Dr_Ellert
החלק החמישי של "לעולם לא עוץ", פאן פיק מבוסס על סדרת הספרים (והסרטים חלקית) של "הקוסם מארץ עוץ". את הפרולוג לסיפור תוכלו למצוא בעמוד היוצר שלי. --- מה שקראתם כאן זאת טעימה לסגנון הרחב שאני מפתח, ואני מעוניין להיעזר בקבוצת כתיבה כדי לשפר אותו. הקבוצה לא רק תשפר אותי, אלא גם את כל מי שמשתתף בה, ועל כן מאוד משתלם להיות בה! הקבוצה אמנם בשיחת וידאו אך אפשר להישאר אנונימיים - רק להפעיל את המיקרופון, ולשמור על כינוי ללא שם מקורי. לפרטים נוספים על איך הקבוצה עובדת ומתי, נא ליצור עמי קשר במייל או בסקייפ: doctor.ellert@gmail.com

לעולם לא עוץ | חלק 5: תחת רצפת הפונדק

Dr_Ellert 26/02/2017 447 צפיות אין תגובות
החלק החמישי של "לעולם לא עוץ", פאן פיק מבוסס על סדרת הספרים (והסרטים חלקית) של "הקוסם מארץ עוץ". את הפרולוג לסיפור תוכלו למצוא בעמוד היוצר שלי. --- מה שקראתם כאן זאת טעימה לסגנון הרחב שאני מפתח, ואני מעוניין להיעזר בקבוצת כתיבה כדי לשפר אותו. הקבוצה לא רק תשפר אותי, אלא גם את כל מי שמשתתף בה, ועל כן מאוד משתלם להיות בה! הקבוצה אמנם בשיחת וידאו אך אפשר להישאר אנונימיים - רק להפעיל את המיקרופון, ולשמור על כינוי ללא שם מקורי. לפרטים נוספים על איך הקבוצה עובדת ומתי, נא ליצור עמי קשר במייל או בסקייפ: doctor.ellert@gmail.com

עיר הבירה של ממלכת אֶב, אֶבְנָה, נמצאת בעמק יפהפה, מוקפת בשדות ירוקים ועצי פרי. דרכים סלולות בה כשתי וערב לכל אורך העמק ובעיר עצמה, בניגוד לעורף החקלאי מלא החוות והמשקים. במרכז העמק, מתנשא בגאון הארמון המלכותי, בעל צריחיו-המחודדים והנוצצים. מדשאות הארמון מלאות בפרחים ושיחים, ופלגים קטנים משתפלים לידי אשדות ומפלים. ואם לא דיי בנוף הטבע המתורבת, פסלי שיש מפוזרים כאן ושם, הופכים את המדשאות למוזיאון פתוח.
אין ספק, ברוב ימות השנה המקום היה שומם מאדם, פרט ייתכן למשרתים, ולימים בהם היה המלך מארח את נתיניו בימי חג ובטקסים. אך היום אירח לא את נתיניו; אלא כל עיתונאי, מבקר מדינה, וחברי אליטה, פותח את שעריו בפני כל אחד שמעוניין לעבור בהם. המסר ברור: למלך אין מה להסתיר. אך ישנו אדם אחד לא ראה שום צורך בטיול במדשאות בארמון המלכותי. הוא נתן לשאר העולם לעשות זאת. לעומתם, הוא מצא מפלט דווקא במקום מאוד קטן, צפוף ומחניק.
לא רחוק מאחת החוות, נמצאת המסבאה על שם המלכה אֶבָיוֹלֶט; כאשר על שלטה המתנדנד מתנוססת חריטת פרופיל צד של אישה מבוגרת, על ראשה עטרה עדינה. בעלת המקום, אישה שלקחה על עצמה את אותו השם, עמדה תחת השלט החורק, בדיוק מסיימת לקרצף כוס שיכר רטובה. שעת הערב כבר ירדה על העמק, ולמרות שהשמיים עדיין לא השחירו לחלוטין, כוכבים ראשונים הנצו, ואורות הארמון נצצו בכוכבים כתומים משלהם. היא הייתה מסוגלת לשמוע את צלילי החישורים המתכווצים בקור והלחץ, ודהירת פרסות הסוסים על דרך עפר. זאת הייתה עגלה, ולא לקח זמן רב עד שהגיעה; לא גדולה במיוחד, שנשאה בעיקר קבוצת אנשים שונים בברדסים וגלימות ארוכות. “הגיע הזמן,” העירה, ונכנסה, כאשר השאר מתלווים אחריה בפנים מרוקנות.
לאחר שאביולט נעלה את דלת המסבאה, האנשים גררו הצידה כמה מהשולחנות והכיסאות, וגלגלו הצידה שטיח גדול ומאובק. הם חשפו דלת עץ, שהובילה אל מרתף תת-קרקעי, ממש מתחת לקומה הנוכחית של המסבאה.
למטה נח לו שולחן עגול, עליו פמוט מלא נרות האיר חדר חשוך ומחניק. בקצהו האחד ישב אדם, לבוש במסכת מוֹרֶטָה שחורה ועגלגלה, וכובע תלת-פינתי. אצבעותיו עטויות הכפפה היו משולבות על השולחן, והוא המתין להגעתם של השאר. ואכן, אחד-אחת, כולם התאספו סביב, מחכים שכל המקומות ייתפסו: לא כלל בעלת המסבאה, שלפי הרעשים שמעליהם, החזירה את הרהיטים והשטיח למקומותיהם. הם התבוננו באדם שלפניהם, וזה בחזרה. “אילו חדשות אתה נושא? האם מה שאומרים נכון? הנסיכה אֶבֶלָה עדיין בחיים?” שאל אחד מהם, גדול מימדים. תשובתו של הזר הייתה דיי פשוטה: הנהון חסר מילים.
“איפה?” שאלה אישה אחרת, אם כי נדמה שנמנע מלדבר, והסתפק בניד ראשו.
“תסביר את עצמך,” התעקש הבחור גדול.
ככל הנראה, במקום לדבר, העדיף לחשוף דבר אחר. הוא דשדש בין שכבות בגדיו, והניח על השולחן כרזה. הם התבוננו בה בתמיהה מסוימת; למה הזר הזה מתכוון? “הפורום הפתוח של הגוש המזרחי?” תהה אדם אחר, בעל קול צעיר יחסית. הוא הקריא את הכרזה בקול:

ממלכת אב: הוד מעלתו המלך אברדו החמש-עשרה, הקוסם של אב ג’יניקי הג’יני “האדום”.

ממלכת עוץ: המלכה עוּצמה, הקוסם של עוץ אוסקר דיגְס.

ממלכת הננסים: מִשְנֶה המלך, קְלִיק.

ממלכת רִינְקִיטִינְק: המלך רִינְקִיטִינְק.

ממלכת בּוֹבּוֹלֶנְד: המלך בּוֹבּוֹ.

ממלכת הגְרוֹלִיווֹגְס: גָלִיפּוּט הגדול.

ובפעם הראשונה, ממלכת החלומות: מוֹרְפִיוּס.

הזר התבונן בכולם, והשתעל. הם חשבו שעמד להגיד משהו… עד שהניד בידו. הבחור שהקריא המשיך. “כולם יהיו שם. כל הגדולים. וזה פורום פתוח.”
“הם מנסים לפתות את הנסיכה אֶבָנָה,” הצעיר הסביר בקול. “מלבד שלומה של אבלה, חדשות נוספות עלו בחכתי. הנסיך אברולנד נתפס בעיר הברקת. הוא ניסה לגנוב חפץ יקר ערך מחדר האוצרות… אך נתפס, על ידי האחת והיחידה, ומכשפת הדרום. עכשיו הוא מוחזק במאסר, וככל הנראה ממתינים עד שתסתיים תקופת האירוח של המלך אברדו.”
“מה קרה שכל הנסיכים והנסיכות צצים?” שאל גדול-המידות. אישה שעד עכשיו דממה בצד החליטה להגיב. היא הייתה קטנת קומה, והסירה את ברדסה; אור הנרות חשף פנים של אישה זקנה. בין אפה הגדול בלטו גם נקודות חן וקמטים, וגבות גדולות ורציניות. “זאת הייתה רק שאלה של זמן. ג’יניקי המקולל עלה על תגלית מרעישה, כך השמועות בארמון הזכוכית האדומה מתרוצצות. אולי הנסיכים יודעים על התגלית הזו, והחליטו לחזור ולהתערב.”
“כולם יודעים את האמת,” אמר הבחור גדול המימדים, שהחליט לחשוף את פניו. הן היו של אדם זקן, ולפי איך שנראה, מידותיו הגדולות נבעו מהשריון שלבש. שפם לבן וגדול ניטר מעל שפתיו, ועיניו הכחולות שידרו מלנכוליות וחביבות. “הג’יני הרג את הנסיך הקטן, אֶבְרִינְג. והוא ישלם על פשעיו הנוספים.”
“עד שאין לך הוכחה,” התעקשה האישה המבוגרת, “אתה לא תידון אף גזר דין.”
“השופטת הגבוהה,” פנה אליה האביר.
“סֶר הוקוס מְפּוֹקְס” השיבה לו. “לא באנו הנה כדי לחלוק על דעות ולהתווכח.”
הבחור שקרא את הכרזה הסיר את ברדסו גם כן; בחור מעט צנום וסמוק, בעל שיער בהיר. “אז הם מנסים להביא את אבנה בכוח. ועכשיו כל הנסיכים מתחילים לצוץ. וזה בגלל ג’יניקי? אבל שימו לב שלא כולם נוכחים בפורום: מלך הננסים החליט להישאר בבית. ולמה שאנחנו נגלה מי מלך החלומות? אירוע כל כך חשוב עומד להתרחש? מה לדעתכם ג’יניקי הולך לחשוף, שהוא כל כך מרתיע ומפחיד?”
השופטת השתעלה. “שנים שהוא מנסה לחקור את התופעה לה הוא שייך, ג’ינים, הנסיך אֶבֶרֶד.”
“גם זה נסיך?” שאל סר הוקוס, אך אברד נד בראשו. “בבקשה, בין חברים תקראו לי ‘רֶדִי’. ואני לא שייך לכס של אב. אני שייך לנסיכות של פריחה. משפחתי היא בת טיפוחיה של שושלת אב.”
נדמה שהזר היה היחידי שבאמת היה שקט כל השיחה. הוא לא טרח להתערב יותר מדיי. הוא פשוט צפה בהם מדברים. אך לאחר שחזרו לציין את העובדות שבגינם החליטו להיפגש, הם התבוננו בו. “מה אתה אומר? למה אתה לא משתתף?” שאל רדי. “בפעמים הנדירות שאנחנו פוגשים אותך… אתה תמיד כל כך שקט. מה אתה מנסה להסתיר? אתה בין חברים, אתה יודע. אחריי כל השינויים שעזרת להביא; אין סיבה שלא יהיה בינינו קשר אמון.”
“לא,” קולו היה מחוספס מאוד, וקשה. “הדיבור… רע.”
“אני מבין, אבל אנחנו חייבים לשמוע את דעתך: הקוסם של אב מתכנן משהו שקשור בג’ינים?”
הזר משך בכתפיו, אם כי הצביע על תחתית העמוד. הם הביטו בתימהון. “כן,” השיב סר הוקוס, “למטה חתומים כל המשתתפים, כלל מלך החלומות.” הוא הצביע שוב. הם התבוננו קרוב יותר, והבחינו שאצבעו נחה על שמות שהיו ממש בפינת העמוד. “אני רואה,” רדי אמר. “בית הדפוס של הָאמֶר, אני רואה,” התפלא. “מה מיוחד בזה?” תהה. ואז לאחר שהצביע בפעם השלישית, הוא שם לב: הסמל של המטבעה היה עיגול, בתוכו האותיות R ו-J משולבות. “החותם של הג’יני… הוא הדפיס את זה?”
“לא” ענתה השופטת. “הוא הזמין את כולם. זאת המזימה שלו.”
“אז הג’יני אוהב מסיבות?” שאל אחד אחר, שעתה חשף גם הוא את פניו: והן היו עשויות משק וקש! אם כי, באופן דיי מוזר, לאף אחד מהם הדבר לא היה מפתיע. “עם מפורסמים, כמובן. בפומבי.”
“הדחליל?” שאל רדי. “פעם הראשונה שאני רואה את פניך, מאז שהתחלנו להיפגש.”
“חזרה אליך,” הנהן. “אז מה אנחנו מתכננים לעשות?” שאל. “אם הג’יני מעז לפעול בפומבי נגד האנשים החזקים ביותר בגוש המזרחי ובעוץ… כנראה שהוא מגיע מוכן.”
“עוּצמה היא הבת של לוֹרְלָיין!” התפלאה השופטת. “היא על גבול האלוהית. שום דבר לא יכול לפגוע בה. וגם אם כן, סביר להניח שיש לה קלף בכיס מנגד.”
“יש דברים שאפילו אלים לא יכולים להתגבר עליהם” הדחליל השיב. “כמו למשל… לבבות האדם.”
“זה פתוח לדיון,” רדי החליט להתערב.
“לא האלים האלו לפחות,” הדחליל חידד את דבריו. “אוהבים אותה כי היא טובה.”
“אתם חושבים שהוא מנסה לגרום לאנשים לאהוב את אברדו? זה בלתי אפשרי.” סר הוקוס ניסה להבין.
“יש כאלו שאוהבים אותו, אתה יודע,” השופטת כחכחה בגרונה. “יש סיבה שאנחנו צריכים להיפגש מתחת לאדמה באיזו מסבאה, אתה זוכר. אוזניים לכותל?”
“לא את המלך…” הדחליל תהה לרגע.
“את הג’יני עצמו,” הבין אברד. “הוא רוצה להשיג את התמיכה של האנשים, והוא הולך לעשות את זה ממש מתחת לאף של כולם, כלל המלך!”
“הוא צריך הרבה אומץ בשביל לחתור בצורה כל כך בוטה!” סר הוקוס התפלא.
“סוחר העבדים הזה הוא אכזרי. זה האומץ שלו בשבילך,” ענתה השופטת.
נדמה שהזר החליט להשתתף שוב בשיחה, ונקש על השולחן. כולם התבוננו בו. “מָטְלִית…” אמר, וחזר על המילה, ליתר ביטחון, במידה ומישהו לא שמע.
“אפשר לבקש מאביולטה-”
“לא,” ניסה להרים את קולו, רעיון רע בהתחשב בכך ששילם על כך בשיעול הגון. “לא… אָמָה.”
“משרתת?” התפלאה השופטת. “מישהי שאנחנו צריכים לדעת עליה?”
הזר מישש בין בגדיו שוב, והפעם שלף מגילת קלף נוספת. היא הייתה כתובה עקום, בכתב יד מעט… מעט מגושם. נראה כאילו נכתב על-ידי ילד בן שתים-עשרה. הדחליל מיד לקח אותה, וקרא אותה בלבו בשקיקה. “אוי לי…” אמר, והעביר אותה הלאה. “למה שהיא תהייה חשובה עכשיו? יש לנו בעיות קצת יותר גדולות ממרי של עבדים.”
הוא נד בראשו שוב. נדמה שהיה זה מעט באכזבה. עד ששמע את רדי. “לא… זה מצוין. המרד ייאלץ למשוך את הג’יני חזרה לארמון הזכוכית האדומה.”
“לא!” התעקש הזר. “זה…” הוא השתעל בקולו המחוספס. “תצילו… אותה,” הוא התבונן בהם.
“למה? יש דברים חשובים יותר על הפרק!” התעקש סר הוקוס. “מה הטעם בחייה של איזו משרתת שיודעת לכתוב, בהשוואה לזוועות של הג’יני המקולל הזה בפורום הפתוח? זה כמו הצהרת מלחמה!”
“לא…” הבינה השופטת. “אני חושבת שהבנתי אותך. אתה חושב שיש לה חשיבות מסוימת. מעניין. אבל יותר מכך… אתה רוצה שהמרד הזה יעבוד. מבלי שהג’יני יידע. אתה רוצה שנוודא שהוא לא יידע, שנשתלט על ארמון הזכוכית האדומה.” הוא הנהן, וסר הוקוס התערב. “למה?”
“העבדים מכירים אותו מקרוב,” רדי ענה. “זאת הזדמנות פז; לא נוכל לשנות את מה שכבר תכנן. הוא ישתמש בהצהרות שלו למלחמה בפורום הפתוח. אנחנו לעומת זאת נוכל להשתמש בידע מהארמון כדי להשתמש בזה נגדו. אולי אפילו להשבית את מפעל העבודה והקסם שלו.”
הזר הנהן, והכה על השולחן באגרופו. כולם התבוננו בו מעט מסוקרנים. “ביחד.”
“ביחד!” כולם הלמו על השולחן, חוזרים אחריו. לבסוף רדי, הסקרן מכולם, התערב. “אנחנו איי פעם נדע מי אתה באמת? אתה תגלה לנו? העזרה שנתת בשבוע האחרון הייתה… מעל ומעבר.”
הוא הנהן. “בסוף,” אמר, וקם. “הישיבה נגמרה.”

לעולם לא עוץ | חלק 5: תחת רצפת הפונדק
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
15 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך