פוקמון “גורלות ומזלות”. פרק שלוש – ‘רקוויאם’ חלק ב’: אמבר.

or19937 25/12/2014 683 צפיות אין תגובות

הוא היה שם מאז ומתמיד, צף באפלה. מרגיש אך באותו זמן לא חש דבר, גופו מכונס בתנוחה עוברית.
את עולמו, אם אפשר היה לקרוא למציאות בה התקיים ‘עולם’, ניתן לתאר כחור שחור. גוש חסר צבע ששאב ובלע אותו, אך באותו זמן ערסל אותו כרחם אימהי.
הוא היה תלוי בחלל חסר הצבע. תשומת ליבו קיימת אך באותו זמן גם לא קיימת. עצם הווייתו מלאה בניגודים בלתי אפשריים.
הזמן, בהנחה שאכן היה קיים בעולמו המוזר והמופשט, עבר ככל הנראה מתחת לאפו. אין לו דאגות, אין לו פחדים, והוא אינו מכיר מושגים אלו או כל מושג אחר לצורך העניין.
כך התנהלו חייו עד היום בו פקח את עיניו הגדולות. אישוניו השחורים, המבריקים, נצצו כאשר האפלה סביבו החלה מתפזרת, ומתחלפת באור.
גם עתה, לאחר שינוי התפאורה הפתאומי, נשארה סביבתו חסרת צבע מוגדר. הדבר היחיד שהיה ברור הוא שכעת הוא רואה. את מה, זאת לא יכול היה להגדיר בשום דרך. לא במילים, שכן מעולם לא שמע כאלו, ולא בתנועות, שכן לא הכיר עדיין את גופו. גוף שרק כעת החלו גפיו מתעוררים לחיים, לאחר שינה ארוכה.
“סופסוף אתה מתעורר, צפיתי בך ישן.” נשמע קול מהדהד ברכות.
הדמות שצפה עד כה ללא תחושה בחלל, לפחות ללא תחושה שניתן להגדיר, הרגישה כעת בלבול.
‘הדבר הזה, אני חש דבר-מה. מה הקול הזה?’ מחשבותיו הראשונות צצו, וגם הן, כך נראה, הדהדו באותו חלל שבו נשמע הקול שדיבר אליו.
הוא דיבר מילים כעת, הוא ידע את משמעותן. הוויה חדשה חלחלה כעת למודעות העוברית שלו.
“איך קוראים לך?” כעת גם ראה מהיכן הגיע הקול. דמות נוספת צפה מרחק-מה ממנו, מולו.
לאט-לאט, הוא נהיה מודע יותר לגופו, לצורתו ולנשימותיו. כבר כעת הבחין שהדמות החדשה בעולמו שונה ממנו, אך גם הבחין בדברים הדומים ביניהם.
הם היו שני גופים זעירים, עירומים, צפים בחלל שנדמה כי היה אינסופי.
אך גופה של הדמות השנייה היה שונה משלו. בעוד שגופו שלו מצא ככל הנראה איזון בעזרת זנב ארוך ומתפתל, נראה כי גופה של הדמות השנייה פשוט מרחף ללא תגובה מגופה.
‘אני… לא יודע.’ הוא הניד בראשו.
תווי פניה של הדמות החדשה נהיו ברורים יותר. עיניו החלו משרטטות אותם ואת שאר גופה, צבעיה נפרדים כעת מחוסר הצבע של העולם בו התקיימו.
על ראשה החל משרטת שיער ארוך ושחור, עורה היה חיוור מאוד, בגוון שונה משל גופו שלו. בעוד שגוון עורו היה ורוד וזנבו סגול, היה גופה בגוון אחר של ורוד, מעורבב עם חום, וגם אדום!
‘אתה לא יודע את השם שלך?’ הדמות החלה מצחקקת בעוד היא מתקרבת אליו. ‘אתה מצחיק.’
הוא השפיל את ראשו וחשב. ‘מצחיק…’
הוא הכיר את המילה, אך לא יכול היה לתאר את תחושת הצחוק. כעת הרגיש רק מועקה ובלבול.
‘השם שלי הוא אמבר.’ היא קטעה את הרהוריו.
לפתע, החלו קולות אחרים נשמעים בראשו, אך אלה היו מרוחקים יותר וקשה היה להבינם.
‘השם שלך… מה זאת אומרת?’ הוא שאל אותה.
“כך אבי ואמי קראו לי.” היא ענתה לו בחיוך.
“ומה את, למה את נראית כל-כך… שונה?’ הוא המשיך בשאלותיו, שנראה כי התשובות עליהן רק מבלבלות אותו יותר.
“זו דרך מוזרה להחמיא למראה של אדם אחר.” היא העמידה פני זועפת.
‘זאת אומרת שאת… אדם?’ הוא הרהר.
“אני ילדה, בת-אדם, ואתה פוקמון.” היא אמרה. החיוך על פניה לא נעלם עדיין. היא נראתה כל-כך רגועה. כל-כך נינוחה.
‘פוקמון. מה זה פוקמון?’ הוא שאל. המון מילים מתערבבות בראשו, והקולות האחרים התחילו מובנים יותר.
‘איזו שאלה מוזרה, טיפשון. פוקמונים הם פוקמונים, ובני אדם הם בני אדם.’ היא צחקקה כעת.
הוא הרגיש כעת מבוכה. אך הרגשה זו התחלפה מהר מאוד בהבנה חדשה.
‘אני חושב שאני יודע את שמי,’ אמר. והרים את ראשו.
הקולות החלו מתחזקים עוד יותר, וכעת עולמו שב והחשיך בעוד הוא החל שוקע שוב, לאט-לאט, אל תוך שינה עמוקה וממושכת, ואל השכחה.

פוקמון “גורלות ומזלות”. פרק שלוש – ‘רקוויאם’ חלק ב’: אמבר.
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך