Dr_Ellert
החלק השישי של "לעולם לא עוץ", פאן פיק מבוסס על סדרת הספרים (והסרטים חלקית) של "הקוסם מארץ עוץ". את הפרולוג לסיפור תוכלו למצוא בעמוד היוצר שלי. --- מה שקראתם כאן זאת טעימה לסגנון הרחב שאני מפתח, ואני מעוניין להיעזר בקבוצת כתיבה כדי לשפר אותו. הקבוצה לא רק תשפר אותי, אלא גם את כל מי שמשתתף בה, ועל כן מאוד משתלם להיות בה! הקבוצה אמנם בשיחת וידאו אך אפשר להישאר אנונימיים - רק להפעיל את המיקרופון, ולשמור על כינוי ללא שם מקורי. לפרטים נוספים על איך הקבוצה עובדת ומתי, נא ליצור עמי קשר במייל או בסקייפ: doctor.ellert@gmail.com

לעולם לא עוץ | חלק 6: הגנב בעיר האזמרגד

Dr_Ellert 27/02/2017 598 צפיות אין תגובות
החלק השישי של "לעולם לא עוץ", פאן פיק מבוסס על סדרת הספרים (והסרטים חלקית) של "הקוסם מארץ עוץ". את הפרולוג לסיפור תוכלו למצוא בעמוד היוצר שלי. --- מה שקראתם כאן זאת טעימה לסגנון הרחב שאני מפתח, ואני מעוניין להיעזר בקבוצת כתיבה כדי לשפר אותו. הקבוצה לא רק תשפר אותי, אלא גם את כל מי שמשתתף בה, ועל כן מאוד משתלם להיות בה! הקבוצה אמנם בשיחת וידאו אך אפשר להישאר אנונימיים - רק להפעיל את המיקרופון, ולשמור על כינוי ללא שם מקורי. לפרטים נוספים על איך הקבוצה עובדת ומתי, נא ליצור עמי קשר במייל או בסקייפ: doctor.ellert@gmail.com

מסיבה לא ברורה, אֶבְרוֹלָנְד היה בטוח שהמכשפה הטובה של הדרום תביא אותו למוסד טיפולי. ובכן, היא הביאה אותו לאחד: אך קיווה שלפחות לא יהיו סורגים.
בית הכלא של עיר הברקת היה ממוקם ממש במרכז העיר, במגדלה של מלכת עוץ. כששאל את אחותו אֶבָנָה מדוע, תשובתה הייתה קרה ממש כמו לבה: “שקיפות. לעיר הזו אין דבר להסתיר, וגם לא את הפחד שלה מפני פושעים כמוך.” הכלא היה בקומות הגבוהות, ממש מתחת לחדריה של המלכה. הנוף לא היה מרשים כל כך; הצוהר היה רם ולכן היה יכול לראות רק את השמיים, וסורגיו היו ירוקים כעין האזמרגד. הרצפה הייתה דווקא יחסית מקורצפת ונקייה בשביל מקום שצריך להחזיק בו את הרע שבאדם, והתאורה התמידית של נרות הגז דאגו שלא יהיה חשוך. היה אפילו וילון ארגמן שדאג לחסום כל אור, במידה ויחוש רצון לישון. כאילו שארץ עוץ אומרת “בבקשה, אדון אסיר, תרגיש בנוח הכי לא בנוח שאתה יכול.”
‘הייתי צריך לחשוד’ נאנח, והתיישב על הדרגש. ראוי לציין: מרופד במזרן דק, וכלל שמיכת ציפית וכרית. ‘חדר האוצר הייתה הסחת דעת. מלכודת. ואני נפלתי ישר אליה, כמו עש אל אש…’ הוא קפץ את שפתיו, והתמרמר בכישלונו. אם כי בעודו נשכב, מתבונן בשמיים מבעד לצוהר, הוא לא היה מסוגל שלא לתהות. בוודאי יש להם אמון עיוור למדיי באסירים שלהם, אם הם שמים אותם באותו בית עם המלכה שלהם. או שזה לאו דווקא עניין של אמון. ייתכן שעוּצְמָה מעוץ היא לא הילדה החמודה שכולם חושבים שהיא? אחיו קירב אליו את המתגלגלים כשחש מאוים: הפושעים המסוכנים ביותר תחת סמכותו. אולי יש משהו משותף בין מלכים ומלכות, שהם מוכנים להתקרב כל כך לרוע הזה.
צעדים כבדים ומגושמים הדהדו ברחבי המסדרון בו היו התאים. לרוע מזלו, אברולנד היה היחידי כרגע במאסר בעיר הברקת. אין ספק שלארץ עוץ אין בעיות. הסוהר הידידותי בא לבקר. צעדיו לא היו רגילים; הם היו מתכתיים, ונשמע שבכל תנועה רעשי קפיצים ומנגנונים מכריזים על מיקומו יותר מאשר דריכותיו. הוא הסית את ראשו אל הסורגים הגדולים, וראה אותו. אוֹטוֹמָטוֹן מגודל, בעל גוף עגול כמו כדור. על ראשו קסדה, וגפיו מיוצבים כגפיו של אביר. “נח טוב, הנסיך אברולנד?”
“לא. אני משועמם.”
נאמר לנסיך הכלוא שסר טיק טוק ידוע בכך שהוא חסר רגשות, לא יותר ממכונת תפירה. הוא מתוכנת לשרת את הוד מעלתה, או את דוֹרוֹתִ’י גֶיִיל האגדית. ובנוסף לכל אלו, נאמר שסר טיק-טוק הוא משרתה האישי של המלכה. הוא תהה אם ההערה הצינית שלו הזיזה דבר-מה לסוהר שעשוי מחומר שהוא יותר קשה ממה שמחזיק אותו נעול. “האם לספק לך ספר?” שאל האוטומטון.
“אני רוצה לראות את המלכה. או רופא, לשם שינוי.”
הוא קיבל טיפול בתאו. הפציעה מהכדור נחבשה והוא קיבל משקה להרגעת הכאב, אך תחושת קרירות מסוימת המשיכה לנסות ולחדור את הפציעה. “אתה חושב שתוכל לדאוג לזה? ואולי עוד מהמשקה הזה שהביאו לי קודם. אם אירקב בתא, לפחות שזה יהיה על הצד הטוב ביותר.”
“לא תקבל רופא. ספר אוכל לסדר.”
קולו, במפתיע, לא היה מכאני במיוחד. קולו נשמע כמו אחת מהמצאותיו של הקוסם, הקוֹסֶמוֹפוֹן, מערכת שיכולה לנגן הקלטות. “אני נכשלתי,” השיב אברולנד. “מכאן אני אשלח חזרה לאֶב, וככל הנראה הסוף שלי יהיה מר יותר מאשר כאן. נגיד את זה ככה: אחי לא מאמין בספרים לבוגדים. אם תספרו לי איפה נמצא כד המים, אני לא אוכל לעשות במידע הזה כלום.”
“אולי אני עשוי מנחושת, אך אין ספק שלשונך עשויה מכסף,” ענה. “הוראותיי לדאוג לשלומך. לא לתת לך מידע מסווג.” הוא התקרב לסורגים כך שגופו העגול חוסם את האור. “ערמומיות לא עובדת בארץ עוץ. הטובים ביותר ניסו לרמות אותנו, גדולים ומפחידים ממך. כולם נכשלו. מה גורם לך לחשוב שתצליח?”
הוא חייך, ושילב את ידיו תחת הכרית- אשר תחת ראשו- ועצם את עיניו. “תקווה,” אברולנד חש סיפוק. “צריך לקוות מדיי פעם. ואני עשיתי את שיעורי הבית שלי, וזה יותר ממה שאני יכול להגיד על כל אחד אחר שניסה להחריב את עוץ.”
“אני מקווה שמה שאמרת על ספרים אצל אחיך לא נכון, משום שתזדקק להם במקום אליו תגיע,” סיכם בזאת את דבריו. במקום להגיד להתראות, הוא פשוט נתן לקפיצים, למנגנונים ולרגליו הכבדות להיפרד בשמו. הנסיך הסתפק בזה, ולקח נשימה עמוקה.

הוא אפילו לא חש בכך שנרדם, או לפחות שניסה. לאחר שהבין שיהיה לו קשה עם הדומייה והחשיכה המפתיעים, הנסיך החליט לפקוח את עיניו. הוא לא היה בטוח במה שראה. התקרה של התא לא הייתה עוד, אלא תקרה גבוהה מוסתרת באפלה. אין ספק ששכב על משהו, אך לא היה זה הדרגש, אלא מיטת אפיריון גדולה. היא הייתה בחדר מְרֻוָּח, כה גדול שרצפתו עלתה בשלבים בחלקו השני. בראשם, עמד האדם המוזר ביותר. תָּמִיר, וגופו מכוסה במן גלימה ארוכה ושחורה, שהשתפלה כמשי על המרצפות החשוכות, ונבלעה כאילו הייתה חלק מהן. על ראשו חבש קסדה עשויה מגולגולת מוארכת ומשונה- כנראה של בעל חיים או יצור מגודל- כאשר במקום חדק היה עמוד שדרה משתפל, ובמקום חרכים לעיניים היו זוג משקפות. בידו האחת החזיק באבן אודם חסרת בוהק, ובשנייה בשקיק קטן ומהודק. אברולנד אפילו לא ידע איך לעקל את זה. “מי…”
“הוד מעלתו, הנסיך אברולנד,” הוא חש לעברו. “מצטער על חוסר הרשמיות, אך על שמי או חדר זה להישאר חסויים. אל תירא: אתה עדיין בתא המאסר.”
“מנחם,” שפשף את ראשו, וקם בזהירות, משתדל שלא לפתוח את הפציעה. “אוקי, פְּלוֹנִי אַלְמוֹנִי: אני לא יודע מי אתה או איפה אני עכשיו, אבל בטח יש סיבה לכך שאני מדבר איתך.”
“בוודאי,” אמר, וכשעמד מעליו, האיש היה צל גבוה חסר תוויי. “לכאורה, נכשלת במשימתך. רוֹקוּאָט היה מתאכזב ממך מאוד.”
“אתה…” האיש בהחלט מראה יותר ממה שחשב עליו. “אף אחד לא קרא כך למלך הננסים זמן רב. זהו שמו הישן. מי אתה? מה אתה רוצה?”
“לכאורה נכשלת במשימתך. לא באמת. רציתי שתכשל; אסור היה לי לאפשר לעוּצִים, ובטח שלא לבתה של לוּרְלָיְין להתנער מתחושת האופוריה.”
“על מה אתה מדבר לעזאזל?”
“אלמלא היית נתפס, הם היו רודפים אחריך ומסכּלים הכל. הפורום לא היה מתקיים, מרי העבדים לא היה נכנס לתנועה. אך לא משנה כמה חישוביי היו מלאי גורמים ומשתנים, בכולם התוצאה הייתה זהה: עליך להיתפס ולהיכלא.”
“תודה על זה, יהא אשר יהא,” ענה בסרקזם. “ומה עכשיו? בחישובים שלך ובתכניות שלך תכננת גם שאשיג מתישהו את הכד?”
הוא התרחק מעט. “כמובן,” ענה. הוא שם לב, שכאשר קולו כן היה ברור תחת הקסדה, היה בו משהו… עמום. כאילו שקולו האמתי נשמע מבעד לכלי חלול. נעים, ומרדים. “זה יקרה עכשיו. כאשר הגנב מעיר האזמרגד יעלים את הכד החשוב ביותר בכל הארץ.”
“ואיך אתה מצפה שהגנב הזה יצליח, הא? הוא מאחורי סורג ובריח. וליתר ביטחון, השומר שלי לא אנושי. אני לא חושב שפושעים שעולים לגרדום מקבלים יחס כל-כך מכוון ואישי.”
“סר טיק טוק אכן מהווה מכשול,” הסביר את עצמו. “אך הוא לא בלתי אפשרי. אתה מהיר ממנו, וחכם יותר. תוכל להערים עליו. בנוגע לכל השאר,” אברולנד אפילו לא שם לב, והאיש כבר עמד מולו, והניח בידו את אבן האודם חסרת הבוהק. “אתה תגלה שמתנתי תבוא לידיי שימוש.”
הנסיך התבונן בה בתמיהה. “טוב. אז למה כל התיאטרליות? והמסתורין?”
האיש קיבץ את ידו הפנויה. “על זהותי להישאר סמויה. אם אתגלה, כל עבודתי תרד לטמיון.”
“אז איך זה עובד? מה אני צריך לעשות כדי להשתמש באבן?”
“הכל יבוא על מקומו,” התרחק ממנו יותר ויותר, כאשר הוא שלשל אבקה מנצנצת משקיקו. “הזמן לנוח ולהתחזק, הוד מעלתך. מחר בצהריים תהא זאת השעה החשובה ביותר.” הוא נשף את האבקה- לא, חול- על פניו של הנסיך. הוא השתעל, אך חיש-מהר התמלא בתחושת נמנום בלתי נשלטת. בו-במקום קרס על המיטה, ומצא את עצמו מסתחרר עד שכחה מוחלטת.

רעש חזק מאוד ומהדהד צרם באוזניו. הוא התעורר בפתאומיות, והתבונן באחותו עומדת מהצד השני ולצדה סר טיק טוק. “קצת זמן פרטי ביני לבינו, טיק טוק.” אור צהבהב מילא את החדר והפרוזדור; צהרי היום כבר כאן!
“הוד מעלתה המלכה ציוותה-”
היא לפתה את סורגי התא, ושקשקה אותן שוב. הרעש שהעיר אותו. בכך היא קטעה את דברי האוטומטון. “אמרתי זמן פרטי. אני רוצה לדבר איתו לבד.”
“אני מצֻווה אך ורק להוד מעלתה המלכה, הנסיכה אבנה” הוא נצר את מקומו. “תיאלצי לגרור אותי בעצמך החוצה, אם תרצי שאהיה פה לבד.” בזמן שהשניים שוחחו, הוא שם לב שאבן האודם הייתה בידו. הוא שמר על ארשת פנים קרה; אסור לו להתרגש. הוא ניצל את הרגע בו שניהם לא שמו לב אליו, והגניב אותה אל פנים הכרית. “תקשיב לי טוב, חתיכת פְּלִיז וקפיץ: המלכה לא תדחוף את האף שלה לעניינים שלי. אני ברורה? אתה משרת ילדה עם אינטרסים, שאני בהחלט לא רוצה בחיי האישיים.”
“כי את לא אישה עם אינטרסים?” אברולנד שאל בארסיות. היא החטיפה מבט נוזף. “סתום,” ענתה.
“מה קרה לשקיפות?” הוסיף. “קצת אמביוולנטי לא?”
“אני לא צריכה את זה.” היא הסתכלה על טיק טוק. “אתה עדיין פה? תתחפף רוצה-להיות-איש-הפח. לא הייתי ברורה?” הוא פשוט לא ענה, ונותר על עמדו, מתבונן בשניהם. “טוב. תשרת את המלכה שלך. זה מה שעושים לאנשים שלא רוצים שישמעו את דעותיהם.”
“אני באמת בצד שלך, אתה מאמין?” שאל אברולנד את סר טיק טוק. כל הזמן דאג שהיד תישאר במרחק ספור מהכרית. “אני מעדיף אותך בתור הסוהר שלי מאשר אותה. אם זה היה תלוי בה, היא הייתה נותנת לי לרעוב.”
“לא לפני שהייתי לוקחת ממך את הדרגש שלך והצוהר. הייתי שמה אותך בקבר.”
“תודה לאלה שאת לא המלכה; את טוענת שאברדו הוא רודן? יום אחד אקליט את מה שאת אומרת ואתן לאנשים לשמוע.”
היא התבוננה בסר טיק טוק, ואז חזרה לאחיה. “אני לא יודעת מה אתה או אברדו מנסים לעשות. מה אתם זוממים. אבל אֶבְרוֹז מצעידה צבא קטן לאֶבְנָה. והיא מקבלת סיוע מפיה חזקה. כל התותחים הגדולים יהיו בבירה. אתה בינתיים נכשלת במה שלא ניסית לעשות, אֶבִינְגְטוֹן הוא כפית קטנה של איזה גָרְגוֹיְל. אין לכם סיכוי.”
“אין ספק. ניצחתן.” אסור שישדר לה שידו על העליונה. במיוחד לא עכשיו, כשהוא קרוב להיחלץ. “אני לא קשור לאברדו,” הדגיש. “כן, פעלתי מאחורי גבו. אני לא אשקר. אבל במקומך הייתי מודאג פחות ממני, אלא מהכלים החדשים במשחק. כמו המורד הקטן שעושה בעיות בארץ אב.”
“הוא לא בעיה מבחינתי. הוא עוזר לי אפילו. הוא בצד של הטובים, אתה מבין.”
“האמנם?” שאל, והרשה לעצמו להתנתק מהכרית שהחזיק, והתקרב אל הסורגים הגדולים. אבנה התרחקה מעט בשאת נפש. “גם אני הייתי אחד הטובים. לפחות בעיניו של אברדו.”
“אל תשווה את עצמך אל המורד, נבלה. אני אדע לזהות פושע מקילומטרים.”
“אה,” נופף באצבעו, “הריי שהוא מאות אם לא אלפי קילומטרים מכאן. ואת אפילו לא ראית אותו פעם אחת, נכון? כמה טוב החוש שלך?”
“גם אם היה בקנזס הייתי יודעת שהוא צדיק לעומתך!”
“אם את אומרת,” הנהן, ונע מעט אחורה. “רק אומר: את משלה את עצמך, כשאת חושבת שאדם כל כך חזק פשוט יחליט לתת למישהו חלש ממנו להגיד את המילה האחרונה. מבטיח לך. כמוך, למשל.”
היא צמצמה את עיניה. הוא קרב את ידו לכרית. ‘עליי להיות מוכן.’ היא שלפה את חפיסת הסיגריות, והדליקה אחת בגפרוריה. “אסור לעשן בהיכלי הארמון,” טיק טוק ביקש, והיא ניפחה עננה בפניו המתכתיים. “מה תעשה לי?” שאלה, “מה תעשה לי כבר שלא עשית, אוטומטון?”
“אסור לעשן,” חזר על דבריו, ולקח ממנה את הסיגריה. היא חטפה אותה חזרה אליה, וניפחה עננה נוספת. “לא אכפת לי. אם אני רוצה לעשן, אני אעשן, פחית שימורים. עכשיו לך תהייה יעיל במקום אחר. אין לך איזה משהו חשוב אחר לשמור עליו?”
‘כמובן, כד המים; הוא השומר שלו? הוא יודע איפה הוא?’ אברולנד חיבר את החלקים. הוא יצטרך לסחוט את המידע מסר טיק טוק. זה חייב לעבוד. האגדה אומרת שהאוטומטון יחסית ישן; הוא עובד רק על שלושה מפתחות: מחשבה, פעולה ודיבור. יהיה עליו לסחוט את כולם, ואז, רק לדאוג למתוח את מפתח הדיבור. קלי קלות.
סר טיק טוק לקח את הסיגריה, ומעך אותה. “עישון-אסור.”
נדמה שזה היה הקש; היא דחפה אותו, או לפחות ניסתה. משקלו של טיק טוק היה כביר, סביר להניח שפי שלוש או ארבע ממשקלה שלה. זה גרם לה להתרסק על הסורגים. אברולנד העביר את הכרית דרך הסורגים והידק אותה על פניה, שומע אותה משתנקת ונחנקת. “שחרר אותי סר טיק טוק, והיא תחייה.”
“תהרוג את אחותך? דם מדמך, הנסיך אברולנד?”
“היא נתנה לי לדמם על הרצפה. כנראה שזה עובר בדם. שחרר אותי, ואפסיק.”
“הוראות המלכה היו להשאיר אותך בסורגים.”
“לא,” הוא שם לב שאבנה ניסתה להתחמק, והידק את ידו השנייה סביב צווארה. “הוראותיה הראשוניים של מלכתך היו להגן על תושביה של ארץ עוץ. אחותי אזרחית של עוץ. והיא הולכת למות. בחירה שלך.”
זה עבד! שנים של התלמדות אצל היצורים הנאלחים ביותר השתלמו. סר טיק טוק פתח את דלת התא. הוא שחרר את אחותו, שהספיקה לאבד את הכרתה, והשליך אותה אל פנים התא. טיק טוק, שהסתחרר מהפעילות, הצליח להתייצב והתבונן ביריבו. “עצור, הנסיך אברולנד, ולא ייעשה לך שום רע.”
‘רק לסחוט את השאר,’ חשב, ותכנן כיצד לעשות זאת. הם היו על גבו; זה לא יהיה פשוט. מן הסתם שלא ירצה שיתעסק עם המפתחות. הנסיך-הגנב נדרך לקראת זינוק, אך הסוהר המכאני הסתובב במקום במהירות אדירה; זה היה מפחיד. אי אפשר לגעת בו. אם ינסה, סביר להניח שישבור אצבע, אם לא יד שלמה. ‘מה היה הטעם אם זה היה נעשה בקלות?’ האבן הייתה עדיין בכרית. ואז זה היכה בו; איפה מכשפת הדרום הטובה? “מה קרה לגְלִינְדָה? היא הייתה כאן אתמול כשעצרו אותי?” הוא באמת תהה בנוגע לזה. היא רק דאגה לראות שהוא נכנס לתאו, ומאז, לא שמע ממנה. “איפה היא?”
סר טיק טוק התקרב לעברו, מסתחרר ופוגע בכל דבר שעומד בדרכו. ‘ההסחה לא עובדת. הוא יודע שאני רוצה להגיע למפתחות. אבל הוא לא חכם במיוחד; הוא מתיש את עצמו. הוא גורם למנגנון הפעולה להיסחט מהר יותר. הוא עושה את העבודה בשבילי. אז רק אחזיק אותו כך.’ הוא התקדם אחורה בזהירות. ‘אני יכול לעשות את זה. אני יכול לעשות את זה.’ הוא חלץ את נעלו, והשליך אותה על האוטומטון, שכתגובת נגד הועפה לכל הרוחות. הוא דאג שימשיך להסתובב, בכך שהשיל שכבה אחת בכל פעם. כאשר עמד להשליך את הכרית- האוטומטון חדל בפעולתו, וקפא במקום. “נהדר,” אברולנד התקרב, ועמד מאחוריו. “אתה יודע יותר מדיי, הנסיך אברולנד,” אמר בקולו הקוסמופוני. “למה?”
“כמו שאמרתי לך קודם: בניגוד לשאר, אני עשיתי את שיעורי הבית שלי.”
“ברגע שתצא מפה המשמר כולו ירדוף אחריך. ברגע שידעו שיצאת המלכה תחזור בכבודה ובעצמה. כל יצור שמסוגל לעוף, לשחות וללכת ירדוף אותך. אתה לא תהייה מוגן. ומשם תגיע ישירות לאב.”
“יש לי קלף אחרון בשרוול, וכדאי שיהיה שווה את זה.” הוא סובב את מפתח החשיבה בניגוד לכיוון השעון, אך מספיק בשביל כמה מילים אחרונות. “כד המים. איפה הוא?” האוטומטון נד בראשו, והנסיך לקח נשימה עמוקה. “איפה הוא, טיק טוק? איפה כד המים?”
“כד… המים…” איש המכונה החל לאבד את שפיותו.
“כד המים,” חזר הנסיך על דבריו. הוא שובר את טיק טוק. הוא היה חייב לתת לו חוט חשיבה קצר ואחרון, כדי שיוכל להתמקד בכד, לפני שיאבד את הכל. מספיק כדי שיוכל לזרוק עצם כלשהי. “כד המים.”
“כד המים” הסוהר המקולקל חזר אחריו. “ציף-ציף-צף, גרווג-גראג-בלופ, על ראש הברוש שבחצר…”
“כד המים, סר טיק טוק.”
“ציף-ציף-צף, שם ראיתי. שרים-אין-מילים; מנגינה ואין תווים.” לא. חייב להיות היגיון. שם של מקום. “חצר? איזו חצר? על מה אתה מדבר?”
“שרים!” התפרץ. “וכולם מקשיבים. לא אומרים תודה! יושבים ומקשיבים, ולא אומרים תודה…” והוא נרדם. זה סחט אותו לחלוטין. מה שאמר לפני זה היה נכון: אברולנד לא יכול פשוט לצאת החוצה. הוא חשף את אבן האודם מתוך הכרית, והתבונן בה בתמיהה. “אני לא יודע מה נתת לי… אבל כדאי שזה יעבוד. אבל חצר? הוא דיבר על ציפורים, אבל האנשים שלא מקשיבים?…” תהה בקול, משאיר את אחותו והאוטומטון מאחור. הוא התקדם, משאיר את נשקו הסודי חבוי, וכמובן לובש את בגדיו חזרה. ואז, כשעבר לפרוזדור היורד, הוא שם לב: החלון השקיף אל הגן המרכזי של עיר הברקת. ציוצי הציפורים לא חדלו. הוא חייך, וראה אותו: כד המים, סדוק ומשומש, נח לו על בריכת הציפורים, ממש למרגלות עץ ברוש. תמים למראה, מבלי שמישהו יידע. “הו, סר טיק טוק, כמעט הצלחת.” הוא רץ במורד המגדל, לוקח נשימות עמוקות ועקביות.

האנשים לא היו בטוחים כיצד להגיב לאדם שמסתובב בחוץ, במדי אסירים, לאור יום. אך מה שבמיוחד לא היו בטוחים כיצד להגיב לה, זאת העובדה שפיקד על שיירה של שומרים ואזרחים תמימים בעזרת כרית. “שלום. אתם לא יודעים מי אני.” הוא הניף את הכרית מעלה, ולפתע כל אותם משועממים ומופתעים נרדמו, וכאשר פקחו את עיניהם: היה זה כאילו חלמו בהקיץ. “מושלם. אתה, בחור גדול- תרים בבקשה את כד המים הנחמד הזה שיושב על בריכת הציפורים. ובזהירות, זה יקר.”
אדם יחסית גדול ומבוגר עשה כפי שהתבקש, והרים את הכד. “עכשיו חזור אחריי: עוץ.” מהרגע שאמר את המילה, מה שקיווה שיתרחש בחדר האוצר התממש. אור בוהק וירוק סנוור אותו, ולאחר שדהה, האחד והיחיד, מלך הננסים רוּגֶדוֹ הגיח משום-כלום. שהמילה “ננס” לא תטעה אף אחד; הוא היה גדול. גופו היה אבן מתפוררת בצורה אנושית, ומשהו אנושי בפניו, אך הן כללו בעיקר הבעות ריקניות. “מי אתה? מה קורה כאן? למה כולם… מה זה?” קולו עמם.
‘אם אברח, כולם ידעו שהתכנית שלי הצליחה. אם זה יקרה, כמו שאמר האיש בחלום, הכל יתקלקל.’ אברולנד שילב את ידיו. “זאת כרית הקסם שלי,” הכריז, “הוד מעלתך, מלך הננסים.”
“מי…” הוא התקרב. “אתה… ראיתי את הפנים הללו בעבר. אתה אחד מהנסיכים של אב.”
“הנסיך אֶבְרוֹלָנְד, בשר ודם.”
“שחררת אותי ממאסרי. ואתה שולט בכל האנשים הללו. תסביר את עצמך.”
“לא אוכל להרחיב יתר על המידה, אך מתקיים אירוע גדול וחשוב בממלכת אב, אליו מגיעים מלכים ונסיכים ושליטים מכל הגוש המזרחי. אתה חייב להגיע לשם.”
“למה? למה שלא אקח את כרית הקסם שלך, ואחזור לממלכתי?”
נקודה טובה. “אתה מוזמן לנסות,” הנסיך לץ. “האמת היא שאולי היה יותר חכם לנסות לקחת את עוץ עכשיו לעצמך; היא חסרת אונים והגנה. כולם נמצאים באֶבְנָה.”
“אז למה אני מחכה?”
“כי אז כל המכשפים והקוסמים החזקים ביותר בעולם יבואו הנה, יכסחו את שנינו, ואז תחזור להיות כד, ואני אחזור להיות אסיר בתא המעצר.”
הוא הרהר בכך לרגע. “אלו בהחלט בגדים של אסיר. אז אתה רוצה שננדוד יחדיו לממלכתך?”
“לא בדיוק. אני צריך להישאר פה. אני רוצה שאף אחד לא יחשוד בכך שאתה נעדר. מיקומך הוא סוד, שרק מעטים יודעים אותו. זה נותן לך יתרון מאוד חד אם אשאר. וזה משרת את המטרה הכללית, אז אחד ועוד אחד, אתה יודע.”
מלך הננסים התבונן סביב. כולם בהחלט היו מהופנטים. “מה עשית להם?”
“אני… אני לא בטוח, למען האמת,” התבונן בכרית. הוא לא רצה שלמלך הננסים האגדי יהיה יתרון עליו. “אבל אני לא יכול לתת לך את הכרית. היא לא באמת שייכת לי, ומישהו הביא לי אותה וזה דיי שקוף שירצה אותה חזרה.”
“מי זה? ג’יניקי הג’יני האדום?”
“לא, לשם שינוי,” הוא בהחלט לא שמע את השם הזה הרבה זמן. “אני לא יודע. הוא שמר על אנונימיות. כנראה שהוא שחקן מאוד זהיר. כך או כך, אתה יוצא, אני נשאר, הם שוכחים מכל העניין אני מקווה, והתכנית ממשיכה.”
“הבנתי,” ענה. “תודה לך, ילד. אני לא בטוח מה המשמעות של כל זה… אבל מלך הננסים ייקח חזרה את אשר שייך לו!” הוא התכופף, והאדמה ממש בלעה אותו, לא משאירה לו זכר. הוא ביקש מכל האנשים לשכוח את מה שראו, וחזר אל המגדל.

רק אחריי שהתעוררה, אֶבָנָה שמה לב שאברולנד חזר להישאר מאחורי סורג ובריח. היא עדיין חשה את החבלות סביב צווארה. “מה… מה קרה?” הם עדיין היו במסדרון, מול התא של הנוכל הקטן. הכל נראה כשורה, מסיבה שאינה ברורה לה. הוא ישב שם, שקט כעכבר, זחוח ומרוצה. “מה עשית, אברולנד?”
“אני? ניסיתי לברוח זה מה שעשיתי.”
סר טיק טוק לא היה מתוח. “מה עשית, אברולנד?”
“אני מדבר כמו גְרוֹלִיווֹגְס? ניסיתי-לברוח. באורח מובהק זה לא עבד. השומר תפס אותי ולדבריו הלך לקרוא לרופא בשבילך.”
“למה הוא לא מתח את טיק טוק? הא?”
“מיהר, כנראה. השארתי באמת חתיכת סימן. נראה לי שמה שאת צריכה זה מאפרת, לא רופא, אם תשאלי אותי.”
“אתה צריך ללמוד את המקום שלך, טינופת,” היא קפצה את שפתיה. “אתה ממלא אותי גועל. אבל עכשיו כשטיק טוק לא בעניינים, ואתה נעול כאן, אני יכולה לדבר איתך גלויות,” היא התקרבה והדליקה את העוּצוֹן שלה. “אברדו הוא בובה. אבא היה בובה. הפושע האמתי הוא הג’יני. הוא זה שגרם לאברדו להתחרפן. בקרוב אני אחשוף שהוא זה שיצר את המתגלגלים, במקור כדי לפקח על העבדים, שאגב, הוא מחזיק בניגוד לצו מלכותי. של איזו ארץ? רק תבחר!” היא זרקה על אברולנד את הבדל הירוק שנשאר. “לך תאכל ת’כרית, אברולנד. אתה נכשלת, ואחי נכשל, וכולכם נכשלתם. לא יודעת מה ניסיתם לעשות בשביל הג’יני הדפוק שלכם, אבל נכשלתם. ואני אדאג להעמיד את כל העבדים שישתחררו בתור, ואחד-אחת הם יתנו לכם סטירה. ואני אעמוד שם כמה זמן שצריך כדי לראות את זה קורה.”
אברולנד לא ענה, אך היא ידעה מה עלה בראשו. או לפחות הייתה בטוחה בכך. “אמרת שהוא פתח את הדלתות בפניי. שיסגור אותן. אתה, והאפס הזה, וכולכם יכולים לנשק לי איפה שהשמש זורחת.” היא לא הייתה מסוגלת לשלוט בזה, וחשה את הלחות מצטברת בעיניה. “הוא סילק אותי מאב. החלאה המטונף הזה סילק אותי!” צעקה עליו. “למה?! מה עשיתי לו?! מה קרה, כשקוראים עליך תיגר אתה ישר מתקפל?! אני לא רציתי להחליף אותו!!!” היא שקשקה את הסורגים. ” לא רציתי שום דבר מהכס הארור! אני רק רציתי לחיות בארץ שלווה, בלי מתגלגלים בכל מקום! רציתי לחיות בארץ שאנשים לא מפחדים לדבר בה סרה על מלכם! איפה שיש חופש דיבור! ורציתי שזה יהיה בארץ של אבא, באב!” היא התנשפה, וכששמה לב שרצה לפלוט משהו, היא פשוט צעקה “הוא סילק אותי מהבית שלי יא גנב מסריח!” היא המשיכה לצעוק ללא מילים. לאחר שנרגעה מעט, היא מחתה את הדמעות מעיניה. “הוא סילק אותי כי הוא פחד ממני. זאת האמת. וביום שבו יודה בזה, אני אולי אשקול לחזור הביתה.” היא שמה לב שאברולנד היה מקופל על הדרגש, מחבק את הכרית שלו. ייתכן והתפרצה קצת יותר מדיי. אבל היא לא מתחרטת על אף מילה. “אני לא אתנצל, ואני מציעה לך להתכונן לפרק הזמן הרע ביותר שתדע בחיים שלך,” סיכמה בזאת את דבריה, והלכה משם. כשהגיעה לכניסה, היא זיהתה את אחד השומרים. “עד שהשומר השני יחזור, שמישהו ימתח את סר טיק טוק. השומר הקודם שכח.” היא הלכה על השביל הצהוב, ועשתה את דרכה אל העוצמפוליטן.

לעולם לא עוץ | חלק 6: הגנב בעיר האזמרגד
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
34 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך