Dr_Ellert
החלק השלישי של "לעולם לא עוץ", פאן פיק מבוסס על סדרת הספרים (והסרטים חלקית) של "הקוסם מארץ עוץ". את הפרולוג לסיפור תוכלו למצוא בעמוד היוצר שלי. --- מה שקראתם כאן זאת טעימה לסגנון הרחב שאני מפתח, ואני מעוניין להיעזר בקבוצת כתיבה כדי לשפר אותו. הקבוצה לא רק תשפר אותי, אלא גם את כל מי שמשתתף בה, ועל כן מאוד משתלם להיות בה! הקבוצה אמנם בשיחת וידאו אך אפשר להישאר אנונימיים - רק להפעיל את המיקרופון, ולשמור על כינוי ללא שם מקורי. לפרטים נוספים על איך הקבוצה עובדת ומתי, נא ליצור עמי קשר במייל או בסקייפ: doctor.ellert@gmail.com

לעולם לא עוץ | חלק 3: חדר האוצר

Dr_Ellert 24/02/2017 478 צפיות אין תגובות
החלק השלישי של "לעולם לא עוץ", פאן פיק מבוסס על סדרת הספרים (והסרטים חלקית) של "הקוסם מארץ עוץ". את הפרולוג לסיפור תוכלו למצוא בעמוד היוצר שלי. --- מה שקראתם כאן זאת טעימה לסגנון הרחב שאני מפתח, ואני מעוניין להיעזר בקבוצת כתיבה כדי לשפר אותו. הקבוצה לא רק תשפר אותי, אלא גם את כל מי שמשתתף בה, ועל כן מאוד משתלם להיות בה! הקבוצה אמנם בשיחת וידאו אך אפשר להישאר אנונימיים - רק להפעיל את המיקרופון, ולשמור על כינוי ללא שם מקורי. לפרטים נוספים על איך הקבוצה עובדת ומתי, נא ליצור עמי קשר במייל או בסקייפ: doctor.ellert@gmail.com

בית העוּצְמָפּוֹלִיטָן עמד בסתירה מוחלטת לתפארת עיר הברקת. מצד אחד, זה מעט מביך שהמקום שעושה כל כך הרבה רעש וצלצולים הוא… ובכן, מקום כל כך עניו. מצד שני… זה היה חלק מהמסר שלו. חלק מהרעיון, הגרעין; העוצמפוליטן הוא ישות תודעתית, שחולקת את מוחותיהם של הנועזים, אלו שמוכנים לצעוק את האמת, שלא מפחדים להתבטא! ואין דרך יותר טובה לצעוק את האמת, מאשר להיות המבנה היחידי בכל העיר המפוארת והמטופחת הזו, שנראה כאילו נבנה על-ידי מתגלגלים. משהו בהזנחה שלו קרץ לאֶבָנָה, אישה שדווקא בימיה היפים הקפידה על סדר וניקיון. כיום, היא נשענת אחורה על משענת כיסאה, וסופרת את האבקנים באלומת האור שחודרת אל משרדה.
אגב, שהמראה של בית העוצמפוליטן לא יטעה אף אחד; המקום היה שוקק חיים מהקומה הראשונה עד הגג. הכתבים הטובים ביותר בכל הממלכות התרכזו במקום אחד, ועמלו שעות על מנת לחשוף את האמיתות שחלקנו היינו רוצים להסתיר. ‘והיינו רוצים’ הרהרה לעצמה, ‘משום שלשקר אין רגליים. וכשהאמת הזו תצא לאור… הם יהיו חסרי אונים.’ אבנה נתנה לצווארה הארוך להימתח, בזמן שהיא טרחה לעשן עוד סיגריית “עוּצוֹן”. קיצור של השם “שכבת העוצון”. אם כי כאשר עישנה, היא לא הייתה אוהבת לטעום את הדבר הקטן ממש. היא לא כמו אחד מאותם פועלי רחוב, שמעשנים את הסיגריה על שפתיהם, ודואגים ללעוס את הפילטר ולירוק אותו בגסות. הו לא. לכן היא דאגה לאפר בעדינות את העוצון אל המאפרה, בעזרת קנה העישון שלה. עמוד עשן זעיר היתמר מעל עי החורבות של האפר הירוק, ומילא את חלל פּיה גועל. זה קרה כל פעם. אבל אז הייתה נזכרת היכן היא עובדת, ושוכחת מהעניין לחלוטין.
שולחן העבודה שלה נראה כאילו הותקף על-ידי ננסים, עקב ערימות הדפים הבלתי נגמרות. חצי-עמוד כתוב השתרבב החוצה ממכתבתה, שאגב, הייתה מכוסה לחלוטין בגרביים לא-מכובסות, וכמה מגבות שלא הייתה בטוחה כיצד הגיעו לשם. אי אפשר היה לראות את השולחן כלל… ובכנות, אֶבָנָה לא הייתה בטוחה שרצתה. אי אפשר לדעת אילו אימים ערימת השחת הזו מסתירה. אילו כתמים, יצורים מיקרובים מתקיימים מתחת. האם אבנה תהייה האלה שתחרחר את חייהם, שאולי קיימים? ‘אלה שתחרחר את חייהם…’ חשבה לעצמה והעיפה הצידה את הגרביים, המגבות וככל הנראה גם חזייה, שהתרסקה על פניו של עובר אורח חסר פנים. ובכן, הוא לא באמת היה חסר פנים; בשבילה לפחות כן. היא לא טרחה לבדוק מי זה.

‘אלה מחרחרת’ רשמה. ‘ישות שמימית, ישות עליונה. היא אינה מנסה לרצות את ההמונים. הינה הך; ועל כן, גם אלו שמושלים בשמה העליון. הייתכן שהמולך בשמה מתאמץ לשחד את בתה, ואת אנשי בתה, כדי לכסות על שקריו, כפי ששולחנה של עיתונאית בוהמית מכוסה בכל ניירותיה הכושלים?’

היא תקתקה את המילה האחרונה והוסיפה את סימן השאלה, ומיד נחבטה בראשה על-ידי מגבות, גרביים וחזייה אחת. היא הסבה את מבטה, וקפצה את שפתיה. זה מה שהיה חסר לה… גְלִינְדָה. עד כמה שאבנה הייתה רוצה לראות באחיה הרודן כיריבהּ, מכשפת הדרום הטובה הייתה הרבה יותר קרובה לכך. היא הייתה מטופחת, נקייה, דאגנית יתר על המידה ומעל הכל… יומרנית. רק המילה רצתה לגרום לה לירוק, ולתחוב קנה-עישון לפיה, כאשר בצדו השני איזה עוצון. ואז, לבל נשכח, להפריח איזו עננת עשן מתרחבת בפניה הטובות-מכדי-להיות-אמתיות של גלינדה. לכן אבנה החליטה שהתשובה הראויה תהייה… חיוך. זחוח. וכמובן אמירה סרקסטית. “את יותר מדיי נקייה בשביל המקום הזה, גלינדה.”
“אני לא בטוחה אם את באמת מתכוונת למה שאת אומרת,” ענתה, מנופפת את תרכובת האבק והעשן ששררה במקום. “אני נשבעת שהשתעלתי לפחות שישה פעמים מאז שרגלי דרכה כאן היום.”
“מה אוכל לעשות כדי שתשתעלי את דרכך החוצה?” שאלה בעוקצנות, מזייפת חיוך דקיק.
“מלכתנו הטובה השאירה אותי בעיר הברקת, כפי שאת יודעת.”
כן. מאז שאחיה הרודן החליט שהוא פותח את שעריו לכל הכתבים והמבקרים באשר הם- כמה נואש מצדו- אפילו המלכה החליטה לקפוץ לביקור. הוד מעלתה. מה יש לה לחפש בעיר אֶבְנָה? כנראה שלא העיר, אלא עניינים שהיא לא הייתה יכולה לנהל בדרכים רגילות, ונאלצה לקפוץ על ההזדמנות. הגיוני, בהתחשב בנסיבות. מאז שהגיעה לעיר הברקת אבנה שמה לב שאנשי מפתח מתנהלים בשתי דרכים: עם הפנים אליך, ועם הגב אליך. וכאשר עוצי מפנה לך את הגב… כנראה שהוא מראה את פניו למישהו.
היא הנהנה, והחליטה שתדליק סיגריה נוספת. בעודה עושה כן, המכשפה הטובה מהדרום המשיכה. “ובכן…” על פניה עלתה הבעה סולדת, שהפיחה סיפוק מסוים באבנה, “אני חשבתי לקפוץ לבקר. עוּצמה אמרה שבאמת החלטת לא לנסוע לְאֶב. דווקא את.”
“דווקא אני,” השיבה, מותירה את השאר במסתורין.
“היינו בטוחות שאת תהיי המבקרת הראשונה, שתבדקי בכל נקיק כל דרך אפשרית לתקוף אותו.”
“אממ,” ענתה, מתענגת על העשן החריף שבפיה, אותו נשפה מעלה. “אין לי ספק שאֶבָרְדוֹ העלה את הצגת חייו. הוא בטח דאג שכל בעל-חיים בממלכה יפזר פרחים, מנמלה ועד נושאי הפאות הענקים. שלא לדבר על לטפח גינות לפתע סביב הבירה. ולערוך סיורים תיירותיים בארמון, שלא נשכח את זה.”
“ועדיין, לא היית רוצה לנסות ולנקב את האשליה שהוא מנסה ליצור?”
“למה שאסע? אני כבר עושה את זה מפה כמעט חמש-עשרה שנים. זה לא ישנה דבר אם אהיה שם. וחוץ מזה… זה מה שהנוכל הזה רוצה. והוא לכד את כל הדעתנים ברשת שלו.”
“אז מה את מתכננת לעשות כאן?”
באמת מתפקידה כעיתונאית לצאת ולחקור… אך תחושת בטן מוזרה אמרה לה שכדאי לה להישאר היום במשרד. לא תחושת בטן כל כך טובה, אם אילצה אותה לראות דבר יותר נקי מסבון- כמו המכשפה שלפניה. אבל תחושות בטן בלבד לא מחליטות. בכנות, היא פשוט לא רצתה לחזור לשם. יש סיבה שהיא נמצאת בעוץ, אחריי הכל. אבל היא לא תרצה לחלק קלפים כאלו חזקים לאישה המשעממת הזו. “מה שאני תמיד עושה,” סיכמה בזה את העניין, מכבה את הסיגריה. “כותבת טורים.”
“הנה משהו מעניין בשבילך, כותבת טורים. כשעוּצמה לא כאן, מלבדי, אין מי שישגיח על חדר האוצרות.”
“יש לה צבא של עוצים, ולמען השם, יש לה את סר טיק-טוק! מה היא עוד צריכה? את דורות’י?”
זה נכון. למה שיהיה ספק בנוגע לאבטחה? יש משהו שגלינדה לא מספרת לה? “אלא אם כן…” אבנה המשיכה, “יש סיבה מיוחדת שבגינה האבטחה לא תהייה מספיק טובה?”
“יש… אבל הייתי בטוחה שאת יודעת,” התנשאה מעליה לפתע, כאילו שעד היום לא התנשאה מספיק. “כלומר, עיתונאית והכל, כותבת טורים? מוציאה את האמת לאור?…”
‘בחיי. גלינדה עוקצנית?’ היא חצי חייכה. היא אהבה לראות את הרע יוצא ממנה. זה כאילו שהיא הצליחה לקלף שכבה מאוד עקשנית, וראתה את הכיעור שמתחתיה. “אם זה כל כך מרגש אותך, יכול להיות שמדובר במשהו רציני,” אבנה החליטה לקום, ולהרים את מעילה. “אולי שווה להציץ שם במקרה?”
גלינדה השתעלה, מכווינה באצבעה על השולחן המבולגן. לא, לא השולחן: המכתבה. “לא היית צריכה לסיים משהו?” שאלה, למקרה שלא הייתה מספיק ברורה. כן, המכשפה הטובה לא ברורה. זה כמו לשאול אם השמש לא צהובה.
“כאילו שבאמת אכפת לך. ובינינו, זה אף פעם לא גמור. אני תמיד משאירה את הדברים חצי גמורים. רק בדד-ליין אני נשארת ערה כל הלילה ומניחה על שולחן העורך חומר לא גמור.”
“את מחליאה אותי יותר ממלך הננסים,” העוותה את פניה, ופנתה בהליכה מזדרזת החוצה מהחדר. אבנה חצי-חייכה, משחילה את ידיה בשרוולי מעילה. “חשבתי שאת נודדת עם ‘הגלינדה-אקספרס’, לא? המרכבות האלה ש?…” היא שמעה את המכשפה הטובה מהדרום רוטנת בקול, וטורקת אחריה את הדלת. היא רק וידאה שיש מספיק עוצונים בחפיסה, ויצאה מהמשרד, מכבה את האור ונועלת אחריה.

לא היה זמן. בקרוב השומרים של חדר האוצרות יגיעו. בתקווה לא יתלווה אליהם סר טיק טוק. אין לו זמן לשטויות שכאלו. במיוחד לא כאשר הזמן דוחק- המרוץ נגד אחותו הגדולה. אחת מהן. הבעייתית שביניהן… והיא כרגע עם ידה על העליונה. אין לו ברירה, והוא חייב למצוא את הכד הארור ולברוח כמה שיותר מהר. אך זה יהיה בלתי אפשרי כשהאבטחה תמצא אותו… הוא יהיה חייב הסחה. חתיכת הסחה. בעודו מתבונן מסביב, הוא הבחין בשלושה דברים: המון רהיטים, פסלים, ואביזרי נוי מפוארים מפוזרים; ברז מרכזי למנורות הגז החדר בו היה; וכמובן, “אבקת החיים” שבכיס מעילו. יהיה זה עניין של דקות ספורות, אם לא כבר עכשיו, עד שהשומרים יגיעו. הוא שלף את האבקה ממחבואה, ופיזר אותה לכל עבר, מנצנצת חלושות.
חיש מהר, הוא סגר את מנורות הגז. התאורה הצהבהבה והעמומה נעלמה, והותירה חשיכה אחריה. כל האוצרות, שעד כה הבריקו לאור הקלוש, נעלמו בחשיכה הסגורה. “מישהו כיבה את האורות!” קולות מרוחקים נשמעו. הוא ידע לזהות כמה הם רחוקים רק לפי צעדיהם המחישים. לכן, הוא דאג לעצור את נשימתו או לפחות לדאוג שתהייה חלשה ככל האפשר, ודאג שאבקת החיים תיוותר מוסתרת בכיסו. מכאן, זאת רק שאלה של תזמון. הוא דאג להישאר צמוד לברזי הגז… והתרחק צעדים מעטים, כך שיישאר בחשיכה כאשר ידליקו חזרה את האור.
הוא היה מסוגל להריח את אבק השריפה והמתכת, בעוד שהצעדים כבר היו מרחק זעום ממנו. הוא הרים את ידו השמאלית והצביע בזרתו מעלה, לוחש “ווִיוּ…” אחד השומרים הזרים את הגז חזרה, בעוד שהשני התבונן בו בתימהון- האור חזר לדלוק. הפעם מרים את הימנית, מצביע מעלה באגודלו ואמר “טִייוּ…”
“עצור!” צעק עליו השומר, מכוון רובה מוּסְקָט ודורך. “אף לא מילה נוספת!”
הוא רק ניסה להרים את ידיו, ושמע רעש רועם ומהדהד. עננת עשן נפלטה מקנה הרובה, וכוח שאינו מהעולם הזה אילץ אותו ליפול ארצה. לרגע אחד, באמת האמין שזה יעבוד. כנראה שעדיין יש לו הרבה מה ללמוד. הכדור שפילח את חזהו הכאיב בצורה שלא תאמן. בפעם האחרונה שחווה כאב כזה היה זה בניסיון ההימלטות ממלך הננסים. או אפילו כאשר הותקף על-ידי אחד הקופים המעופפים. אבל היה משהו חורך בקליע, שגרם לבעבוע הדם להרגיש רק יותר רע. דקירה היא קרה ומצמררת… כדור הוא רותח ומפלח. וטעם הלוואי שהוא משאיר בגופך בהחלט לא גורם לשפתיך לחייך. אבל הוא יוכל לשחק עם זה לטובתו. הוא אמנם בכאבים… אך עדיין לא מת.
שני השומרים עמדו מעליו, מתבוננים בתימהון. “אני חושב שגמרת אותו” אמר האחד. הוא חיכה שאחד מהם ירכן לעברו… וברגע המתאים, הרים את שתי ידיו, מגמיש מעלה את כל אצבעותיו והכריז “פִּיוּ!”
כלום. קצת מאכזב. אז הוא טעה?… הוא שכח משהו?… הוא הבחין בחייל מניף את קת הרובה מעלה, ועומד להכות בה על ראשו- עד ששמע את השני צועק, וחפץ גדול ממדים הועף על השומר האלים. הוא ניצל את ההזדמנות, וקפץ על השומר מוכה ההלם. הוא נטל ממנו את רובו, והכה על מצחו. ואז, כמובן, גנח מכאב. אין ספק שיצטרך לטפל בפצע הירי הצורב. אך הזמן דוחק, והוא בזבז דיי ממנו עד עכשיו. הרהיטים והחפצים השתוללו ללא כל ספק, מבלגנים את עצמם ללא הרף. נזהר בצעדים מוחשים ביניהם, הוא עשה את דרכו אל האגרטל הארור.
בסופו של החדר, הדבר שלשמו הגיע: כד המים. היה זה חפץ גדול יחסית, מחרסינה. הוא החל להרים אותו, ושמע את הדבר האחרון שקיווה לשמוע. “עצור שם, גנב!”
הוא הציץ לעבר מקור הקול, שהיה מאחוריו. מזלו לא שפר עליו במיוחד. גם הכדור וגם זה. מכשפת הדרום הטובה, מלווה ב… “אבנה?” שאל בהפתעה. הנה דבר אחד שקיווה לא לראות. הוא היה בטוח שהיא נסעה לאב, במסגרת המשלחת.
“אֶבְרוֹלָנְד?!” התפלאה. “חתיכת נוכל-כלב-זבל-נבלה!” גידפה ושלפה סיגריה קטנה וירוקה.
“מה לעזאזל את עושה כאן? את אמורה להיות באֶבְנָה!”
“וזה עוד מה שיש לו להגיד. כמה מבאס לראות אותך גם!” הדליקה אותה, ועישנה אותה במרץ, מנסה לכפות ככל הנראה על זעמה הנסתר.
“עצור מיד, הנסיך אֶבְרוֹלָנְד. לא תרצה לנהוג בפזיזות.” לאחר שהשתעלה, לא שכחה להוסיף “וכבי את הדבר הזה, אבנה!”
היא התעלמה ממנה, לעומת אחיה הנסיך. “אני הולך להעיר את מלך הננסים. האמתי.”
“אז למה אתה אומר לנו את זה?” שאלה אחותו בגיחוך. “עשה את זה!” פלטה עוד עננה.
הוא נגע בחפץ, וצעק “עוץ!”
דבר לא קרה. זה מוזר. הוא היה בטוח שזה יעבוד. “אבל… חדר האוצרות… אמרו שכד המים…”
“אבנה, כבי את זה בבקשה. אסור לעשן בחדר האוצר. וכנראה שהוא לא כאן, הנסיך אֶבְרוֹלָנְד. תצטרך להניח את הכד במקומו…”
כמובן שהעיתונאית המשיכה להתעלם. בניגוד לזחיחות של אבנה, הוא סבל מכאבים צורבים עקב הכדור. ייתכן שזה מהאדרנלין. “זה לא הגיוני,” העווה את פניו. “כד המים… המקום… זה מקום אידאלי להסתיר בו את מלך הננסים, שלא לדבר על האבטחה…”
“הוא נמצא במקום שלעולם לא תמצא אותו,” גלינדה סיכמה בזה את העניין. “ובנוסף, אני בטוחה שאחיך הגדול המלך אברדו ישמח לשמוע על מעלליך.” ככל הנראה שעניין הסיגריה לרגע נעדר ממנה. מכשפה חזקה… אך לא יכולה להתרכז בשתי בעיות בו בזמן.
זה לא מתפתח טוב. הוא היה צריך לדעת שדבר כל כך מסוכן לא יסתירו במקום הזה. “אני אצא מזה בזול,” חצי חייך. “החייל שלך ירה בנסיך. אני חושב שאת ואחי תוכלו להגיע להסכמה בנוגע למצב.”
“הו, אני לא דואגת בנוגע להמשך היום שלי,” השיבה לו בחיוך עוקצני. “אני דואגת לזה שלך. שמעתי שהוא לא מחבב כל כך את בני המשפחה שלו שפועלים בסתר.”
“חה!” אבנה לעגה לו בבוז. “בפנים שלך! ומה תעשה עכשיו? תמשיך להתחכם?”
“אבנה!” היא הייתה על גבול הרצון להרים את קולה. “כבי את זה בבקשה!”
משהו פה התדרדר לחלוטין. הוא נכשל. הוא פגוע, והוא תלה יותר מדיי תקווה ברעיון שזה יעבוד. הוא תהה לרגע אם הקסם עובד לאט, כמו עם אבקת החיים?… לא. אחרת זה כבר היה מתעורר. “אני חושב שבינינו,” הוא נשען על המעמד עליו היה הכד, “את היחידה שהתחכמה.”
“סליחה?” שאלה את אחיה, ולבסוף החליטה לוותר למכשפה הטובה. “ומה תעשי, תכבי לי אותה?”
הכאב. הוא חייב טיפול. “את… אוך… אני אולי עשיתי משהו בסתר, אבל את מלכלכת על אברדו בפומבי עם העיתון שלך. הוא שונא את זה. את יודעת, הוא לא באמת רע כמו שאת אומרת שהוא.”
“בטח שכן,” חרקה את שיניה. “הוא נבלה לא פחות ממך. מה הוא עושה כשיש לו בעיה? מגרש אותה!”
“עובדה שלא,” התייפח. “עובדה שהוא פתח עבורך את הדלת היום… ואת פשוט סירבת לעבור בעדה.”
פניה התרוקנו, וגלינדה ניגשה להרים אותו. “הוא באמת פצוע,” אמרה, והחלה לדרבן אותו הלאה, מושכת אותו חזרה אל היציאה. “ולעשן את הדבר הזה כאן לא עוזר.”
“מצדי שידמם על הרצפה,” קפצה את שפתיה. “אני לא אעזור לשוביניסט, הבוגד, ה… הלקקן הזה. הוא נכנס לבריכת הדם שהוא יצר. שיתמודד. הוא היה נוהג אותו הדבר איתי: משאיר אותי למות מאחור.”
גלינדה העניקה לה מבט עייף. “לכן את צריכה להיות טובה יותר מזה, אבנה-”
“לא, זה בסדר, אני לא נכה,” הוא התאמץ ללכת. “אצל אבנה אתה מתנצל. אתה אשם. אתה הבעיה.”
“קדימה, אבנה-” גלינדה רצתה לבקש, אך הנסיכה הזדרזה לצאת, נותנת להם לאכול את העשן שלה. “תודה,” לא שכח לציין. “אנחנו משפחה… מיוחדת.”
“שמתי לב,” היא תמכה בו, והשניים התקדמו אל עבר היציאה.

לעולם לא עוץ | חלק 3: חדר האוצר
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
22 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך