לעולם לא עוץ | חלק 9: מעבר למעטה

אחד מהדברים המפליאים בשיא-סתם, הייתה דווקא הטירה המשקיפה על הנוף. יושבת על ראש הר מכוסה עננים וצונן, הטירה עשויה לבנים וגומי קסום, שמאפשר לה לנוע ולהימתח. אם הרואה של שיא-סתם מחליט שעליו לצאת לטיול כדי לחפש נחשי-ים, הוא מסוגל לעשות זאת מבלי לעזוב את ביתו.
הרואה משיא-סתם הינו טיפוס מוזר לחלוטין; איש קטן-מידות, לא יותר מדוֹרוֹתִ'י גֶיְיל בימיה הראשונים בעוץ. היה בו משהו מעט חוּמִיתי. בגדיו כוללים גלימה ארוכה וחומה, אליה מצטרף כובע עגול בעל אותו הצבע ומְנֻצֶּה. עיניו שחורות וחלקות, שקדניות ולאות.
היום הטירה שכנה בשיא-סתם, שם הרואה פוגש בילדה שאינה ילדה. שניהם ישבו בחדר לימודיו, היכן שאגר מגילות אין-ספור בארונות סגורים. הוא נשען אחורה על מִסְעָד כסאו החום, וסובב את רקתו בידיו. עוּצְמָה עמדה מולו ושילבה את ידיה באיפוק. ככל הנראה השניים לא ראו עין-בעין נושא מסוים, ובלית ברירה, עוצמה דחקה אותו לפינה. זה אילץ את קָטוֹנְתִי קָטָן, הרואה של שיא-סתם, להסתפק בהתפשרות על עמדותיו. "הביטי," מלמל תחילה. "אם את יודעת מה משמעות הדבר… אין צורך שתשאלי אותי."
"אני לא יודעת. זאת הסיבה לשאלתי. אני מסוגלת לראות מעבר למעטה… אני חושבת. לא עשיתי את זה פעמים דיי. אשמח לביאור, ואולי עזרה בהבנת מה משמעות הדבר."
הוא נאנח. "אני עומד להסביר זאת בפשטות, הוד מעלתך, אך לא יהיה זה אף קורץ ממכלול התורה השלמה שנקראת 'מעבר למעטה'. תחילה, את הסברי אפצח בשאלה: איך סיפור מחולק?"
"סיפור?" שאלה, תוהה בלבה מה לזה ולראייה המיוחדת. "התחלה, אמצע, וסוף, לא?"
"החיים עובדים בצורה דיי דומה," התייחס לדבריה. "אנחנו לא בטוחים בדיוק היכן ההתחלה והיכן הסוף, אך הם שם בהחלט. אנחנו חלק מאותו אוגד עלילתי. רובנו לא מסוגלים לראות מעבר לעמודים בהם אנו נמצאים. 'המעטה' הוא בעצם האשליה, העלה בספר בו אנו נמצאים, שאנו לא מסוגלים לראות דרכו."
"אז לראות מעבר למעטה נותן לי את האפשרות לראות את 'הספר'?"
"לא בדיוק," הוא שפשף את ראשו. היא הניחה שנאבק בראשו למצוא את ההגדרה הנכונה. "המעטה הוא אשליה. לראות מעבר למעטה אומר שאת יכולה לראות את הסיפור במלואו. טוב, כמעט במלואו. זה אומר שאת משילה מעצמך את האנושיות שהופכת אותך לחלק מהעלה בספר, ואת הופכת לעין מתבוננת, שמסוגלת לראות מעבר לאשליה ששומרת על העין שלך רדומה כל הזמן הזה. הביטי, מלכתי, זה נושא ממש מורכב, משהו שבוודאי לא אצליח להסביר על רגל אחת."
"תגיד לי את מה שאני צריכה לדעת. כל מה שאני יודעת על מלך החלומות מגיע מספר שאתה כתבת, מאוסף סיפורים מרחבי העולם ומהספר 'שָלוֹש טִיפּוֹת'." כששמע אותה מבטאת את הספר האחרון, זיק קטנטן נצץ בעיניו השחורות. "את… קראת את שלוש טיפות? מאיפה השגת אותו?"
היא לא הייתה מוכנה לתגובה כה חשדנית. "לאבי היה אותו לפני שנים רבות. נדמה לי שזה העותק היחידי בכל ארץ עוץ. ספר מוזר מאוד, ולא ברור. נדמה שנכתב על-ידי אדם משוגע, או משהו כזה."
הוא צחקק. "משהו כזה. הרשי לי לספר לך סיפור קצר, הוד מעלתך.
"היה-היה נזיר בשם אָלְחוּט. הוא חי במנזר קטן בשם הס. חיי הנזירים היו מאוד קפדניים ומוחלטים מראש. הם היו רגילים לעבוד מהבוקר עד הליל, כאשר הפסקותיהם היו אך ורק למאכל ותפילה. הם האמינו שעל-ידי התפילה הם מנקים את נפשם. עם זאת, לנזיר אלחוט היה סוד קטן. בתפילותיו, הוא היה מסוגל לחוות את חיי המנזר ברגע אחד. בכך הוא ראה את כל חייהם של כל דָרֵי המנזר בבת-אחת. אחריי שנים רבות של תפילה והשתפרות, יכולותיו התפרשו על קנה-מידה כל כך מרשים, שהוא היה מסוגל לראות את כל הממלכה. כמובן ששמר זאת בשקט, ודאג לרשום הכל מיד לאחר-מכן. כאשר הזדקן וראייתו נפגמה, הוא חשש לבקש את עזרתם של נזירים צעירים. יום אחד, כשכבר היה זקן מאוד, הוא היה מסוגל לראות דברים מדהימים: את חיי העולם כולו, מתחילתו, ועד סופו. המעשה נמשך שלושה ימים ושלושה לילות, בהם היה מרוכז רק בתפילתו. הוא החליט שיפר את שתיקתו, ולקח את אחד הנזירים הצעירים, שרשם את דבריו שנאמרו בעל-פה. וכך נכרך העותק הראשון של 'שלוש טיפות'."
"תמיד תהיתי למה השם הזה ספציפית."
"חשבתי שקראת אותו?" שאל כתשובה.
"לפני זמן רב. אני בקושי זוכרת את הפרטים לגביי מלך החלומות." הוא מצא עותק קרוב של הספר המדובר, ופרס אותו על השולחן עליו רכנו, ופתח את העמוד הראשון.

"שָׁלוֹשׁ טִפּוֹת עָבְרוּ בְּעַד הַמְּעַטָּה; וַיְהִי הַטִּפָּה הָרִאשׁוֹנָה יְרֻקָּה כְּעֵין הַחַשְׁמַל וְאוֹרֶה בָּרָק כּוֹכָב הָאִזְמָרְגָד; וַיְהִי הַטִּפָּה הַשְּׁנִיָּה אֲפֹרָה וּמְלֻכְלֶכֶת לָהּ בָּהַק מְיֻחָד וּמְשֻׁפְשָׁף; וַיְהִי הַטִּפָּה הַשְּׁלִישִׁית כְּצֵל-טַל מָמְטִירָה מֵהַשָּׁמַיִם בְּדּוּמִיָּה נְעִימָה."

"הספר מתייחס כביכול לבריאה של העולם הנונסטי, ובין היתר, לדמויות כמו מלך החלומות, מלך הננסים וכמובן האישה שכולנו נוטים להאמין שהיא אמך, לוּרְלָיְין. הספר נדחה על-ידי קוסמים וחוקרים רבים ברחבי העולם הנונסטי, משום ששום דבר בו מעולם לא הוכח. לכן הוא דיי נאבד בין דפי ההיסטוריה, וגם כאשר שמו עולה, לרוב זה בהקשר למקור ספרותי לא אמין."
היא הייתה חייבת תשובות ברורות. אם עליה להתמודד מול מישהו כמו מוֹרְפִיוּס, עליה להבין מול מה היא מתמודדת. "כשאני משתמשת ביכולת הזו… זה טבעי עבורי. אינני צריכה להתאמץ, להתפלל או לְמָדֶט. יש לי מעין חוש שמגרה את העין העצומה. אני לא מבינה את מה שאני רואה, יותר מרגישה."
"השתמשת ביכולת הזו על מלך החלומות?"
באופן מובהק לא. היא פחדה ממה שתראה. "הוא עתיק כמו אמי. משמע שייתכן שהידע שלו והקסם שלו עשויים לגבור עליי. קיוויתי שתוכל לשפוך לי קצת יותר מידע על מלך החלומות, מאחר וכתבת את הנבואות הללו בספרך. ממה שזכור לי, הייתה לך נבואה בשם 'גנב אזמרגד' שם גנב נפגש איתו. והייתה לך נבואה אחרת, על אנשים שלא יכולים לישון. ואני זוכרת משהו עם קשת מתכתית… מאוד מעורפל. בכל זאת, קראתי את הספר דיי מזמן."
"את צריכה להבין משהו בנוגע ליכולות הנבואית שלי," הסביר וסידר את כובעו. "את ואני רואים את אותו הדבר, אך אינני בטוח אם את רואה כמוני. כשאני ראיתי את מלך החלומות… זה היה… אווך…" הוא השליך את כובעו על השולחן, וחשף קרחת חומה. "אני רואה תלאי ברציפות הזמן, ומנסה לתרגם אותם לסיפור אחד. אם את זוכרת ממה שקראת, רוב דבריי לא נשמעים הגיוניים במיוחד." לאחר שהנהנה, המשיך. "אני יודע שמי שראיתי היה מלך החלומות. אך לא ידעתי מה הוא עושה, או מנסה לעשות. אני גם לא יכול לתת לך מידע, יותר מאשר מה שכבר נכתב על הדף." הוא פתח את ספרו "קומץ קריאה קטן" בנבואה המדוברת, "אַשְׁפָּת הָכּוֹכָבִים":

הילדה שהייתה כאן בעבר,
את כושר-וחסיס מעירה מאוחר;
את אשפת הכוכבים ממלאת,
קשת אל מלך החלומות נושאת;
אותו אי אפשר להשמיד,
לו אי אפשר להפסיד;
המעטה יוסר כאשר עשרת האחים ייפגשו,
והחלומות אותנו יירשו.

"ואתה זוכר מה ראית, אבל אתה לא יודע להסביר את זה?" הוא נד בראשו. "עשר האחים הם בטח הנסיכים והנסיכות של אב. הילדה שהייתה כאן בעבר?… אני?…" היא נאנחה. "נעזוב את זה. נחזור ל-'שָלוֹש טִיפּוֹת'. מה אתה יכול לספר לי על זה? נסה אולי לסכם לי את המידע שאני צריכה על רגל אחת."
הוא נחר בזלזול. "הספר פה. תקראי אותו."
"זה ג'יבריש לא פחות מהדברים שלך. אני צריכה תשובות!" היא הלמה על השולחן הנמוך. "חיי העולם כולו, ייתכן, עומדים על הכף, ואתה מתפלסף איתי על למידה?!"
"אם היית לומדת את כל זה מראש לא היית נאבקת בזה כל-כך, הוד מעלתך," גיחך. "נראה לי שאני הראשון שזכה להגיד לך את המשפט הזה, אני טועה?"
הייתה לו תעוזה רבה, בשביל איש קטן וחום. "אתה מודע לזה שאם העולם יושמד, תושמד יחד איתו?"
"אני מוכן למות. ולא אכפת לי כל-כך מהאחרים. למה את חושבת שאני מתבודד על איזה הר?"
היא נאנחה. "תודה-לא-תודה," קפצה את שפתיה.
"למה שלא תדברי עם דורות'י גייל, הא? שתיכן החברות הכי טובות, לא?"
"היא לא שם כאשר אני מנסה ליצור עמה קשר," פניה התרוקנו. "ומה היא הייתה יכולה לעשות בדיוק?"
"מצחיק," הוא נעמד, "זה בדיוק מה שאמרה מכשפת המערב."
"כשתחליט לעזור לי… אתה תדע איפה למצוא אותי," חרצה, ועזבה את החדר. זאת הבעיה עם נביאים: הם אוהבים להרים את קולם, אך כשנדרש להרים את רצונם, אין ממנו כל-כך.

בעיית האילמות של אֶבֶלָה הייתה יכולה להיפתר מזמן, לו באמת הייתה חפצה בכך. במסעותיה מאז שהוגלתה היא זכתה ללמוד דרכים רבות להכין משקאות מיוחדים ועל סודות החומר. למעשה, היא איבדה את קולה בניסוי מצער, לאחר ששאפה גז רעיל. היא מסוגלת לשתות דבר דיי דוחה, שמסוגל להעניק לה את היכולת לדבר לשעות ספורות, אך היא מעדיפה לשמור זאת לעצמה. אם כי לא הפעם; מלך החלומות זכאי לשמוע את קולה הצרוד והמתקשה.
בעבר אֶבֶלָה הייתה צריכה לעצום את עיניה כדי לראות אותו, אך נכון להיום, לא היה שום צורך בכך. לאחר הישיבה שערכו היא, אֶבָנָה ואחיה הגדול עם מלך החלומות, היא הייתה יכולה להתפנות ולדבר עמו אישית. כמובן, שלמען הסר חשדות מצד אחיה, היא וידאה שימצא מקום נסתר בארמון, אליו היא תגיע בקרוב.
הסדנה הנטושה של סְמִית' וטִינְקֶר הייתה ממש מצדו הצפוני של הארמון, על דפנות חומותיו החיצוניות. חלפים, קפיצים, ברגים וגלגלי שיניים היו מפוזרים בכל מקום, סמוך למבנה המיושן המעוטר בקורי עכביש. היא דאגה לתת מבט אחד אחרון, כדי לוודא שאין אחריה עוקבים. לאחר שלא ראתה איש, היא נכנסה פנימה. מורפיוס ישב על שולחן עבודה חורקני, משולב ידיים וצלול. "לא האמנתי שהיה זה אתה על הבמה בשעת הפורום. הייתי בטוחה שאני חולמת שוב." לא היה לו דבר להוסיף. "אבֱל, אֶבֶדְנָה, אֶבִינְגְטוֹן, ואֶבְרוֹלָנְד כבר בארמון הזכוכית האדומה. בטח הבחנת שבתה של לוּרְלָיְין הלכה לרואה של שיא-סתם."
"הודעתי לה באשר למגל הצוּר. היא לא תיוותר אדישה."
"אבל… זה אומר… זה לא הגיוני," היא הסירה את מסכתה, וחשפה את פניה המעוותות. "הנבואה מדברת על דורות'י. זאת חייבת להיות דורות'י. זאת טעות לשלוח את עוּצמה לעשות את העבודה הזו!" לא שכחה להשתעל. הדיבור אמנם כאב פחות- אך הכחכוח היה שם ללא ספק.
"אין טעם להתרגש," ענה בקור. "דורות'י גייל עדיין תהא זאת שתאסוף את הקשת השואבת."
"אני לא מבינה! למה אני כאן, הוד מעלתך?"
"עדיין ישנה מטלה אחרונה שעלייך לבצע." הוא הניח בידה גוויל מגולגל. "בבוא העת, עלייך למוטט על עוצמה את המערה."
"אני לא חושבת שמערה תוכל להחזיק אותה," השיבה בעיוות פנים קל והביטה בדף. "ואני יודעת את המתכון לחומר נפץ."
"זה לא מתכון. זה לחש. וזאת לא מערה במלוא המובן. לפני זמן רב, מלך-אל הננסים קולל להיקבר בתוך עצמו, אל-תוך הארץ. על גופו צמחה חלק מהאדמה עליה אנו חיים, אך המערה בה עוצמה תהייה היא גופו."
"אעשה כפי שאצטווה, הוד מעלתך." היא קדה, והחזירה את מסכתה. "אדע מתי לעשות זאת?"
"הפעולה תהייה בלתי נמנעת." היא קדה, ויצאה מהמקום הנטוש, דואגת להתחמק מכל עין אנושית ולחזור חיש-מהר לאחיה.

כאשר רגלה דרכה מחוץ לטירתו של קטונתי קטן, הוא קרא בשמה בקול מתנשף. היא עצרה והסתובבה, מבחינה באיש החומית הקטן בולם את עצמו נגדה. "רגע… רגע…" הוא סידר את כובעו החום על ראשו. "אני אולי לא מחזיק בתשובות אותן את צריכה, אך אני מכיר אישה מאוד אדיבה וטובת לב שאולי כן."
עיניה גדלו. "למה? מאיפה?"
"פגשתי אותה פעם אחת. בעבר. והיה בה משהו מאוד… היא שונה אין ספק. היא מאוד פופולרית בדרום-מזרח."
"גְלִינְדָה?" שאלה בקול מלא ספק. "אני יודעת מי זאת."
"מי זאת גלינדה? לא. אני מדבר על המכשפה הטובה מָאֶטָה. היא גרה בעמק היפהפה של מוֹ, בטירה עשוית יָשְׁפֵה. פגשתי בה באחד ממסעותיי, כאשר דרכינו הצטלבו. היא אישה חכמה. אולי לה יהיו התשובות אותן את מחפשת."
"מה קרה שהחלטת לעזור? מה שינה את דעתך?"
"לא סיפרתי זאת לחינם. למכשפה הזו יש משהו שאני רוצה. אני רוצה שתעבירי לה מסר." עוצמה האזינה היטב לדבריו של קטונתי, בעודה מתכננת את המסלול המהיר ביותר לפוֹנִילָנְד, שמה המקורי של ארץ מו. היא הייתה בצדו האחד של העולם, והייתה צריכה להגיע לצדו השני. אך איך היא תעשה זאת? היא התבוננה בכפות רגליה, ורעיון החל להתגבש בראשה.

העבדים חדלו להיות מדוכאים. נכון להיום, ארמון הזכוכית האדומה הפך לסמל של חירות. הם הקימו פסל גדול בהיכל הכניסה הראשי: פסלה של מטלית, מחזיקה באמתחתה האחת את יומנה, ובשנייה מנורת גז פעילה. היא התביישה רק מלהביט בו, אך לא התכוונה לפגוע בכוונתם הטובה של המשוחררים. זאת הייתה דרכם להביע את תודתם העמוקה עבורה.
במהלך הזמן היא עזרה לאבינגטון ואברולנד להקים את האֶבְפּוֹלִיטָן, השבועון הלאומי של ממלכת אב. לאבינגטון היה חוש לכל הקשור בייצוג וקניית דעת ההמונים. אברולנד היה עורך לא רע. היא עצמה עזרה לאחיה רק בכל הנוגע למכונות הדפוס והדיו.
אפילו אבדנה תרמה את חלקה, במפתיע. מטלית הייתה בטוחה שתתנגד ותעורר בעיות, אך היא פשוט הסכימה, והייתה אחראית על צוות המנקים והמנקות, ודאגה לטפח את המקום. מטלית עצמה בילתה שעות על-גבי שעות בחדר עבודתו של ג'יניקי. היא אהבה לערוך ניסויים, ולמדוד חומרים שונים. היא אפילו מצאה דרך לאחסן חול מהמדבר הקטלני, הישג מאוד מכובד אפילו לרמתה. רגע לאחר שסיימה לרשום את הפטנט, שלוש נקישות הלמו על דלתותיה, וקולו של טימותי נשמע. "מלכת עוץ מעוניינת להיכנס, מטלית."
'המלכה?'
"בבקשה" קראה, ושמעה את הדלתות נפתחות. משהביטה, אותה נערה בת ארבע-עשרה לערך, בעלת שיער שופע ושחור עשתה את דרכה בחופזה. "אֶבֱל, נכון?"
היה קשה להתרגל לשמה החדש. "הוד מעלתך" היא קדה, אם כי זאת החישה אותה להזדקף. "אין צורך," מלמלה. "אני צריכה את עזרתך. שמעתי שאת טובה בקסם. מאוד טובה, למען האמת."
"את מחמיאה לי, הוד מעלתך."
"עוצמה. אחריי המפגן המרהיב שלך, את לא צריכה להצטנע. אני צריכה את עזרתך. איי פעם יצא לך לשמוע על 'שֶׁדֶי הרוח'?"
כנראה שבגלגולה הקודם בתור אֶבְרִינְג הייתה תלמיד חרוץ. "כן. אבל זה פחות התחום שלי, הוד מעלתך. אנחנו אפילו לא יודעים אם הם קיימים; יצורים שחיים במדבר הקטלני ובלתי נראים."
"אי אפשר להרוס את נעלי הכסף. יותר מפעם אחת שסרקתי את המדבר אחריהן. הם מחזיקים בהן. אני יכולה לעוף מעל המדבר, אך הם יתעלמו ממני. אני יכולה לנסות לפגוע בהם, אך החול חסין לקסם שלי."
"קצת… אלים, הוד מעלתך?" היא לא ציפתה מילדה בת ארבע-עשרה לדבר באופן כה רהוט ותקיף. גופה וקולה היה כשל נערה שלעולם לא תזדקן, אך משהו באישיותה היה בוגר יותר ממנה. "הזמן דוחק. אז מה את אומרת?"
מטלית הרהרה בכך לרגע. "ובכן, ישנה דרך בה תוכלי ללכת על החול. הגעת בדיוק בזמן." היא עברה על רשימותיה. "יש סיבה בגינה הג'יני השתמש בזכוכית האדומה שלו. היא ניפוח של חול מהמדבר הקטלני עם הלחשים שלו. זאת אמורה להיות מצודה נגד קסמים."
"אצטרך שריון שעשוי מהזכוכית הזו. ואולי גם מגן."
"כמובן," הנהנה. "רק אצטרך את אישורו של אחי המלך כדי להשתמש בכמויות-"
"לא!" התפרצה. "לא. זה פשוט… אסור שהוא יידע."
היא לא אהבה את התבטאותה. "אני לא אפעל מאחורי גבו," הכבידה את גבותיה. "לא אבגוד בו."
המלכה נאנחה. "אני מבינה שאני במבוי סתום," היא גרדה את עורפה. "בסדר. הנה האמת: מלך החלומות מתכנן משהו מסוכן, ואני חייבת לדעת מה. עליי להגיע לצדו השני של העולם ולפגוש שם את המכשפה מָאֶטָה. היא עשויה להחזיק בידע לו אני זקוקה. מסע רגיל עשוי לקחת זמן רב מדיי. נעלי הכסף יכולות לשעתק אותי. אני חייבת לקחת את הנעליים מהם בחזרה."
מטלית מעולם לא הבינה בפוליטיקה. "ואחי לא יודע מזה דבר?" היא פחדה. "אני לא רוצה לפעול בניגוד להוראותיו. ואני יודעת שהוא ומלך החלומות היו בפורום… אני חושבת שהוא יכעס עליי, הוד מעלתך."
"את לא חייבת לשתף איתי פעולה בנושא. תוכלי לספר לו שגנבתי את השריון. אני אקח את כל האשמה."
"אין לי שריון כזה, ואם אכין אחד…"
"ולג'יני? אין לו שריון כזה?"
"לא, הוא מעולם לא," ואז זה הכה בה. "כן, יש לו…" היא הציצה אל צנצנת הזנגביל הגדולה. "יש לו אחד."
"את בוודאי צוחקת…" פניה הלבינו כסיד. "מה שדרוש כדי להשיג את נעלי הכסף." המלכה הקישה באצבעותיה, התכווצה לגודלו של הג'יני האדום והתלבשה בצנצנת. זוהי תמונה שמטלית לא הייתה מסוגלת להעלות בדמיונה. "והכי חשוב," אמרה המלכה, מציצה החוצה ומשתמשת במכסה ככובע, "אם הוא שואל, אני גנבתי. זה מאוד חשוב, ועשוי להציל את כל הממלכות."
"כן, הוד מעלתך."
"תודה אבֱל. זה לא ברור מאליו." היא יצאה מחדר העבודה, מותירה את הנסיכה מסוקרנת למדיי.