Dr_Ellert
החלק השביעי של "לעולם לא עוץ", פאן פיק מבוסס על סדרת הספרים (והסרטים חלקית) של "הקוסם מארץ עוץ". את הפרולוג לסיפור תוכלו למצוא בעמוד היוצר שלי. --- מה שקראתם כאן זאת טעימה לסגנון הרחב שאני מפתח, ואני מעוניין להיעזר בקבוצת כתיבה כדי לשפר אותו. הקבוצה לא רק תשפר אותי, אלא גם את כל מי שמשתתף בה, ועל כן מאוד משתלם להיות בה! הקבוצה אמנם בשיחת וידאו אך אפשר להישאר אנונימיים - רק להפעיל את המיקרופון, ולשמור על כינוי ללא שם מקורי. לפרטים נוספים על איך הקבוצה עובדת ומתי, נא ליצור עמי קשר במייל או בסקייפ: doctor.ellert@gmail.com

לעולם לא עוץ | חלק 7: הפורום

Dr_Ellert 28/02/2017 342 צפיות אין תגובות
החלק השביעי של "לעולם לא עוץ", פאן פיק מבוסס על סדרת הספרים (והסרטים חלקית) של "הקוסם מארץ עוץ". את הפרולוג לסיפור תוכלו למצוא בעמוד היוצר שלי. --- מה שקראתם כאן זאת טעימה לסגנון הרחב שאני מפתח, ואני מעוניין להיעזר בקבוצת כתיבה כדי לשפר אותו. הקבוצה לא רק תשפר אותי, אלא גם את כל מי שמשתתף בה, ועל כן מאוד משתלם להיות בה! הקבוצה אמנם בשיחת וידאו אך אפשר להישאר אנונימיים - רק להפעיל את המיקרופון, ולשמור על כינוי ללא שם מקורי. לפרטים נוספים על איך הקבוצה עובדת ומתי, נא ליצור עמי קשר במייל או בסקייפ: doctor.ellert@gmail.com

השמיים גוועו בארץ אב, ועמק הבירה אֶבְנָה התמלא אורות קטנים וכתומים. שיירות של נתינים עשו את דרכם לבימת הארמון, היכן שייערך אירוע הראשון מסוגו: פורום הגוש המזרחי.
בין המתגנבים היו הנסיכה אֶבְרוֹז ופיית העננים פּוֹלִיכְרוֹם. ובשביל מתגנבת, פּוֹלִי לא עשתה עבודה טובה במיוחד; שיערה יקד בקהל האפרורי כמו שלג על הר קרח. ומה עם הסְקוּדְלֶרִים? פולי הצליחה לדאוג שכולם יידחסו בשתי עגלות, תחת השקר שהם יהיו חלק ממופע ההמשך. אברוז ידעה שמשהו אינו כשורה, אך שמעה מאֶבָנָה שהכל מתקדם כהלכה: אֶבְרוֹלָנְד נלכד בעיר הברקת, כך שאין צורך לדאוג אליו. בפעם האחרונה שבדקה את אֶבִינְגְטוֹן, הוא לא היה במצב לנקום. וכמובן, ממה ששמעה מאֶבִירִין, אֶבְרוֹבּ תקע את ראשו עמוק באֶינְאֶרֶץ. אז מה לא מצא חן בעיניה? הכל התקדם חלק מדיי. יותר מדיי. משהו היה חייב לקרות; אירוע כל כך חשוב וגדול, ואף אחד לא עושה צרות? אפילו בהכתרתו של אחיה התפרץ מלך הננסים. ואף הוא עדיין מוחזק היכן-שהוא בעוץ, תחת עינה החשדנית של עוּצְמָה. יותר נכון של ראש המשמר שלה, בהתחשב בעובדה שהמלכה כאן. עדיין, אף אחד לא באמת יודע היכן הוא. אז מה באמת לא מוצא חן בעיניה?
היא הזדרזה, ודחקה בשיירת העגלות קדימה. היא הצליחה לזהות חלק מהמפורסמים: לא רחוק מהם, לצדי השיירה, מוקף בפיות סלע, היה משנה מלך הננסים, קְלִיק. היא מעולם לא הצליחה להבדיל בין פיית סלע אחת לשנייה, אך קליק בהחלט היה שונה: היו לו עוד זוג ידיים, וראש מחודד ומשונה. מצדו השני היה המלך רִינְקִיטִינְק, גוצי קטן ועגלגל, ראשו קרח ופניו אדומות כשל עגבנייה. הוא היה נראה זקן יותר מאשר בפעם האחרונה שראתה אותו, ואין ספק שפיכח יותר. כאשר אצה קדימה היא זיהתה את המלך בּוֹבּוֹ, בחור גדול ממדים ורחב כתפיים, כהה עור שלא לבש כתר. ‘הוא לא צריך אחד,’ תהתה בלבה. “קדימה,” דחקה בשיירה, ונדחפה קדימה בין ההמון האנושי. היא רצתה להציץ במפורסמים נוספים.
היא ראתה מרחוק את אחד הטיפוסים המסוכנים ביותר בכל ארצות המזרח: גָלִיפּוּט הגדול. הוא היה גְרוֹלִיווֹג, אנשים אדירי קומה אשר מכוסים בשרירים ללא שומן או בשר. העור כל כך מתוח על שריריהם שזה הזכיר לאברוז שק חבלים. לרוב הטיפוסים הללו נחשבים לחסרי תקשורת, אך ייתכן שאחיה הצליח לשכנע אותם להגיע. ולרגע כאשר חשבה שהגיעה לגוש הראשון שעובר את שערי חצרות הארמון, היא חשה ביד שנוגעת בכתפה. היא הסתובבה והידקה את ידיה סביב ניצב חרבה. פניה הזחוחות של פולי נראו על גבול המוקסמות. “מה?!” נזפה בה אברוז. “תראי את מי מצאתי, אב- זאת אומרת, אה, רוֹזָאן: קוראים לו מוֹרְפִיוּס!”
הוא היה גבוה, וחיוור לגמרי. רוב קלסתרו היה מוחשך, פרט לאישוניו, שנצצו ככוכבים קטנים. שיערו היה פרוע, והוא התהדר רק בסוג של גלימה ארוכה ושחורה. ‘מלך החלומות,’ נשימתה נעתקה. “הוד מעלתך,” היא קדה. היא הייתה בטוחה שהוא דווקא הגיע הרבה לפניה. הפתעה. “כבר הלכתי קרוב לכמה שעות בדרכים הללו, ואף אחד לא זיהה אותי,” ענה. “את הראשונה. מעולם לא יצאתי מממלכתי, ועדיין, ידעת את זהותי.”
“שמך, והדרך שאתה… אתה. אחד ועוד אחד, הוד מעלתך.”
“ושמך?”
“שמי?…” התמהמהה. “רוזאן, כמו שהפיה הקטנה אמרה. אנחנו חלק ממופע הערב, הוד מעלתך.”
“האמנם? איזה חלק?”
“הג’יני תכנן את זה כהפתעה, אז אל תספר לאף אחד… ‘ריקוד הסקודלרים’,” לחשה לו. “סוד.”
הוא הניח את ידו על לבו. “בי נשבעתי.” הוא השתהה, והיא פחדה שסודה ייחשף; היא לא ידעה למה לצפות. “סלחי לי על גסותי” המשיך, “לשם מה החרב?”
פניה הלבינו כסיד. “ה… המה?”
“החרב,” חזר על דבריו, מחווה בעדנה לעבר חגורתה. “מתנדנדת לה על נדנה. נשק, את יודעת. זה חלק מהמופע?”
‘רגע הזהב שלך, רוז,’ היא השתלטה על פניה, וחייכה. “לדרכים כמובן. לעולם לא ארים יד על הסקודלרים שלי. הדרכים עשויות להיות מאוד… מסוכנות. אתה יודע.”
“לא באמת. זאת הפעם הראשונה שאני יוצא מארצי,” הרים את כתפיו. “היה נעים להכיר אותך, רוזאן. מצפה בקוצר רוח לראות את המופע הסודי שלך. הו, ודבר אחד אחרון…” הוא הושיט לה את העותק האחרון של העוּצְמָפּוֹלִיטוֹן, “שמעתי שהטור על הכובעים נהדר. היה נעים.”
היא לקחה את העיתון, וקדה. “הוד מעלתך,” וחיכתה שיתרחק. כשפתחה את העמוד אחד לפני האחרון, היכן שהטור היה, הערות היו רשומות בצד:

ארמון הזכוכית האדומה חופשי. המועצה השתלטה עליו. הג’יני לא יודע דבר. אבנה מגיעה לפורום. הזר מגיע לפורום. ישנו חשש שהג’יני ינסה להתנקש באברדו. אל תסמכי על אף אחד.
יידעו אותי לפני שהגעתי,
מלך החלומות

היא קיפלה את העיתון ודחפה אותו בתיקה. ‘הוא גם בזה? אז למה הוא…’ היא הביטה מסביב. כמובן. ג’יניקי הארור בטח שתל מרגלים בכל מקום בשאיפה למצוא מישהו שיסכל את תכניותיו. זאת הסיבה לתחושה הלא-נעימה. מורפיוס בוודאי יידע את השאר; למה שיעזור להן? מאוחר מדיי בשביל זה. היא המשיכה עם השיירה, כאשר חלפה על פני שבילי השיש והפסלים. “אחריי,” אמרה לפולי, והן משכו את הסוסים הרחק מהקהל המזדחל.

בימת הארמון הייתה ממש למרגלותיו של פסל אדיר קומה ושחוק, בצדו הדרומי של הארמון. היא הייתה ברוחב של כמה עשרות מטרים, מרוצפת בשיש מבריק וכדים צבעוניים מפוזרים על דפנותיה. כדי להקל על כולם, מנורות גז האירו את החשיכה, אם כי בליל שכזה, אור הכוכבים עזר לא פחות. על הבמה המתינו אברדו ועוּצמה, ישובים על כסאות שהוכנו במיוחד עבורם. מימינה ישב אוסקר דיגס, אשר ידוע כקוסם מארץ עוץ. הוא אדם מבוגר וקטן, בעל פדחת מעל מצחו. סביב הבמה הוכנה גדר עץ, על-מנת למנוע ניסיון מסוכן כלשהו. מאחוריה: קהל אנשים החל להצטבר, גדול מכפי שאברדו היה מסוגל לספור. “איפה השאר?” תהה בקול. “שבוע שהם תרים בממלכתי. היה להם די והותר זמן לדדות הנה.”
“סבלנות, הוד מעלתך,” עוצמה שמרה על חיוך מאופק ועיניים בורקות. “הם יגיעו.”
“מי יגיעו?” שאל קול חלול. השניים הביטו הצידה בחטף. “הוד מעלתך המלכה, הוד מעלתך המלך,” האיש הצנום והגבוה קד באצילות. “אם כך, הקדמתי במעט?”
אברדו התבונן בו בהשתהות. “ומי?…”
“מוֹרְפִיוּס, מלך החלומות,” ענה בקידה עדינה.
“לא, הגעת בזמן. זה הם שמאחרים. הוד מעלתך מלך החלומות,” אברדו קפץ את שפתיו. “שב, בבקשה.”
“מיד אתפנה לכך,” השלושה שמעו רעשים מתקרבים: הג’יני האדום ליווה את גָלִיפּוּט הגדול ואת קְלִיק. טיפוסים מוזרים למדיי, רחוקים מלהיות אנושיים. “הוד מעלתך אברדו החמש-עשרה, מציג אנוכי בפניך-”
“מכיר, מכיר. בואו, שבו. סוף-סוף. מי חסר, ג’יני?”
האיש הקטן והאדום קפא לרגע, אך שמר על ארשת פנים מאופקת. “כמובן, הוד מעלתך. שבו לכם אדוניי, במטותא. מי שחסרים לנו הם המלך בּוֹבּוֹ והמלך רינקיטינק.”
הוא קפץ את שפתיו. “מה טוב. דאג שהם מגיעים הנה, ושהקהל יהיה מוכן.” הג’יני הנהן, וירד מן הבימה. “הזכר לי בשנית, קליק, איפה קָאלִיקוֹ? ממה הוא מפחד בדיוק?”
ארבעת ידיו התחככו. “המלך אינו לוקח מקום בדיונים פוליטיים מסוג זה, המלך אברדו.”
“אז אתה לוקח אותם במקומו? מה קורה כאן באמת? חסוך ממני את הרשמיות שלך!”
“בבקשה,” עוצמה התערבה. “זהו דיון ציבורי, הוד מעלתך. הראה מעט איפוק.” משהבחינה שרצה להוסיף חטא על פשע, המשיכה. “המלך אברדו עייף מעט. מאז שהחל לארח את כולם לא הספיק לנוח כיאות. אנא סלחו על התנהגותו העוקצנית מן הרגיל.”
“מלכי אינו היחידי שצריך דובר משלו, אברדו,” העיר קליק בעוקצנות, וכאשר מלך אב התכוון לשלוף את חרבו, עוצמה שלחה את ידה והתעקשה שיישאר במקומו. הוא נחר בזעף, ונשען אחורה בשילוב ידיים.
לאחר שעה בהם כל הצדדים שמרו על שתיקה, ג’יניקי חזר עם האורחים האחרונים. כולם התיישבו, והחיילים המפוזרים הכינו את הקהל לשמור על השקט. להפתעתו, המלך ראה ביניהם את אחיו אֶבְרוֹבּ ואחותו אֶבִירִין עומדים בשורות הראשונות, מוקפים בשומרים. “אז כדאי שנתחיל…” כחכח בגרונו, ועמד, פונה אל כל הגוש המזרחי.

אברוז השתחלה ממש בין האנשים, מהדקת את ידיה סביב ניצב חרבה. אחיה הגדול והרודן החל לשאת נאום כלשהו שלא הסב את תשומת לבה במיוחד. היא חיפשה כל גורם מרתיע, כל סיבה שמשהו ישתבש. דורכת בזהירות ופוסעת בין האנשים, היא חשה בולטת למדיי בקהל השקט והמאזין… עד שלא האמינה למראה עיניה: מסכת המוֹרֶטָה. הזר נעזר באחד מהפסלים המפוזרים והשקיף אל האופק. היא חייכה. “אני לא כאן לבד…” ואז שמעה קול שאוותה לשמוע זמן רב: אֶבָנָה, אחותה הגדולה. “אבנה, העוצמפוליטן: אירועי השנה החדשה, התפרעות המתגלגלים בפְּרִִיחָה. תגובה?”
היא חייכה לעצמה, מתמלאת מחדש בתחושת ביטחון. בעוד שהיא והזר יביסו את אלו שנלחמים בצללים, אבנה תביס את אחיה לעיני כל. מושלם. מה כבר יכול להשתבש?
יד מחניקה וקרה אטמה את חורי נשימתה. היא אפילו לא הצליחה לצעוק. והחלק המטריד? מה שזה לא יהיה, זה דיבר דרך אצבעותיו, מבעד לעורה הדק. “נסי להתנגד, ותישאי בתוצאות. אני יודע הכל. עלייך, על המורד הזר.”
באופן שאף הפתיע אותה, היא הייתה מסוגלת לדבר אל ידו. “לא תשיג ממני דבר.”
“אני מודע היטב לזהותך, הנסיכה אברוז. למדתי על כישורייך בסיף. אך ישנם דברים שהחרב אינה מועילה בהם. את מוזמנת לנסות להילחם בי. זה יעורר מהומה, הערב ייפסק, אני אעלם וצבא שלם של שומרים ימצא אותך בגבולות מדינה בה את מוחרמת.”
הוא היה מדויק כמחוגה. “אני יכולה לחיות עם זה. אתה תוכל לחיות עם המזימה שלך שנכשלה? כבר עכשיו האיש הזר יגיע לעזור לי, יציל אותי, ובקשר אליך… יש לך הרבה מה להפסיד.”
תחושת שאיבה אדירה הניעה אותה בניגוד לרצונה, והיא צרחה כל עוד נפשה בה. חשיכה אפפה אותה, וכשהתעוררה, זיו שקרן מאבנים האיר דרכה. היא הייתה כנראה מתחת לאדמה, ונגדה: מלך הננסים! “הו לא אתה לא!” היא שלפה את חרבה ודקרה אותו בראשו. הוא צעק, וחבט בה בידו הארוכה. אברוז נפלה, מנסה למצוא במה להיאחז. הוא שלף את החרב, ונעץ אותה מאחוריו. “אעלים את כל ההתנגדות. אני אפטר מאברדו, אטיל לחש מסוכן על כל המלכים שעל הבמה… והגוש המזרחי יהיה שלי!”
“אתה יכול לנסות,” היא חצי חייכה, “אבל יש לך צבא קטן של מתנגדים עוד לפני שבכלל תגיע אליהם- ואני בראשו!”
“הו כן, השקפתי עלייך מהרגע בו צעדת בשיירה,” אמר בעוד חצי גופו שרוי בעלטה. “אני יודע היטב למה את מסוגלת, הנסיכה אברוז. ואת בזבוז זמן טהור בשבילי.”
“מה זה אמור להביע?” שאלה, ולפתע- הוא נסוג מעלה, חודר מבעד לתקרת האבן. היא גמעה את רוקה. ‘אני לא יכולה לאותת לפולי. לעזאזל. אני מקווה שהיא תדע לפעול בהתאם.” הנסיכה המגורשת התיישבה על הקרקע, ממתינה לחילוץ כלשהו.

הוא לא היה מסוגל עם שאלותיה החודרניות של אבנה. תקוותו הייתה שתהייה יותר… סובלנית. “ומה באשר לעבדים של הג’יני האדום? הוכחות חותכות הראו על אחזקת כמות אדירה של-”
“נמנע,” ענה הג’יני אל המיקרופון.
“אי-תשובה, ג’יניקי? דבר שכזה עשוי להתפרש בתור-”
“זהו מטח עלבונות מביש ללא תכלית, עיתונאית העוצמפוליטן!”
“מסתיר משהו, ג’יני?” שאל קליק. “גם אתה אברדו? כבר מההתחלה חשדת במניעים של-”
רעש אדיר, ועננת אבק התפדרה ברוח. אברדו גמע את רוקו ונעמד, יחד עם השאר. חלק מהחברים בקהל צרחו וזעקו. חלק מהשומרים נושאי הרובים כיוונו את קניהם נגד האבק המצטבר. נושאי החרבות נעו בזהירות אל עבר מה שהגיח. משהתפזרה המהומה, עומד בגאון, אחד מחומרי הסיוטים החמורים של אברדו… מלך הננסים בדימוס, רוּגֶדוֹ. “כה אחיה…” הוא שמע את קליק. “עצרו אותו!” קולו של בובו קרא. כל דבר בטווח האפשרי נע לעברו, חיילים מכל סוג. פלוגת רגליים של אב התכסחה תחת מחי זרועו. קבוצת גרוליווגים משריגי שריר התנפלו על האיש הגדול. הם הצליחו להשכיב אותו ארצה: אך הוא הקפיא את כולם לאבן בלחשיו. “מלכיי, עלינו להגיע אל מחסה. תכננו דלת סודית במיוחד למקרה שכזה,” הוא משך את אחת ממנורות הגז, וחלק מהלבנים שמאחוריי הפסל הגדול התפנו לכדי מעבר.
“לא!!!” זעק מלך הננסים והלם בידו על הארץ. רעידת אדמה קטנה ערערה את הכל, ובין היתר, גרמה לקריסתו של המעבר. “אף אחד לא יתחמק היום!” חיילים מכל סוג תקפו אותו: מלוחמי השבטים של בובולנד שהשליכו כל צִלְצָל וחרב, עד לננסים עצמם ואף כמה מתגלגלים בשיתוף עם לוחמים מלכותיים. “אף אחד!” הוא קרא מילים לא ברורות, והגנים עליהם עמדו החלו להיסדק ולהפילם. הוא השתמש בקסם נוסף, והארץ נשאה אותו אל הבמה בכוחות עצמה. “אף אחד מכם לא יברח ממני. כל אשר נושק לאוקיינוס הנוֹנֶסְטִי עד המדבר הקטלני שייך לי! חטפתם את העולם ממני, בני תמותה עלובים!”
אברדו אָבָה להתריס ולקרוא תיגר, אך לא זכר שהמלך היה עד כדי כך עצום ומפחיד. “איך נמלטת?” שאלה עוּצמה בזעם. “החזקנו אותך טוב ויפה, מוסתר כמו שצריך!”
“כנראה שיש ביניכם בוגד, עוּצְמָה,” ענה בחמה. “זה לא משנה עכשיו. סוף כל סוף, אספח את עוץ לאמתחתי, ואהפוך את כולכם לעבדים בארמוני!”
יצור קטן קפץ ונשך את ראשו הסלעי. “מה לעזאזל?…” שאל אברדו באי-הבנה, והבחין בשיירה נוספת מסתערת בכל הכוח. הם היו גמלוניים ומעוותים, בעלי פנים משני צדי הראש. רוגדו הצליח לנער חלק מהם ממנו, עד שקשת בענן זרחה מעליו, ממנה ירדה נערה מוזרה למראה. היא הזכירה לו את הגרסה האור-קולית והססגונית של עוצמה. “מה בשם שדוני המים?…” גמגם, והבחין בפניה המרוצות של עוצמה. “את תכננת משהו מזה? את ידעת שהוא יגיע?”
“לא” ענתה, “אבל הייתה לי תחושה שנזדקק לה. אי אפשר להטעות ניסיון, הוד מעלתך.”
הפיה ירתה מקצות אצבעותיה ניצוצות בשלל צבעי הקשת. הם העבירו חרכים צורבים בגופו של מלך הננסים, שניסה ללכוד אותה בידו. תנועותיה היו קלילות וזריזות, מזכירות במידת מה מחול עדין. אפילו כאשר הצליח ללפות אותה בין אצבעותיו, היא החליקה החוצה, עם חיוך זחוח על פניה. אחד היצורים הקטנים השחורים-לבנים דחף את חניתו הקטנה בעינו של המלך. כתגובה הוא זעק בכאב וריסק אותו על הארץ. “לא!” פיית הקשת-בענן קראה, והרימה את היצור המשונה. לאחר שנחתה מעליו, היא העבירה את ידיה על גופו. “תהייה בסדר, איש קטן…” רעידה עזה עילפה אותה, ומעליה, מלך הננסים.
רוגדו עמד למעוך אותה ואותו יחדיו, עד ששקיק מוזר התפוצץ על ידו הנשלחת. הוא זעק בכאב, מתבונן בידו מתפוררת. מה שנגע בו היה חול מיוחד ומנצנץ. הוא ראה את הגורם לו: הזר, במסכת המורטה. “הו, כמה חיכיתי לך!” הוא הסתער לעברו, מכין מַגָּל עשוי צוּר. “שמעתי כל-כך הרבה אודותיך… מילים אחרונות, בן נאוות המרדות?”
“הזדמנות להימלט מלכי,” לחש הג’יני.
“לא כדאי,” לחש הקוסם מעוץ. “הוא יינטש את הקרב ויעבור אלינו.”
“דעתו מוסחת, אוויל!” זעם הג’יני. “מה אתה מבין, בן-אנוש?”
“לך!” אברדו חרץ. “פחדן. הימלט. מכאן אי אפשר לברוח, לא הבנת? אנחנו נשארים כאן, לטוב או לרע.” הג’יני נענה בחוסר רצון, וחזר לחזות בקרב החשוב ביותר, כנראה, בתולדות אב.
“שומר על שתיקה, הא? מעניין,” הוא עמד לקצור את הזר בנשקו. הזר התגלגל הצידה, והשליך עוד שני שקיקים. הם פגעו בפניו ופלג גופו העליון של פיית הסלע, מה שגרם לעיוורון זמני. הוא נופף בפראות במגל, מנסה לפגוע בכל מה שעשוי למוש לעברו. מצדו, הזר ניצל את ההזדמנות, ושלף בקבוקונים קטנים ומרשרשים מנוזל צהבהב. “לא!!!” הוא זעק, מניף במגל לכל עבר. “אני מרגיש זאת במינרלים שבגופי! אתה לא תצליח, זר ארור! פול בפניי מלך הננסים, רוגדו!”
הזר התחמק באצילות מכל תנועה חדה וגסה כאחד, והצליח להיות קרוב מספיק אל פיית האבן המפלצתית. הוא טיפס על החרכים והחריצים שנוצרו מהקרב עם פיית הקשת בענן, והצליח להגיע עד לראשו. “אה-הא!” הכריז ושלח את המגל אל פניו. הזר נסוג, והמגל ננעץ בפניו: מלך הננסים פגע בעצמו עד חורמה. הוא מעד, מנסה לשמור על יציבות. הזר ניצל זאת, והזדרז לדחוף את הבקבוקונים אל לועו. מלך הננסים נחנק, מקציף מפיו בזלת וחמר. “לא…” הוא קרס ארצה והתאחד עם האדמה. גופו הסלעי פרפר והתפורר, מפזר אדמה לכל עבר. ליתר ביטחון, הזר שלף צרור נוסף של בקבוקונים, והשליך אותם פנימה כפי שעשה קודם. בפתאומיות, שצף אדיר ומתפרץ של תרכובות אבן שונות נפלטו מלועו של רוגדו, והלמו בעוצמה בזר. הוא נשמט ארצה, והתעלף, לצד פיית הקשת בענן.

“עצרו אותו!” קרא אברדו, ועוצמה מיד חשה לצדו של הזר. “לא! על זהותו להישאר חסויה!”
“את נמצאת באבנה, עוצמה. החוקים שלי. הראו לי את פניו, ועצרו אותו!”
“הוא לא עשה לך שום דבר רע, והציל את כולנו מחמת זרועו של מלך הננסים! המינימום שאתה יכול לעשות הוא להוקיר לו תודה!”
הוא לא היה יכול להתאפק יותר. “ידעתי שאת קשורה בכל העסק. את רצית את כל זה, הא, פיה ארורה?”
“הוא לא אדם רע. אתה חייב לבטוח בי.”
“לא,” אברוב התנגד, משולב ידיים ולא מרוצה. “לשם שינוי, בעניין הזה אני מצדד באחי. הוא עבר על החוק, ואין זה משנה אם עזר או לא. לא נעלים עין מעניין זה.”
“גם אני מסכימה,” הנהנה אבירין. “אם את בוטחת במלך אברדו, את תדעי שלא צפויה לו סכנה.”
“אתם… למה?” שאל במפתיע. “ולמה אתם פה? אתם לא חלק מהגוש יותר.”
“אנחנו עדיין אחיך,” אבירין יפחה. “ולשם שינוי, אני מסכימה איתך. גם לא קורה הרבה.”
הוא חייך. “תמשיכי לגונן על הפושע הזה, עוצמה? אם אין לך או לו מה להסתיר…”
“כרצונך, הוד מעלתך,” ענתה במרירות. “רק אל תתפלא שלא הזהרתי אותך.” היא הסירה את מסכת המורטה.
זאת הייתה אישה; פניה היו חרוכות, מקומטות ומיובלות, אך היא לא הייתה זקנה. ורק לפי גבותיה ואפה, אברדו זיהה אותה מיד. “אֶבֶלָה!” קרא בהתרגשות. אחותו הקטנה, שהואשמה בבגידה. לפחות על פי הג’יני; אך עמוק בלבו, תמיד ידע שהייתה חפה מפשע. “אבל- כיצד זה אפשרי? אבלה!” הוא סילק את כולם הצידה, ורכן כלפיה. “אחות קטנה?” שאל. “מה קרה לך? למה… למה?”
היא חצי חייכה, כדרכם של צאצאי אב. “אברדו…” העלתה בקולה המחוספס והשתעלה מעט דם.
“הבסת לבדך את מלך הננסים! את לא מבינה עד כמה זה מרשים! איך? מה קרה? איפה היית?!”
“מלכי…” הג’יני התקרב, “להזכירך שהיא הגניבה כספים לכת של אבנה? לבל נשכח מניסיון ההרעלה! יש לי כאן את המסמכים המוכיחים זאת! אותנטיים, על נייר עיתון העוצמפוליטן של אבנה!”
אברדו לא היה יכול לשאת זאת עוד. כאשר זה נגע למשפחתו, הג’יני תמיד דאג לשאת בשורות רעות. עם שאר אחיותיו הוא לא הסתדר, אך אבלה… הוא באמת חיבב אותה. היחידה שביניהם. הג’יני שלף את הקבלות החתומות של העיתון המפורסם. “אתה יכול לראות כאן, ש…”
“עצור שם,” אוסקר מעוץ קרא, חש במהירות. “כבר שמעתי על פרשייה זו. יש לי הוכחה שהיא חפה מפשע!” ניצוץ דלק בעיניו של אברדו, והקוסם המשיך. “נייר העוצמפוליטן בוער בגוון ירקרק. אם כך, ניתן להעמיד אותו במבחן!” הוא חטף את הקבלות של הג’יני, והדליק אותן במצתו. הנייר החל לבעור באור בוהק וצהבהב… עד שהשתנה לירוק. “לא. אבל… זה לא…” האור השתנה חזרה לצהוב!
“מה קורה כאן?!” התרגז אברדו, והבחין: הג’יני מלמל מילים חלשות. “ממש מול עיניך ומאחורי גבך, אברדו!” נזפה אבנה בחמת זעם, מגיחה ברגע המכונן. “לא מפליא אם תשאל אותי!”
כולם צדקו. הוא היה עיוור כל הזמן הזה. הג’יני הטעה אותו. הוא כל כך היה בטוח ששאר אחיו פשוט רצו את הכס לעצמם. “שיקרת לי…” הסתובב אל האיש הקטן בצנצנת הזנגביל. “ואני בטוח שזו לא הייתה הפעם הראשונה. באמת בכל אותם פעמים התזמון היה… נוח מדיי.”
“הוד מעלתך…”
“עצרו אותו!” הצביע עליו, ודאג שצבא דרוך של מתגלגלים וחיילים מלכותיים יסתערו. הג’יני הזעיף את פניו, והראה את עורו האמתי. “לא!!!” הוא ריחף מעלה, והרים את ידיו. “כולכם תהיו עבדיי ומשרתיי!” הוא קרא מילות קסם, ורעשי רעמים נשמעו מהמרומים. “אני אשלוט בממלכה הזו! אשים את כל אב תחת תקרת הזכוכית האדומה שלי!”
עוצמה נקשה באצבעותיה, וניצוץ פגע באפו של ג’יניקי. כהתנגדות, הוא נקש באצבעותיו שלו, וברקים ירדו ממעל ופגעו בה ובסובבים אותה. כולם השתטחו, והוא המשיך להמטיר ברקים מהשמיים. כל האנשים, מלכים, יועצים, ופשוטי עם כאחד התגודדו וניסו להתחמק מכוח הסערה. בעקבות מכות הברק התחיל להמטיר גשם, שרק הפך את המנוסה למסוכנת יותר. אלו שניסו לברוח התנגשו אחד בשני והחליקו. הוא חלף מעליהם בריחוף מדדה, וצחק בפראות. “ג’יני! ג’יני!” חיכה בלגלוג את אברדו. “ייעץ לי, ג’יני! עזור לי, ג’יני! אני מפחד, ג’יני!” הוא דאג שאחד הברקים יפגע קרוב למלכה של אב. “אתה מת, אברדו. אני תכננתי משהו יותר מתוחכם, אך נדמה שהכל הסתכם בנקודה הזו. אתה אבוד. הפסדת.”
“אב לעולם לא תיכנע לך, למלך הננסים, או לכל אידיוט שינסה להפריע לנו!”
הג’יני הרים את ידו, והקיש באצבעותיו- אך במקום ברק, נשמע קול פיצוץ אדיר. זה האיר את הגשם והחשיכה בתאורה אדומה-לבנה, ופלט גל הדף אדיר. הג’יני התרסק קרוב לאברדו, שהתנשף באי-סדר. “מה לעזאזל?!”
אישה קטנה יחסית, לבושה בבגדי משרתת, מלוכלכת ועייפה, התקרבה בריצה ובהתנשפות. היא שלפה קוֹפִיץ, ושאגה בקריאה אחרונה. ג’יניקי הסתובב, מעט סחרחר, והבחין בה מתקרבת בתאוצה. “הו לא את לא!” הוא הרים את ידו הקטנה על-מנת להקיש באצבעותיו, ואברדו מיד דרך עליו ואילץ אותו לזעוק בכאב. המשרתת רכנה מעליו, והידקה את הסכין לשפתיו. “לקק את זה!” צעקה עליו. “לקק את זה, יצור מגעיל ודוחה שכמוך!” האיש הקטן והאדום התנגד, אך היא רק דאגה להדק את הלהב כנגד שפתיו, והתבוננה בדם הקולח מהחתך. “לקק את זה!”
“מספיק!” אברדו משך אותה אחורה. “אבנה, העונג כולו שלך!”
“לא חשבתי שאשמע אותך אומר את זה איי פעם!” היא בעטה בג’יני האדום וכפתה את ידיו באזיקים ירקרקים. “אתה ואברולנד הולכים להתחבק בכפיות עם גַּרְגּוֹיְלים, חתיכת נבל מסריח. כמו שתשים לב, הידיים שלך משותקות: מהמצאותיו המבריקות של אוסקר דיגס.”
“ומה באשר למלך הננסים רוגדו?…” שאל מלך אב, מתבונן מעט בחשש בגופת האבן המשותקת.
הננסים של קליק עזרו לו ללכת, בעודו מתקרב לגופה של מלכם הקודם. כשלחץ על חלק מהחרכים, הנוזל הצהוב בצבץ החוצה. חיש-מהר הושיט את ידו חזרה למקומה. “זה גמר אותו. הייתה רק נערה אחת שידעה מה היא נקודת החולשה שלנו. כרגע ישנה גם אישה.”
“אם כך,” מלך החלומות הצטרף אליהם לבסוף, “הפורום נגמר, הוד מעלתך?”
אברדו סקר את המקום. בהחלט היה נראה יותר כמו שדה קרב, מאשר אירוע פתוח להמונים. “לא,” ענה, “אבל עכשיו אני יכול להיות בטוח שהוא מתחיל.” הוא הסיר את כתרו, וניגש אל אבנה. “את… אני שונא לטעות. את יודעת את זה,” התמרמר ונשא את עיניו אליה. “אבל אני אשקר אם אגיד שאני לא חש בהקלה אדירה, כזו שלא חשתי שנים.” הוא הושיט את הכתר לידיה. “אחותי.”
היא חייכה. “אני מודה גם, אח קטן. אני גאוותנית, ודיי דרכת על הכבוד שלי. נראה לי שבדרכנו אנו, שנינו יצאנו דיי אטומים. באותו רגע שהתנגדת לג’יניקי, ידעתי: זה אברדו שזכרתי לפני שעלה על כס המלכות המחורבן!”
הוא צחק, ושניהם הרימו יחדיו את הכתר. “רגע; אם כך כולם חפים מפשע? כולם?”
“לא, שזה לא יטעה אותך. אֶבֶדְנָה עדיין בזבזה כמויות אדירות של כסף. הילדה החולנית הזו. אֶבִינְגְטוֹן הנוכל הזה באמת ניסה לשדל את המועדונים שלי למרד! היית מאמין? ואֶבְרוֹלָנְד… הוא ניסה לגנוב את הכד החשוב של עוצמה.”
“והוא כנראה הצליח,” עוצמה שילבה את ידיה. “אם הוא פה,” החוותה על רוגדו.
“זה בלתי אפשרי. הוא נתפס ונשלח חזרה לכלא. אני בדקתי: אף אחד לא ראה אותו יוצא, והייתי שם ביום שברח. כן, הוא הצליח להתחמק ממני ומטיק-טוק, אבל הוא נלכד וחזר לתא.”
“בוגד מבפנים…” חשבה על כך עוצמה. “זוכר מה שאמרתי לך כשנפגשנו, אברדו? האויבים האמתיים שלנו נמצאים בביתנו.”
“ומה איתה?” שאל אברוב, מצביע על המשרתת. “את עשית… את עשית את הפיצוץ הזה?” היא הנהנה. “מי את? איך הגעת הנה? למה?”
“א-אמרו ללי ל-לבוא” גמגמה. “מ-מטלית… זה השם ש-שלי.”
“את צריכה שם יותר טוב מזה. מה דעתך על… אֶבֱל?” היא הנהנה. “אברדו?”
“מהיום, אבל, את אדם חופשי: לא עוד משרתת. יכולותייך הוכיחו את עצמן, ואת מוזמנת להישאר לפורום בארמוני. אדאג לספק לך מחדריי האישיים. עשית מעשה דגול היום.”
“תודה, הוד מעלתך,” היא השתחווהּ. הוא הושיט לה את ידו. “אין צורך. קומי,” היא נעזרה בה והתייצבה. “מה עכשיו?” שאל אברוב.
“עכשיו מנקים,” אברדו קפץ את שפתיו. “יחד,” התבונן בכולם.
“אין צורך,” התעקשה עוצמה, ובנקישת אצבע: כל הבלגן נגוז. “עדיין צריך לסדר. את העבודה הזו אשאיר לאנשיך, הוד מעלתך.”
“תודה,” הוא מחה את פניו בכף ידו, והתקרב אל שאר אחיו. “יש לנו הרבה על מה לדבר. כולכם. תוכלו רק לעזור לי לשאת את הפיה הקטנה הזו ואת אבלה?”
“רגע,” קליק קטע אותם, מניח את כף ידו על הארץ. “משהו. יש כאן משהו. זה קבור. וזה חי.” הוא נשאב אל הארץ, מותיר את השאר סקרנים. משהגיח חזרה, הוא הגיח עם אורחת מפתיעה. “אברוז?” התפלא אברדו. “גם היא כאן?”
“כן,” אבנה הודתה. “היא זאת שהביאה את פוליכרום ואת צבא הסְקוּדְלֶרִים. אני ביקשתי ממנה.” היא הייתה חסרת הכרה. “כנראה שרוגדו טיפל בה ראשונה. קדימה, נעזור לך לשאת את כולם חזרה לארמון.”
האחים והאחיות התחלקו, ונשאו את הפצועים חזרה פנימה. אברדו בהחלט חש הקלה אדירה שירדה מחזהו. למרות זאת, תחושה קטנה ומקוננת נותרה: מה יקרה עכשיו? איך הדברים יעבדו עכשיו? ולא דיי בכך, למה הוא עדיין חושב שהסכנה עדיין לא עברה?

לעולם לא עוץ | חלק 7: הפורום
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
37 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך