ofekshh
אחרי המון זמן שלא כתבתי...

עולם חדש פרק 5-משפחה חדשה במחנה החצויים

ofekshh 14/02/2015 758 צפיות תגובה אחת
אחרי המון זמן שלא כתבתי...

אז מתברר שה”אבא” החדש שלי היה פוסידון. אני מניחה שהייתי אמורה לנחש את זה גם לפני זה כי הוא זה שהתגלה בפני ראשון וסיפר לי על כל הסיפור המשוגע הזה. אבל אני חושבת שלא ניחשתי זאת כי הייתי כל כך בהלם מההגעה למחנה, והפגישה עם פרסי אנבת’ וטייסון.

בכל מקרה, הייתי בהלם כמו שאר הקהל. עמדתי קפואה כאילו אזל מרגליי הכוח לזוז. בהיתי על הקהל ההמום שעכשיו החל להתלחש על התגלית החדשה שגילה. שמעתי את רחשי הים שמהם הבנתי שהים סוער. כירון עמד על פרסותיו השעירות וליטף את זקנו הארוך. פרסי שעמד לידי הניח את ידו על כתפי ואת ידו השנייה לקח אל פיו ושרק שריקה חזקה וצורמת שהפסיקה את כל התלחשויות החניכים האחרים והעירה אותי מהטראנס שהייתי שרויה בו. כולם הסתכלו על פרסי בלהט וחיכו שידבר.

ידעתי מיד על מה הוא חושב (לא יודעת אם זו טלפתיה של אחים או משהו אבל פשוט ידעתי) – הוא רוצה לשאול אם אני מרשה לו לספר על הסוד שלי. הרי לפי ההיגיון פרסי היה הסיבה לכך שפוסידון הפר את שבועתו לאלים (למרות שבסוף כולם הפרו אותה) והוא היה (ולמיטב ידיעתי עדיין) הבן היחיד של פוסידון עד שפרסי הכריח אותם להפסיק את השבועה המטופשת שיצרו במלחמת העולם, ולהתחיל להוליד חצויים חזקים. הדבר הלא הגיוני פה הוא שהאלים ביטלו את השבועה הזאת לפני שנה. ואם כך, איך זה ייתכן שתבוא לפה חצויה בת פוסידון בגיל של פרסי? אז בואו אני יגיד לכם משהו- זה לא.
הרגשתי חסרת אונים. אני לא רוצה להיות שונה! אני רוצה להיות כמו כולם! אבל אם אני לא יגלה את הסוד שלי… מה יחשבו עליי? מה יחשבו על ההיסטוריה? פרסי המתין לתשובה וכמותו גם הקהל. כירון נראה מאוד מסוקרן לפשר חילוף המבטים ביני לבין פרסי כאילו כבר ידע שאני מסתירה סוד.
עצמתי את עיני ונאנחתי. אין לי ברירה אמרתי לעצמי. הנהנתי לעבר פרסי ששלח אליי מבט מבין ולחש לי: “הכל יהיה בסדר”. פרסי התקדם כמה צעדים למרכז וקידמת הבמה ונעמד. הקהל השתוקק כך שפרסי היה יכול לדבר רגיל בלי לצעוק.

“טיילור היא לא חצויה רגילה” אמר.
תוך כדי דבריו הוא התהלך על קידמת הבמה אבל לא הפסיק להסתכל על הקהל תוך כדי. לכל החצויים בקהל היה מבט שואל, חוץ מלאנבת’ כמובן שידעה על הסוד והסתכלה בסקרנות על פרסי שהילך על הבמה באיטיות. פרסי החל לספר להם את הסיפור שלי, או לפחות גרסה פחות מטורפת ויותר הגיונית מהגרסה שלי. פרסי סיים את דבריו וכירון התקדם לעברי. זהו. הלך עליי. חשבתי לעצמי. כירון הסתכל עליי ושאל בשקט- “זה נכון?” התחילו לזלוג לי דמעות מעיני. הנהנתי בראשי לאשר את דבריו. הסתכלתי על הקהל. כולם… טוב הם הסתכלו עליי. אני הכרתי את המבטים האלו. אלה מבטי “הילדה הזאת מוזרה בואו נתרחק ממנה, היא לא כמונו”.

התחלתי לצעוד במהירות לעבר המדרגות שירדו מהבמה. הייתי חייבת מקום לבד. אנבת’ ופרסי ניסו לבוא אחרי אבל הייתי מהירה יותר. הצלחתי לחמוק מהם לתוך היער והלכתי לי בתוכו. זה לא היה רעיון חכם במיוחד בהתחשב בעובדה שרק לפני יומיים הגעתי למחנה ועוד לא הספקתי להכיר את המחנה ובטח לא את היער, אבל באותו הרגע לא היה לי אכפת. הייתי צריכה נואשות למצוא את הפינה השקטה שלי שאוכל לשבת שם לבד לחשוב, לבכות, לשמוח ולעשות דברים שאני לא רוצה שאף אחד יראה. מקום מסתור מהכל. מכולם. אפילו מעצמי.

התחלתי להתהלך בתוך היער לשום מקום. לא ידעתי לאן אני הולכת וגם לא היה לי אכפת. נתתי לרגליי לקחת אותי ולהוביל אותי למקום שנראה להן נכון. בהתחלה הנוף סביבי היה- עצים. מן הסתם הרי זה יער. לאחר כחמש דקות הליכה הנוף החל להשתנות לעצים מסוג אחר, נמוכים יותר וירוקים יותר שפשוט בא לך לשבת בצילם. שמעתי פכפוך מים, וראיתי עבור דקה אגם קטן וכחול נשקף לעברי. האגם היה חי. שטו עליו שושנות מים וצמחי מים אחרים יפהפיים שדבורים וחרקים אחרים ניסו לקחת את צופם. הציפורים שהתחבאו בין ענפיי העצים שרקו מנגינות נעימות והצפרדעים הירוקות שנחו על השושנות החלו לקפץ משושנה לשושנה בהנאה. אוקיי. וואו! חשבתי לעצמי. נראה לי שמצאתי את הפינה השקטה שלי. ליד האגם ממש בקו שהפריד בין האגם לבין הדשא עמד עץ יפהפייה וירוק שחלק מענפיו הירוקים היו “תלויים” באוויר מעל האגם. כשהתקרבתי אליו הרחתי ריח משכר של קינמון מתוק וריחני וכשהתיישבתי מתחת לענפיו הוא הטיל עלי צל בצורה מושלמת ביחס לשמש. המקום הזכיר לי במעורפל את הטיולים המשפחתיים שאני ומשפחתי נהגנו לערוך. אלה היו טיולים בטבע- בדרך כלל של כמה שעות נסיעה כי ניו יורק היא לא בדיוק מקום שיש בו טבע. באחד הטיולים הגענו למין יער מדהים. היער היה כולו ירוק ומלא עצים נמוכים וזקנים. בתור ילדה קטנה, התלהבתי מהנוף המרהיב והתרוצצתי ביער בסקרנות. צחקקתי ורקדתי לי ביער כאילו אני היחידה שקיימת בעולם. התנערתי מהפלשבק שהעלה בי דמעות. אני השתנתי. אני לא עצמי יותר, הפכו אותי בלי רצוני למישהי שתמיד ייחלתי להיות בחלומות שלי. אבל כשזה קורה במציאות, אני לא חושבת שאני רוצה להמשיך כך.

קול מים העיר אותי ממחשבותיי. הסתכלתי על האגם הרגוע ופתאום ראיתי מולי אדם שיושב על כס שעשוי מאצות (הגעתי למסקנה שפוסידון מעריץ גדול של אצות) הוא היה לבוש בבגדים שלבש כשפגשתי אותו בפעם הראשונה. הוא חייך אליי.
“אני מבין” אמר.
“מבין מה?” אמרתי בהגנתיות.
“אני מבין אותך. אני מבין שאת לא בחרת להיות חצויה. אני מבין שאת גם לא רוצה. כי זה משנה לך את החיים. אבל את חייבת להבין- בחרתי בך כי את מתאימה וראויה לגורל שנגזר עלייך. את תהיי גיבורה! כולם ייזכרו את שמך! את לא שונה! את בדיוק כמו כל אחד אחר פה! רק יותר טובה (הוא קרץ אליי). את מבינה, החיים מפתיעים, ועוד צפויות לך הרבה הפתעות בדרך. גילויים חדשים שעלולים לפגוע בך אך אחרים שיכולים לשמח אותך ולעזור לך בדרכך, את תכירי ותאהבי אנשים חדשים, ואת תעזרי לחצוי אחד. חצוי שיהיה הגיבור שלצידך. אותו את כבר ודאי מכירה מהחלומות שלך, אך את זו שתצטרך למצוא את הדרך להביא אותו לשורותינו ולהכשיר אותו לגדולה. אני וכל שאר האלים סומכים עלייך טיילור. אין לי ספק שאת תשמחי על היותך חצויה בסופו של דבר ואף תודי לי על זה.” הוא הנהן לעברי ונעלם.
הייתי מבולבלת. אני אמורה לעזור לחצוי? אני מכירה אותו מהחלומות שלי? רגע. הוא לא מדבר על הנער שראיתי בחלום? או אולי כן? ואיזה גילויים יפגעו בי? מה שזה לא יהיה, הבנתי שמשהו מתרחש. כמו תמיד במחנה הזה.

קמתי על רגליי וניערתי את בגדיי שנדבקו אליהם עלים ותוך כדי מנסה להתאושש מהנאום של פוסידון. התחלתי לצעוד לכיוון המחנה כשלפתע שמעתי רשרוש בשיחים (כן, כן תמיד שמים את הקטעים האלה בסרטי אימה וכאלה אבל אני נשבעת שזה היה ממש מפחיד). נבהלתי והתחלתי ללכת על אצבעותיי כמו גנב, בשקט בשקט. פתאום נעמד לפניי נער גבוה ממדים. עם עין אחת. “טייסון!” קראתי בהקלה. “אלים אדירים! הבהלת אותי למוות!”. הוא מצידו לא הקשיב לי ונתן לי חיבוק דוב (כפול 2) ענקי. בקושי הצלחתי להתנער מהחיבוק הענקי שמחץ אותי, והנחתי שהוא יודע שאני אחותו החדשה.

***

טייסון לקח אותי לחוף הים של המחנה. זו מעין רצועת חוף ענקית וזהובה שלא רואים אותה אם מסתכלים מבחוץ לשערי המחנה, דבר שעדיין לא הבנתי איך הוא הולך. הים היה שקט והגלים היו קטנים. פוסידון כנראה היה רגוע. אני לעומתו לא נרגעתי מדבריו ולא הפסקתי לחשוב עליהם. טייסון פרש שמיכה גדולה ונעימה ש”השאיל” לפני כמה דקות מהביתן של היפנוס (אל השינה) על החול הזך מול הים, התיישב עליה ואני אחריו. השמש כבר התחילה לשקוע מולנו ואני חייבת להגיד שזאת השקיעה הכי יפה שראיתי בחיי.

טייסון כחכח בגרונו והסתכל עליי. הוא הסתובב לעבר התיק שלו והביא לי משהו שנראה כמו מגן. המגן היה גדול וזהוב ובאופן מפתיע, גם קל. במרכזו של המגן היה סמלו של פוסידון- קלשון. שזהר באור כסוף. לפי מה שפרסי סיפר לי אחרי ששמים סמל של אל מסוים על המגן צריך לחכות ארבע שעות לפחות לפני שמקבלים את המגן ואפשר להשתמש בו. הסתכלתי על טייסון בתהייה. זה לא הגיוני. הטקס התקיים רק לפני שעתיים איך ייתכן שהוא הכין את הסמל של הקלשון אם הוא עוד לא ידע שפוסידון הוא ההורה המייצג שלי? אלא אם הוא..
“ידעתי.” הוא אמר והסתכל עליי. עינו הגדולה והתכולה מצמצה כשקרנית מהשמש שעוד רגע והבליחה קרנה עליו. הוא חייך ושב להסתכל על הגלים שהתחילו לגעוש.
“מההתחלה למרבה האמת. את מבינה, כמה ימים לפני שכל הסיפור הזה קרה לך אבא זימן אותי לפגישה חשובה איתו. הוא אמר לי שזה סוד. אפילו לא יכולתי לספר לאח שלי. ואת יודעת שאני מספר לפרסי הכל ולאנבת’ הכל!” הוא חייך חיוך עצוב. הנהנתי.
אני יודעת מזה לשמור סודות. מעניין אם בן מתגעגע אליי… הוא נורא חסר לי עכשיו כשאני לבד פה וכל מיני דברים חדשים מתחילים לקרות לי חלקם טובים חלקם רעים אבל אני מרגישה גם לא בנוח שאני עוברת את כל החוויות האלה בלעדיו.
“בכל מקרה” טייסון התנער מרגשות האשמה, ” הלכתי לפגישה המסתורית הזאת. כשהגעתי פוסידון הכניס אותי… רגע! היית בכלל בממלכה של אבא? הוא שאל.
צחקתי. “לא אבל הייתה לי שיחה מאוד מוזרה איתו לפני שעה. הוא היה מאוד מפוקס ושליו.” אמרתי.
מבטו של טייסון נראה מעורער וקצת חושש. “טוב.. לא משנה. הוא ביטל את דבריו. “אז כשהגעתי הוא הכניס אותי לחדר סודי שלקח לנו בערך שעה של הסתובבות בארמון כדי להגיע אליו. אני לא חושב שאני יזכור איך להגיע אליו בחיים”. הוא חייך. “בכל מקרה, נכנסנו לחדר. החדר היה קטן מאוד. קירותיו ודלתו היו עבים מאוד כמו… קשה להסביר אבל כשנכנסתי לשם הרגשתי שאני בתוך כספת. אבא טרק את הדלת העבה הכסופה ונעל אותה עם 3 מנעולים זהובים עבים. התחלתי לחשוב שמשהו חשוב מאוד קורה פה, משהו סודי מאוד, משהו שאבא רוצה שאני ייקח אחריות מלאה עליו. משהו שאפילו האלים לא יכולים לדעת. אבא הסתכל עליי במבט חושש אך תקיף. הוא התקרב אליי, שם את ידו הגדולה על כתפי ואמר: “טייסון, אני צריך שתקשיב לי טוב טוב ושתדאג שעד שלא תפגוש את מי שאני הולך לספר לך עליו אסור לך לספר על מה שקורה פה. מובן?”
“כן אבא. ברור!”
“ביום רביעי ה-13.11 תגיע למחנה החצויים ילדה חדשה. שמה טיילור. היא גבוהה, יש לה שיער שטני ועיניים ירוקות-כחולות כמו האוקיינוס. אתה תזהה אותה כשתפגוש אותה אבל זהו לא העניין.” המשיך לומר.
טייסון סיפר שבשלב הזה הוא היה מאוד מבולבל.
“אז מה העניין שלשמו הבאת אותי הנה?” טייסון שאל מבולבל.
“הילדה הזו היא… מיוחדת. אתה זוכר שסיפרו לך במחנה שלפי האמונה היווני לכל אחד שנולד יש ייעוד או מטרה בחיים שהוא יצטרך להגשים במאוחר או מוקדם יותר? הייעוד של טיילור הוא להיות חצויה.”
“מה זאת אומרת? אני לא מבין” טייסון אמר וניער את ראשו.
“אני יסביר לך את זה ככה. באספת אמצע החורף האחרונה, אנחנו האלים נפגשנו עם רייצ’ל האורקל כדי לשמוע תחזיות על השנה הקרובה שצפויה לנו. הייתה רק נבואה אחת. הנבואה סיפרה על נערה חצויה שהיא לא חצויה במקור, כלומר הפכו אותה לכזו. הנערה הזו באה מניו יורק ותהליך ההפיכה שלה יתרחש כאשר היא תהיה באחד מהיכלי האלים ביוון. לאחר ההפיכה החצויה צפויה לבוא למחנה החצויים ולעזור למצוא עוד חצוי חזק שהוא כן חצוי מקורי, שיעזור לה ולעוד שניים מחבריה להציל את האולימפוס מאיום חדש ומסוכן. על האלים להחליט מי ייקח את הנערה תחת חסותו- וזאת אם בכלל ירצו לבצע את המעשה הזה.”
“וואו!!!” אמר טייסון לפוסידון לו. “אבל מה הקשר שלי לעניין?”
“אתה קודם כל צריך לדאוג שכשהיא תבוא למחנה אתה תסדר לה את כל הדברים שהיא תצטרך למסעות ולאימונים שלה כדי שהיא תוכל לצאת כמה שיותר מוקדם ולמנוע את האיום לפני שהוא יתחיל. דבר שני, אסור לך לספר לפרסי שום דבר מזה.” אמר והסתכל על טייסון בעצב. “אני יודע שזה קשה לך להסתיר ממנו סודות אבל הסוד יתגלה רק כשהיא תחליט מתי. עתה, אתה יכול לחזור למחנה אני כבר ישגר…
“רגע!” טייסון קטע אותו. “אבל מי לוקח את החסות עליה?”
פוסידון נעצר מלפתוח את המנעולים והסתכל אליי כאילו שאלתי שאלה רטורית. “אני. כמובן. אחרת למה אני מספר לך זאת? עכשיו חזור הביתה ותנסה לעכל את ה… מידע.” אמר.
“וככה זה נגמר”. אמר טייסון. “לאחר השיחה הזו חזרתי למחנה והתחלתי להתכונן… טוב, לרגע הזה.” אמר.
“וואו.” אמרתי.
“באמת וואו.” הוא אמר תוך כדי הסתכלות על האופק השלו ועל השמש שכבר שקעה כמעט ולגמרי.

עולם חדש פרק 5-משפחה חדשה במחנה החצויים
דרוג הסיפור 4 | 2 מדרגים

תגובות (1)

ה יפייפהפה! אבל היפנוס הוא אל השינה, מוריפאוס הוא אל החלומות, זה כתוב גם בבן נפטון, כשאנבת’ ניסתה להחזיר את הזיכרונות של ג’ייסון ובדם האולימפוס כשניקו עבר בביתן של היפנוס.

14/02/2015 21:03
19 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך