איתה…

הסופר 17/09/2020 190 צפיות תגובה אחת

כיליתי חצי קופסה כרגע, בדלי סיגריות מפוזרים סביבי כמו גופות חיילים לאחר קרב בוצי במיוחד. לפני כחצי שעה הומטר כאן גשם זלעפות כבד, ועתה האופק נקי מאובך והשמש שולחת קרניה מבין חריצי העננים על ההרים והגבעות, וגם שם, הרחק, במפגש השמיים והארץ על המגדלים ובנייני המגורים של העיר הכי קרובה לכאן, לביתי. נעלי הריצה שלי ספוגות בבוץ ומים אשר לכלכו גם את שולי מכנסי הג’ינס שלי, וההליכה לנקודה הזו הייתה מגושמת, אך שווה את זה. רק לא לשבת בבית. איתה…
לא עישנתי כבר חודש, ניסיתי, באמת, וכבר נהייתי אופטימי, חשבתי שאני לא צריך יותר את המקלונים המסריחים האלה שהורסים לי את הבריאות והחיים, אבל אז… זה קרה. אשתי על הספה בבית, קוראת ספר, ביקשה ממני שאביא לה תה. עמדתי בפתח הבית אחוז הלם, מפתחות הרכב נשמטו לי מהידיים, נשימתי נעתקה.
לקח לה זמן מה לשים לב להבעת פנים שלי.
עד שהרימה אליי את עיניה. ”רוני, מה קרה? למה אתה מסתכל עליי ככה?”
לא עניתי, הלשון שלי סירבה לשתף פעולה, לזוז, הלסת נשארה שמוטה.
היא הניחה את הספר בדאגה והתרוממה. התרחקתי. ”רוני, הכל בסדר?”
הרמתי יד חלשה ורועדת לסמן לה שלא תתקרב, אותו הרגע אני מתאר לעצמי שהייתי לבן כסיד. ”ס-סמדי. סמדי, תישארי איפה שאת, בבקשה.”
”רוני אני מודאגת.”
”זה גם מה שאמרת אז.”
”רוני אני מודאגת.” היא התחילה להתנשף בכבדות, אחוזה בעתה, ”רוני!”
יצאתי החוצה וסגרתי את הדלת מאחורי, הלב פועם בחוזקה.
”רוני אל תעזוב אותי!” היא דפקה על הדלת בטירוף. ”אני מפחדת!”
לשמע המשפט האחרון עצמתי את עיני ואלה הזילו דמעות, בנשימה נעתקת השתעלתי, חסר לי אוויר, אני לא נושם. למה אני נוטש אותה?
אל תהיה אידיוט! צא מזה! נעלתי את הבית והתקדמתי במהירות ולעבר האוטו. בעוד הראש שטוף באדרנלין, מלא בבלאגן, פשפשתי בכיסי, והמפתחות לא היו עליי.
לעזאזל! איפה הן? איפה הן יכולות להיות? הרגע הן היו לי ביד! לעזאזל! מה הולך כאן?!
”רוני!” התייפחה, ”אל תעזוב אותי רוני!”
עצמתי את עיני שוב, ניגבתי את מצחי המיוזע ונשענתי על הרכב בשתי ידי.
”תפסיקי,” התחננתי, ”בבקשה תפסיקי…”
מכאן הלכתי למכולת של היישוב, קניתי קופסת סיגריות, וחזרתי לשטח הבוצי שאל מול הבית שלי, הבית היחיד על הגבעה הזו.
”יכול להיות שהשתגעתי סופית?” שאלתי את האופק, את קרני השמש, את ההרים והגבעות, בעוד אני שולף סיגריה נוספת, ”הייתי בלוויה שלה, ראיתי בין הדמעות שלי את הגוף שלה נכנס לאדמה, מה קורה כאן?”
פתאום קלטתי שהיא הפסיקה לצעוק.
הבטתי לאחור, ובמקום הבית, עמד שם שלד עצים רטוב וכהה, חצאי קירות לבנים מפוחמות כדפנותיו. נטוש, עזוב, לא מאוכלס למעשה כבר שנים.
אז הכל באמת מתחיל ונגמר בסיגריות הא?

איתה…
דרוג הסיפור 1 | 1 מדרגים

תגובות (1)

היי :) הכתיבה שלך נהדרת! יש בה בהחלט משהו מסתורי, מפתה ומסקרן. אתה נותן לקורא להיכנס אט אט לתוך “בוץ” המילים, עד שטובעים בתוכן. באמת נהדר! גם הבנייה העלילתית, משולבת עם בניית הגיבור בתוכה, מאוד מורכבת ומעניינת.
הייתי עושה עריכה (בעל פה) לסיפור. יש כאן כמה ניסוחים שנשמעים “לא נכון” או קצת מסורבלים.

המשך לכתוב! :)

18/09/2020 18:14
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך