם מארץ עוץ". את הפרולוג לסיפור תוכלו למצוא בעמוד היוצר שלי. --- מה שקראתם כאן זאת טעימה לסגנון הרחב שאני מפתח, ואני מעוניין להיעזר בקבוצת כתיבה כדי לשפר אותו. הקבוצה לא רק תשפר אותי, אלא גם את כל מי שמשתתף בה, ועל כן מאוד משתלם להיות בה! הקבוצה אמנם בשיחת וידאו אך אפשר להישאר אנונימיים - רק להפעיל את המיקרופון, ולשמור על כינוי ללא שם מקורי. לפרטים נוספים על איך הקבוצה עובדת ומתי, נא ליצור עמי קשר במייל או בסקייפ: doctor.ellert@gmail.com

השעה הייתה עצלה, משתהה לה בין הערביים. השמש עדיין לא שקעה אל האוקיינוס ממערב, אך צבעה את העולם בכתום וארגמן. הים הענק עצמו, האוקיינוס הנונסטי, היה במרחק מאות פרסאות, אם כי האדם שעמד בין האבנים העתיקות לא היה מסוגל להבחין בו. הוא עמד בין בתיה הרמים של עיר, אשר על כל דלתותיה, קירות בתיה ואף שלטי הרחוב נשאו את המשפט: מִתְגָלְגֶלִים.
בעודו פונה מזרחה, השמש העצלנית הייתה מספיק נמוכה, כך שצלו החל להתארך, מקבל צורת ברוש ארוכה ומשוננת. צעדיו הדהדו בריקנות, לא מותירות מקום רב לדממה… עד ששמע קולות חריקה וצחקוקים. הם התגברו והתגברו, והוא נותר על עמדו, ונדמה שהיה דרוך על משמרו. לפתע, הם פסקו. “הצג את עצמך, זר!” קרא בקול צורם דובר גבוה, מעל אחת המרפסות המשקיפות אל הרחוב.
הוא לא פצה את פיו. למען האמת, לא היה דבר שפצה במיוחד; גופו היה מוסתר תחת אשליית אדרת מסעות כבדה ובלויה, כאשר על ראשו חבש כובע תלת-פינתי, ועל פניו, מסיכת מוֹרֶטָה שחורה ועגלגלה. “בשם המלך אברדו, הצג את עצמך!” נזף בקול רם יותר. “תצטרך לדבר במוקדם או במאוחר!”
ולמעשה, הוא הושיט את ידו אל נבכי אדרתו. לא הספיק לשלוף את ההפתעה, והקבוצה המוזרה ביותר זינקה מבין הסמטאות והרחובות הצרים: עשרות גלגלים חורקניים עשו את דרכם, מחוברים לגפיים ארוכות ומעוותות. הן היו חלק מגוף אנושי, אך הראש שהיה על כתפיהם לא נראה ידידותי במיוחד. עיניהם היו ורודות או אדומות, מתגלגלות בחוסר שליטה, בעוד שנתנו לשיניהם החדות לשרוק ולנקוש. הוא הוציא מה שנראה כמו… שקיק?
“צעד נוסף” החל הקול הגבוה להכריז, “וכל המִתְגָלְגֶלִים שלי ירמסו אותך!”
“שיניים מאבן,” קולו של הזר היה מחוספס וקשה להבנה.
“אבן?” התלחשש מתגלגל אחד, “שיניים מאבן?” שאל אחר.
“רגליים מכסף,” הוסיף, מסיח את דעתם בזמן שפרם את הקשירה. “וביצה, מְבּרקת. מי אני?”
“חדל עם החידות!” מתגלגל חסר סבלנות הסתער קדימה, אליו התלוו עוד לפחות תריסר. הזר רוקן את תוכן נשקו המוצפן, וחשף אבקה מנצנצת ועדינה. הם החלו להשתעל, חלק קרסו. על אחרים זה השפיע אף יותר, וגרם למקומות שונים בגופם להשתנות לחול. ככל הנראה קיווה שהצליח להסיח אותם דיי, ופתח בריצת אמוק, עושה את דרכו החוצה. המתגלגל הגבוה קרא בקול צורמני להחריד, ואילץ את הזר לכסות את אוזניו. עשרות המתגלגלים המקיפים ניסו להניח עליו את ידיהם, אך מיד נרתעו. האבקה המשונה, שהצטברה על אדרתו, גרמה לגפיהם לעקצץ ולכאוב. “למה אתם מחכים?!” שאל בחמת זעם האחד החשוב, שבזמן הזה הספיק לעשות את דרכו אליהם. “הוא בורח!”
הם נדו בראשם בחוסר רצון, אך זה גרם לו לרצות לדחוק בהם יותר. “אז הוא פיזר סוכר באוויר! תתפסו אותו! קדימה!” אחד אחר עשה דרכו ביניהם, וחשף גפה ללא גלגל. נדמה שזה… התפוגג. “מי שלא יוכל להמשיך יישאר כאן. אך אצטרך רץ. מישהו זריז, ומהיר.”
מתגלגל בעל מקטורן סגול חש הלום, כאשר חלק מלחיו הייתה מרוקנת מתוכן. נפגעה מהאבקה המשונה. “קח את פניך אל המלך. יידע אותו על הזר. אנחנו נרדוף אותו… ואתה, קח את הבשורה אליו: ישנו אויב חופשי, מסוכן לכל אדם!”
הוא הנהן, והתגלגל משם כל עוד נפשו בו. המנהיג התבונן בשאר, ושם לב אל השמש שכבר נשקה אל השפה הנעלמת, מאפשר לאכום השמיים לכבוש עוד מהמרומים. הוא קרא בקולו הצורם, אליו הצטרפו שאר חייליו החורקניים והמתגלגלים.

אֶבְרוֹבּ מעולם לא הקדיש יותר מדיי זמן לעברו. פניו תמיד פנו קדימה, אל עבר היכן שצעדיו הבאים יהיו. לעבר לא הייתה חשיבות יתרה, מלבד העובדה שמה שקרה, קרה. וטוב שכך. אך אין טעם לייחס לזה חשיבות נוספת. לא כאשר הוא אינו יודע מה העתיד צופן לו. אי אפשר לדעת לעולם מה העתיד צופן עבורך. לכן, החליט עוד כשהיה נער צעיר, שיקדיש את חייו למלאכה בה היה הצטיין, וישתמש בה על-מנת לתמרן את עצמו מכאן הלאה. אך העבר… מה הטעם בו, אם התמרמרות עליו אינה תורמת לעתידך?
אך העבר אכן טומן ידע, שכן כאשר הוא הפך את העמוד של עוּצְמָפּוֹלִיטָן, עלו בו זיכרונות מביתו שבארץ אֶב. העיתון עצמו יצא-לאור בארץ עוץ, אם כי הייתה זו הכתבה המסוימת, על-ידי האישה המסוימת, שלכדה את תשומת לבו. על-פי מילותיה של אֶבָנָה מְאֶב:

“שלטון העריצות של המלך אברדו החמש-עשרה מרקיע את תקרת הזכוכית האדומה של ארצו, כאשר פשט את המתגלגלים בכל ילד, אישה וכלב. החשד, למעשה נקם, אינו חדל לטרוד אף ראש של אף רודן, אם כי מדיי פעם תזכורת קטנה מחזירה את האויב הגדול ביותר בממלכה אל התלם. אם כך, באיזו תזכורת מדובר? האם הייתה התגרות? האם מישהו מעז להטיל ספק ברודן האיום שחי עליי אדמות?”

הכתבה המשיכה, אך הוא לא התעניין במיוחד לעלעל בה. הוא הניח את העיתון על שולחנו, והישיר מבט אל אחותו. אישה, שבפעם האחרונה שראה אותה הייתה לפני שנים, כשגדלו יחדיו בארמון. שיערה הארוך היה חלק וישר, פניה ישרות בעלות אף ישר כסרגל. עיניה המאוזנות כללו אישונים ירוקים, שהביעו קור רוח. “משהו קורה,” אמרה בקולה הבשל. אלמלא הייתה מתוודה קודם לכן על מוצאה, לעולם לא היה חושד שזאת אֶבִירִין. “אבנה מתעדכנת על-ידי סוכנים ומרגלים באב לגביי כל מה שקורה. היא המקור מספר אחד לכל מידע בנוגע למה שנוגע לאברדו.”
“גם מקור מספר אחד לדעה אישית,” הוא חתם את זה בזאת, וקימץ את אגרופיו. “מלבד זאת איני חפץ בדבר עם ה… רודן הזה,” הוא נתן לחלל הריק והרחב שבין שניהם לשקף את רגשותיו כלפי אחותו, שחשה לו כאדם לא מוכר. “אני מרוצה כאן. חיי שקטים. ואין סיבה בשבילי לדחוף את האף ולהתבונן במה שמתכנן אחי היקר. או יותר נכון, לפי דבריה, מה שמתכננים עבורו.”
“משהו קורה,” חזרה על דבריה, “מישהו רוצה לסדר הפיכה. אבנה תוכל לקבל את הכס חזרה. ואם לא אבנה, אז לפחות… אתה.”
“לא ארש את הכס,” קבע נחרצות, מאלץ את פניה האדישות לחשוף מעט אכזבה. “מקומי בצבא, כאן. מלבד זאת, הבא בתור יהיה אֶבִינְגְטוֹן.”
“אבינגטון הוא בוגד. אנחנו לא רוצים להחליף רודן אחד באחר. אנחנו צריכים מלך, ועכשיו זאת ההזדמנות!”
“אבנה. היא יכולה לרשת את הכס. היא תמיד חפצה בכך, לא?”
“העם לעולם לא יסכים. וגם אם כן… תצטרך להיות המלך כדי לאפשר לזה לקרות.”
השיחה לא התקדמה לשום מקום. “קחי את העיתון שלך ולכי מכאן. את בוודאי חושבת אותי לכסיל, בעודי מפקד על הצבא בגבול של אֶינְאֶרֶץ. שאיני מודע לדבר. אני מעודכן כל הזמן. החדשות שלך כבר היו ישנות עבורי, פרט כמובן לארס מילותיה של אבנה. אני לא אשתתף בתכניתכן הארורה.”
היא התקרבה בצעדים חפוזים. היא לא הצליחה לשמור על קור-רוחה, וחשפה נחישות וזעם. “למה אתה לא יכול להתבגר כבר, ולהבין שכל מה שאנחנו עושות זה לטובה?!” דחפה אותו. “אנחנו נציל את הממלכה!”
הוא הדף אותה אחורה, והתרחק ממנה, מלטף את ניצב חרבו בזהירות. “מילותיו של אברדו בדיוק, לפני שעלה על הכס,” חרק את שיניו. “למה אף אחד מכם לא מסוגל לכבד את רצוני?!” התקדם לעברה, הפעם מדגיש את הקרבה שביניהם, ועל כך שידע בדיוק כיצד הדברים עבדו. “אתם חושבים שאני פיון, משום שאיני מבצע מהלך אף-פעם. אתם מנסים לתמרן אותי, להטעות אותי.” הוא הצמיד אותה לשולחן, מאפשר לצלו להחשיך את ראייתה. “אם תנסו להטריד אותי כך שוב, המועצה של אינארץ תשמח לארח את הנסיכות והנסיכים של אב… ולאפשר לי לאזוק את ידיהם בברזל.”
היא התרחקה, מצמצמת את עיניה במשטמה. “אתה אבוד, ממש כמו אברדו,” קבעה האישה שהתיימרה להיות אחותו, ויצאה מאוהל הפיקוד, מותירה אותו ואת העיתון לבד. הוא הרימו שוב, והגה בעברו. התמונה שבתחתית הכתבה… על אף שהיה פער של כמה שנים טובות בינו לבין אחיו הבכור, נדמה שבפועל היה פרק זמן גדול יותר. פניו אמנם היו חלקות, בפניו של אברדו היו חרושים קמטים, ושקים כבדים תחת עיניו. “אין טעם להרהר בבזבוז הזמן הזה,” קבע, ותחב את העיתון למגירה בשולחנו.

הביטוי “תקרת הזכוכית האדומה” הוטמע בכל יוצאי אב מהסיבה הפשוטה: כל מי שחי בארץ הכיר את ג’יניקי, הקוסם המפורסם ביותר. ג’יניקי היה בעצם ג’יני, יצור קסום שמסוגל לחולל כל מני סוגים של כישופים. הוא היה מטייל ברחבי הממלכה בעזרת הגִ’ינִירִיקְשָה, כרכרה שנגררת קדימה ללא כל צורך בסוסים. אומרים שכאשר היה עובר מעיר לעיר, מכפר לכפר, ומחולל קסמים מיוחדים, כגון הפיכת כסף לזהב, או אפילו מחלק תרופות לנזקקים. אך אולי התכונה הכי מפורסמת בג’יניקי, הייתה ארמון הזכוכית המפואר שבנה לעצמו בחלקה הצפוני ביותר של הממלכה. הארמון היה רגיל… במובני ארמונות כמובן, שכן הוא היה דיי מרשים ועמוס בכל טוב ופרט. לא היה חסר ולו פסל, מדשאה, או אפילו מזרקה כאן ושם. הזכוכית האדומה, שהחליפה את תקרות החדרים השונים, שיקפה את השמש והשמיים באובך אדמוני ופטלי ביותר. גיהינום.
מַטְלִית הייתה זמן כה רב באחוזתו, שזיכרונה הפך מטושטש מיום ליום. היא שמה לב לכך שצבע עורה הלבן היה שונה משאר העבדים של הג’יני, מה שגרם לה להפוך למיוחדת בעיניו של המפלצת. לא במובן הטוב של המילה; אף אחד לא היה רוצה לקבל את תשומת לבו. זה היה הופך אותך למטרה, ללעג, למטלית של ממש. כך גם בחר את שמה.
הזיכרון הכי רחוק שהצליחה לנצור היה כאשר לא הבינה מה עליה לעשות בחתיכת הבד שבידיה, בעודו מתבונן בה בתהייה. “קדימה, תקרצפי, למה את מחכה?” ומאחר ולא הבינה את משמעות המילה קרצוף, הטיל עליה קסם שאילץ אותה לקרצף במשך כמעט יום שלם. ידיה כאבו כל כך, וגופה התנגד לרצונה. כבר באותו זמן ידעה שהיא הייתה לכודה כאן בארמון לא רק בין כתליו, אלא גם בנשמתה שלה. לכן, בכל פעם שהיה חוזר לארמון, היה עובר על-יד אמתו הנאמנה, ומאלץ אותה לנשק את רגליו, ולאחר מכן מצווה עליה לאכול מכל דבר שהיה מפיל על הרצפה. היא אף פעם לא הייתה מצליחה להתאפק, והייתה מקיאה הכל… רק כדי לנקות את הלכלוך שהיא עצמה עשתה.
אם כי היום היה שונה. האדון ג’יניקי קרא בשמה במיוחד. הוא דרש את נוכחותה בחדר עבודתו. היא פחדה כל כך. דבר שכזה אינו יכול להיות טוב. קולו הדהד בין הכתלים ותחת השמיים האדומים, כששמעה אותו קורא אליה. היא חשה כיצד רעד בלתי נשלט צמרר אותה, ושיתוק מיידי אילץ אותה למצוא מקום נוח לקרוס בו. היא לא יודעת מה תעשה. היא לא יכולה לגשת אליו. זה מסוכן מדיי. היא לא יכולה שלא לגשת אליו, אחרת ייקח אותה בדרך כזו או אחרת. ואם תתנגד… האדון ג’יניקי עשוי מאוד לא לאהוב את זה, ולנצל זאת כנגד רגשותיה. היא החלה לבכות, מוחה את עיניה בשרוולי בגדי המנקה הבלויים והמסריחים. “מטלית!” היא שמעה את קולו של אִלִיבֶּבֶּל, יועצו ועוזרו המקורב של הג’יני. “הנה את! קדימה, האדון מחכה!”
זה סיוט. אם חייה עד כה היו רק רגע רע שאינו נגמר, הם הצליחו להתדרדר. עד שחשבה שהצליחה להישאר במקום הבטוח, הם רק התדרדרו. אולי היא תנסה לאלץ אותו להרוג אותה? זה יהיה פתרון טוב לכולם. אך היא עדיין הייתה משותקת. היא רצתה לקום, וחשה חלשה מדיי. היא אילצה את אליבבל למשוך אותה מהפינה בה התחבאה, מה שיזכה אותה בעוד נקודות שליליות אצל האדון. “קדימה!” נזף בה, “יש לך זמן לבכות, באמת” הוא גרר אותה אחריו. “האדון מתרגש מאוד ממה שהוא עומד לחשוף בפנייך. את תהיי הראשונה. ייתכן ויחשוף זאת בפני השאר אחר-כך.”
הוא משך אותה ברחבי המסדרונות הארוכים. אף אחד מהעבדים לא היה רוצה להתחלף איתה כלל. עיניה שייטו מאנה לאנה, מחפשות עזרה, מחפשות ישע. רק שזה ייגמר. כל העבדים רק ניסו ליצור כמה שפחות קשר עין, להימנע כמה שפחות. חכמים, חשבה לעצמה. ‘מאז שהפכתי למטרה, חייכם בטוחים יותר. כנראה שהייתי נוהגת אותו הדבר, ומסתתרת ברקע, מרחמת על נשמתה המסכנה של המטלית של האדון ג’יניקי.’
חדר עבודתו היה היכל רחב מאוד, מוקף בכל ציוד חדיש וקסום שהעין הייתה מסוגלת לראות. הוא היה מבולגן מאוד, ומכונות, ספרים ואביזרים מתוחכמים היו מפוזרים בחוסר סדר מוחלט. מסיבה שלא הייתה ברורה למטלית במיוחד, היא ידעה לנקוב בשמות החפצים המבולגנים. היא ידעה להבדיל בין הכמוסות וצבעיהן, למדוד חומרים… אפילו לקרוא את הדו”חות שהיו רשומים. היא לא ידעה למה. הג’יני האדום שרבט נוסחה במהירות על הדף, ומטלית שמה לב לרשימת המחיקות הארוכה שמילאה את רוב הדף. הוא עבד על משהו, הוא שכלל משהו. מה זה היה? לא. אסור לה להפגין סקרנות. יהיה זה שלא ממקומה. מה שחסר לה זה לנסות ללכוד את תשומת לבו עוד יותר. כאילו שלא קיבלה דיי מזה. “היא חשבה שתוכל להסתתר, אדוני!” אליבבל זרק את גופה המגושם על המרצפות, מאלץ אותה לחוש את השיש הכואב מקרוב. הג’יני החווה בידו למשרתו הנאמן, בכך אומר “הסתלק.” הוא עשה כפי שהצטווה, והשאיר את שניהם לבד… סוגר אחריו את הדלת. מטלית חשה שיתוק מוחלט. עיניה היו מקובעות בקיפאון, בעוד שהיא חשה צורך עז להתפנות. מאוחר מדיי בשביל זה.
ג’יניקי היה ג’יני קטן, שנהג ללבוש, מהסיבה המוזרה ביותר, צנצנת זנגביל אדומה. הכל כלל הכל: במקום כובע לבש את מכסה הצנצנת, שהשווה לו מראה מאוד לא מאיים לכאורה. אך זה היה קסמו האישי, אחריי הכל. הוא היה אישיות אדיבה וכובשת, מתחשבת וחמודה. התדמית של כל המבקרים בארמונו הייתה שמדובר במן סוג של תורם גדול לממלכה, בדומה לקוסם מארץ עוץ.
הוא משך בזקנו, ומיד הסתובב אל הנערה, מחייך בנבזיות. “רגליים” דרש. היא עדיין הייתה משותקת. היא פחדה. מאוד פחדה, וההלם לא אפשר לה לחשוב מעבר לטמטום שבו שהתה. “רגליים!” תבע נחרצות. כמו החיה הנלוזה שהיא, כך הרגישה אותו הרגע, היא הצמידה את שפתיה לבהונותיו הקטנטנות… רק כדי לחוש בעיטה משפילה, טעם דוחה בלשונה, וחיתוך שיניה את שפתיה. “את בוודאי תוהה מה הסיבה לכך שאת פה” חייך בניצחון, בעודו חוזר ושם את מגפיו. “את הסיבה, מטלית. את.”
היא לא הבינה דבר. אם כי ליתר ביטחון, מסיבה שלא הייתה ברורה לה, הג’יני האדום החווה בידו אל עבר שרשראות כבדות וחלודות. “קדימה, הצמידי את ידייך ורגלייך. אין לי את כל היום.”
היא עשתה זאת, ובהינף אצבע החוסמים התהדקו ושרטו את פרקי ידה. “סיימתי להשלים את הנוסחה. זה לקח לפחות כמה שנים, אך זה קרה. סוף-סוף. מה דעתך על זה, הא? לא הייתי צריך את העזרה הארורה שחשבת שהייתי צריך!”
על מה הוא מדבר? “בבקשה” התחננה- לא! אסור לה להפגין בקשה לרחמים!
“מה? האם הרגע…” הוא דרך על אצבעותיה, “האם הרגע ביקשת ממני משהו?”
היא נדה בראשה בטיפשות מוחלטת. היא רק מעמיקה את הקבר של עצמה. אולי הוא יחסל אותה סופית, ויגאל אותה מהגיהינום שהיא נאלצת לעבור. “לא… את לא מבקשת ממני דבר יותר. לעולם לא. לא את, ולא אף אחד מהמשפחה הארורה שלך!” הוא צעק, מהדק את סולייתו על אצבעותיה החלשות. מטלית צעקה, ונדמה שהתענג על כך. “כן. את וכולם. אף אחד, לא את, ולא אוֹסְקָר ועוּצְמָה, ולא מלך הננסים! כולם טעו! אני אהיה זה שאכתוב את החוקים מחדש!” הוא שחרר סוף-סוף את מגפו, ומיהר לחזור עם הדף מלא הקשקושים והמחיקות. “הצלחתי!” הוא הצמיד לפניה בנוסף פיפטה מלאה בנוזל אדום. “זה עובד, ילדה שכמותך! זה עובד! אהיה הקוסם והשליט החזק ביותר בכל הארצות!”
היא איבדה תיאבון, אם היה לה משהו שקרוב לזה. היא הבינה את תוכן הדף. זאת הייתה רשימה של מדידות ויחסיות של חומרים שונים. הוא ניסה ליצור משהו… משהו שקשור בהמרות. המספרים והאותיות… המדד… זה שינוי צורה. אבל של מה? לפי העכירות של הנוזל, היה מדובר במשהו מאוד רציני ומרוכז. משהו שיכול לגרום לשינוי צורה משמעותי. משהו שהוא מעבר לעיצוב הגוף. הוא הסתובב להחזיר את הדברים, והיא מיד הבחינה שעל אחת השידות הקרובות היה אוסף של אבקות ותמיסות אטומות באביקים. אפשר להשתמש בהן כדי ליצור נזק דיי גדול, רעש של רעם או אפילו פיצוץ, אם יהיה מספיק. למה היא יודעת את כל זה?
סתירה נחתה על פניה. היא ניסתה ברשלנות להגן על עצמה, רק כדי להיזכר שהיא כבולה. הסוגרים שפשפו בחלודה שורטת את ידיה, והיא השפילה את מבטה. “חושבת להתמרד, הא! חושבת להשתמש בחומרים שבמעבדה שלי נגדי, מטלית? עליי להזכיר לך מה את באמת?!” הוא דרך על ראשה, מהדק אותו לרצפה. “את מטלית,” הוא החל להשתמש בראשה, כפי שמטלית הייתה משתמשת ב… ובכן, על שם מה שהיא נקראה. “מנקים איתך את הרצפה. את יותר נחותה מכלב. ואת חלק מאוד לא חשוב מהעבדים שלי. הסיבה היחידה שאני רואה בך עניין הוא בגלל שאת שינוי מרענן בנוף העבדים השחורים שלי. הייתי יכול להפוך אותך לשחורה… אבל החלטתי להשאיר אותך כמו שאת. לא משנה איזה צבע היית מקבלת, היית נשארת המטלית שאת.”
הוא שחרר אותה, ובנקישת יד, אליבבל נכנס לחדר בזריזות. “החזר אותה לאגף המזרחי,” אמר. “דאג לספק לה דלי וסחבה. למטלית יש אגף לנקות.”
תקרת הזכוכית האדומה שיקפה גיהינום אדום. גיהינום שהיא תעדיף למות בו… אך פחדה לעשות את הצעד הסופי בנידון.

לעולם לא עוץ | חלק 1: אחים ואחיות
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
25 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך