Stingray
ממש מצטערת על האורך.

הטבעת (תחרות הלפי)

Stingray 17/08/2014 693 צפיות 8 תגובות
ממש מצטערת על האורך.

אני לא מצליחה להחליט מה הייתה המחשבה הכי מטומטמת שלי אי פעם. להגנתי אומר שהיו לי הרבה לבחור מביניהן. אני אישה של כסף, לא של דיבורים. דיבורים מבזבזים זמן וזמן שווה כסף, אז תאמינו לי כשאני אומרת “הרבה”.
בינתיים הזמן שלי מתבזבז, ואני הולכת ומאבדת את קור הרוח שלי.
בדברים כאלה אין זמן לחשוב. מעשה מעשה מעשה. אין הפסקות, אין עצירות, והכי חשוב: אין בזבוז זמן.
אלא אם כן אתה מת, כמובן, אבל אני מרגישה די חיה. קצת עצוב שאלו הם הדברים הכי קרובים ל’חיות’ שיש לי, רק בגלל שלא צריך לחשוב בהם.
וזה מחזיר אותי למחשבה הקודמת שלי: יש לי הרבה מחשבות מטומטמות, כך שלא כדאי להניח לי לחשוב. זה לא חכם. זה גם לא חכם מצידם של אנשים להפקיד את הכסף שלהם בידי, אבל זה לא מונע מהם. כשרק התחלתי לעשות בהשקעות חשבתי שאהיה עוד אשת משרד, אבל הייתי אופטימית, עוד משהו לא חכם, והחלטתי בכל זאת. אם יש לי מזל כבר שני עשורים, למה שהוא ייפסק פה?
והוא באמת לא נפסק. לאט לאט ממעמד של יועצת השקעות זוטרה יחסית עליתי אל מעמד של משקיעה. ואנשים האמינו לי, פשוט ככה. זה היה כל כך קל שאולי הייתי צריכה לחשוד במשהו אבל מעולם לא הייתה לי סיבה. זאב שבע הוא לא זאב חשדן, ואני בהחלט הייתי הזאבה הכי שבעה בוול סטריט.
היו לי תחביבים. הייתי מכורה לתכשיטים, אני חושבת שכל אישה מפתחת התמכרות למשהו, וקניתי כאלה בכל הזדמנות. למה הייתי? אני עדיין מכורה לתכשיטים. רק שלאט לאט הם נראים יותר כגורם אדרנלין, ולא רק הנאה פשוטה. עד אז, עד המכירה ההיא, הייתי בטוחה לגמרי שהחיים שלי מלאים באדרנלין. ומי לא?
היצור הדפוק שאחראי על המזל שלי כנראה לא השתכנע. עשית יופי של עבודה בשלושים ושבע השנים האחרונות, למה להפסיק?

חמש מאות שישים דולר לטבעת נישואים משומשת זה בהחלט בזבוז כסף, אני חושבת בעוד עקבי נעליי טופפים על רצפת השיש. זה מקום מכובד עם נברשת בדולח גדולה שמאירה על המסדרון הריקני, אבל בכל זאת מוכרים בו טבעות נישואין לשעבר. ועוד במכירה פומבית, נו באמת. הייתי משמיצה את המקום הזה אלמלא הייתי מוכרת בו גם אני את טבעת הנישואין שלי.
נשארתי קצת במקום כדי לשלם , ומשום מה החליטו לשים אותי במקום האחרון בתור הרוכשים למרות שהטבעת הייתה החפץ הרביעי שנמכר. אידיוטים, אני מחייכת אל ניק שמאחורי השולחן. למרות החיוך שלי הוא כנראה יודע מה אני חושבת ונותן לי את הטבעת בתנועות עייפות ומנותקות. מעולם לא פגשתי מפעיל מכירה מותש ושקט כמו ניק, ופגשתי הרבה מפעילים. פשוט אין לי מושג איך אנשים עדיין ממשיכים לבוא.
ואני ביניהם.
כשאני יוצאת מהדלת ומחפשת מונית בעיניי גבר נצמד אליי. “סליחה?” אני מעירה בהפתעה לא מאולצת. באמת שאני לא עד כדי כך יפה. הוא תופס בכתפי ביד אחת. “אל תזוזי-” קול רועם קוטע אותו והוא קורס מטה, הדם שלו מלכלך את השמלה החדשה שלי. אני צווחת. “הוא היה בשבילך,” הוא ממלמל וקולו גווע. הוא מת.
“מה?” אני שואלת למרות שברור לי שהוא מת. אני מסרבת להאמין, ומנסה להזיז אותו בקצה הנעל בלי ללכלך אותה. הוא עדיין לא מגיב, אבל קול נפץ גורם לי להשתטח על המדרכה מיד.
על המדרכה המלאה בדם, כמובן. מסתבר שהעולם לא שונא רק אותי, אלא גם את הטעם שלי בבגדים.
אני לא מחכה לכדור הבא. אני מדלגת מעל הגופה של הבחור ונמלטת על נפשי. אחרי כעשרה מטרים העקב שלי נשבר, אבל אני ממשיכה לדדות על עקב אחד, ועוד כמה יריות נשמעות, אבל הן לא מכוונות אליי. הצלף לא רודף אחריי, כי אם הוא כן היה הוא בטוח היה פוגע בי כבר. אולי הוא מבין שההתרגשות הזו תפוצץ את הלב שלי בעצמה, בלי כדור אחד מצידו. אני מתנשפת, ומועדת, הלב שלי פועם כמו מטורף, ולמרות שההיגיון מבטיח שלא רודפים אחריי הלב שלי שם עליו איבר. אני רצה בקושי על הכביש, השיער שלי שהתפזר מכסה לי את העיניים ואני בועטת ממני את נעלי העקב. הן עלו לי מאה תשעים דולר, אבל יש לי עוד הרבה דולרים.
אם אני אמות אני לא אוכל לנעול נעליים.
המחשבה המטומטמת הזו, שבהחלט תזכה להיכנס לפנתיאון, עולה במוחי כשאני קולטת הבזק צהוב של מונית. אני מנופפת לעברה בפראות עד שאני מבינה.
וגם זה כשהמונית פוגעת בי.
יש לי מונית בדרך. עוד מחשבה לפנתיאון.
המונית הספיקה להאט, אבל אני נופלת. הראש שלי מסוחרר. רגע אני באוויר, משהו קשה פוגע בי, ואז משהו חם מהמצח.
רק קצת דם. לוקחות לי כמה שניות להבין את מה שהנהג אומר. “את בסדר?” הוא נזעק. אני מדממת רק מהמצח, למה הוא דואג? אני מצליחה להתרומם בקושי, ורואה את השמלה המלאה בדם, בדם של האיש שחסם כדור שכוון אליי. משום מה, אני מרגישה נמרצת יותר. “כן, כן, אני בסדר,” אני פוטרת אותו ומזנקת, עד כמה שאני יכולה לזנק במצבי, אל תוך המושב האחורי. “בוא נעשה עסקה, אני לא אתלונן ואתה תסיע אותי הביתה ולא תגיד כלום על הלכלוך במונית שלך,” הקול שלי כל כך בהול ותקיף, עד שזו בכלל לא נשמעת כמו הצעה. קול ירייה נשמע, מנקב את האוויר. הנהג מזנק גם הוא פנימה. “סגרנו!” הוא מחליט, ואנחנו יוצאים. אני קופצת במושב. לא בגלל התלהבות, אלא בגלל שמרוב לחץ שכחתי לחגור את עצמי. “זוז זוז זוז!” אני צועקת, בלי צורך של ממש כי הנהג מדרבן את עצמו. אני שומעת קול ניפוץ זגוגית וממהרת להתכופף. זה לא היה חלון של המונית, אז אולי זה סתם חלון באחד המבנים פה. זה אזור תעשייה, וכבר מאוחר. אף אחד לא מסתובב פה יותר מדי.
כמה קל.
הנהג סוחט את מוט ההילוכים ושועט קדימה, מזגזג בין הרחובות. זיעה זולגת במורד פרצופו המרובע לתוך צווארון חולצה משובצת ומכוערת להחריד. הוא פוזל אליי מהמראה. “את חייבת לדמם כל כך הרבה?!” הוא רוטן, אבל מהפאניקה הוא פשוט צועק את זה. “עדיף שתתרכז בנסיעה במקום בהערות על קצב זרימת הדם שלי!” אני נובחת עליו ונצמדת לרצפת המכונית. אני מגלה סיגריה מתחת למושב על יד הנהג ובקבוק פלסטיק ריק, ושניהם עומדים להתגלגל עליי. יש גם קצה של ג’קט שעומד ליפול מהמושב שליד הנהג. הידיים שלי רועדות והדמעות של מתערבבות עם הדם.
לפחות הנסיעה בחינם.
“לאן אנחנו נוסעים?!” הנהג צועק ומסובב את ההגה בתנועה חדה. אני צורחת לו את שם הרחוב ונחבטת בדלת כשהוא פונה לסמטה צדדית. לרגע אני תוהה אם גם הוא מנסה בדרכו שלו לרצוח אותי. “תפנה פה!” אני מורה לו וכמעט תוקעת את האצבע שלי בעורפו מפחד. הוא פונה והבומים נחלשים. כל הנסיעה ליווה אותנו טרטור מנוע של מכונית, ועכשיו הוא הפסיק. איבדתי אותו.
איך לא חשבת על זה, מטומטמת. מה חשבת? שהרוצח פשוט רץ אחרי המונית שלך?
אני מצביעה על בניין מלבני ואפור בסוף הרחוב. רק עכשיו אני מבחינה שפרקי אצבעותיו של הנהג הלבינו. הוא מרפה מעט מאחיזתו בהגה וידיו המיוזעות מחליקות למטה. אני גם מבחינה שתפסתי את משענת הראש של המושב מולי בציפורניים ושהברך שלי בתוך הפח.
אם זאת לא הייתה נסיעה בחינם, אני לא יודעת אם הייתי משלמת לו.
הוא נשען לאחור אבל אני נשארת קפואה, רק בוהה בבניין הנעשה קרוב יותר ויותר. באופן עצוב ביותר, אני עומדת להגיע לבית של המאהבת של בעלי לשעבר.
ובאופן יותר עצוב: היא החברה היחידה שלי.
יש לי אנשים אחרים שהרוב מגדירים ‘חברים’, אבל היא היחידה שאני אוכל לבוא אליה עם שמלה מדממת בלי נעליים וזה לא יהיה אכפת לה.
או שזה סימן לשנאה שלה.
“הגענו.” קולו של הנהג מעיר אותי מהמחשבות המעצבנות שלי, והפלאפון הנייד שלו בידו. אולי הוא אדם חברותי, אני חושבת בערפול ויוצאת מהמונית. רק כשאני סוגרת את הדלת, אני נזכרת. “תודה,” אני רוכנת אל החלון הסגור של הנהג, אבל הוא לא שומע אותי ונוסע. אני מנסה להשתלט על הנשימה שלי. אף פעם לא תהיתי האם נהג מונית הוא חברותי, או ביישן, או מתבודד. למעשה, הנהג יכל להיות ליצן בקרקס, פושע נמלט או חשפן ולא היה לי שמץ של מושג.
נו, באמת. ניסו כרגע להרוג אותי ואני תוהה על קנקנם של נהגי מוניות אלמוניים?
אני עולה במדרגות אל הדירה. ברור שסטלה הייתה חייבת לגור בקומה העליונה, אולי בניסיון לברור את הגברים החזקים יותר. הוא בטח נשוי, אני מטיחה את העובדות בכל מדרגה, לא באושר מיוחד אבל גם לא ביותר מדי סבל. הוא בא כל יום לעבודה, מעשן כשהוא מקפיד שהעשן יצא מהחלון כדי שלא להסריח את המונית. המונית שלו היא הבית שלו, והסיבה היחידה שהוא לא מקשט אותה היא בגלל שהוא מתעצל. הוא גם מתעצל לצאת מהמונית, וזו הסיבה היחידה שהיא הבית שלו.
הוא בטח לא מצליח להפסיק לעשן, אז הוא הבטיח לאשתו שיפסיק עם הקפה בינתיים, ובגלל זה לא ראיתי אצלו כוס קפה אחת.
אני מגיעה למדרגה האחרונה. בן אדם כמו הנהג הזה כנראה מחכה שיתקעו לו כדור בראש, אלא אם כן הוא יעשה משהו.
או שהוא לא, כי הוא נראה שהוקל לו כשלא פגעו בו בטעות.
אני מתכוונת לדפוק על הדלת, אבל היא פתוחה. אני דוחפת את הדלת בזהירות, מקווה שלא אמצא אותה מתמזמזת עם איזה בחור בסלון. כן, זה קרה לי כמה פעמים, אז אני מורגלת. כלומר, אני מקווה שהפעם זה יהיה בחור.
אני מחליטה להכריז על בואי. “סטל-” אני קוראת, אבל המראה שנגלה לעיניי קוטע אותי.
היא שוכבת על הרצפה, מחרחרת למוות בשלולית דם. איכשהוא, הידיים שלי נסגרות על פי אוטומטית, אבל אין בזה צורך. אין לי מילים. אני נרתעת כשאני מרגישה משהו חם על רגלי היחפה. הדם שלה. הוא פה, המחשבה מבזיקה במוחי, ואני מתכוונת לרוץ החוצה אבל רגליי משותקות. אני מייבבת מפחד. למה? מה עשיתי לכל הרוחות? הוא יכול לחכות לי בחוץ, ובחדר, ובמטבח הקטן. למה?
אני כורעת על ברכיי במקום נקי מדם, פניי קבורות בידיי. צריך להכריח אותי להרים את מבטי, אבל כיוון שרק שתינו נמצאות פה, אין מי שיעשה את זה. עוד חמש שניות, אני לוחשת לעצמי בלב. עוד חמש שניות של שיברון, ואז את חוזרת להיות כרגיל, כמו תמיד.
מי ידע ששנים בחברת המשקיעים בבורסה הן האימון המושלם לנרדף-בידי-רוצחים המצוי?
טוב, לא המושלם, אני נזכרת בפאניקה שלי. מבטי מורם לאט לאט אל הגופה. הפצע טרי, וכנראה ירו בה מקרוב, כי החור של הירייה נקי כאילו עבר מצידה השני, כמו בסרט “החוש השישי”. רק ששם זה היה סרט, ובמילא גילו לי את הסוף.
אני קמה, משתדלת לא לגעת בה. הדבר האחרון שחסר לי זה שימצאו עליה טביעות אצבע שלי. לא קשה להתמצא בדירה הזעירה שלה ואני מוצאת את חדר השינה בקלות, וגם את הארון. כל הבגדים שלה קטנים עליי, המעצבנת הקטנה, אבל אני מוצאת חולצה רפויה וסווטשירט וחצאית, כי אין מצב שאני אלבש את מכנסי הג’ינס הקצרצרים האלה שלה. אני מרגישה רע לשדוד אישה שנרצחה זה הרגע, אבל זה עדיף מאשר שלא אשדוד אותה וירצחו אותי. המחשבה מזכירה לי את הטבעת, ואני דוחפת אותה לכיס הסווטשירט, ביחד עם הארנק שלי. אני גם לוקחת נעליים, ובחיל ורעדה גם סכין מטבח חדה. אחרי היסוס קל אני גם לוקחת צרור מפתחות שעל הרצפה, למרות שהוא מלא בדם. אני שוטפת אותו בידיים רועדות וממהרת לצאת החוצה.
בחיים לא ירדתי כל כך מהר במדרגות, אבל קצב צעדיי איטי בהרבה מקצב פעימות הלב שלי. למטה יש אופניים ישנות שקשורות למעקה בשרשרת. אני מזהה את המפתח מהתקופה שהחלטתי לעשות כושר ונכנעתי. לא היה לי זמן. אני תוקעת את המפתח במנעול השרשרת ומסובבת בבהילות. אני דוחפת את המפתחות לכיס וקופצת על האופניים, מדוושת במהירות שמעולם לא הגעתי אליה באימונים. בניסיון לחשוב על מקום קרוב, אני נזכרת בפיצרייה עם טלפון ציבורי. כן, הפלאפון שלי נעלם. אולי האיש ליד מקום המכירה הפומבית לקח אותו. אבל למה? הייתה לו טבעת ששווה יותר והיה לי ארנק שבהחלט היה מלא בכסף אין בזה היגיון. אני עשירה, לכל הרוחות. ע-שי-רה. חשבתי שלא אחזור לפה לעולם.
אבל לפני הבורסה, לפני שהתעשרתי ועברתי עם בעלי לשכונה עשירה, גרתי פה, ואני זוכרת את הדרך. אני פונה אל הפיצרייה.
השלט חצי-מואר, בגלל שמישהו מצא לנכון לנפץ אות אחת והאחרות מהבהבות בקושי. אני משעינה ספק משליכה את האופניים ונכנסת בדלת שמתקשה להיפתח. הבעלים נראה מופתע לראות אותי, אבל אין לי זמן לגינוני נימוס. “הטלפון, ג’ימי,” אני עייפה ומותשת מכדי לשוות למשפט טון של שאלה. “שם.” הוא מחווה בראשו במבט תמה. כשגרתי כאן הייתי לחוצה בגלל הכסף, אבל הייתה לי התנהגות רגועה.
מצחיק. גם עכשיו אני לחוצה בגלל כסף. כלומר, עד המכירה הפומבית. מאז הדאגות שלי הופנו לאלו שמנסים להרוג אותי.
“תודה,” אני נזכרת להודות לו, לאחרונה אני נזכרת להודות ליותר מדי אנשים, ופונה אל הטלפון. הוא ישן ומקשיו צהובים, אבל כל מיני חברות כותבות את שמן ומספר הטלפון על הקיר. זה כבר נהיה מנהג. “הספר של ג’ימי” קוראים לזה. למרות שג’ימי אוהב לקרוא, כשעזבתי היו לו חמישה ספרים שעמד למכור. “ספרים זה דבר יקר,” הוא אמר בחיוך. טוב, מישהו פה צריך לחייך.
אני מאתרת חברת מוניות ועומדת להתקשר, אבל אז אני מבחינה בגבר גבוה שנכנס לפיצרייה הריקה. נהג המונית. משום מה אני מתכווצת ונצמדת לטלפון החבוט. הצעדים שלו כבדים וג’ימי נראה כל כך נמוך לידו. בעצם, הוא נראה כאילו הוא מנסה להתנמך ולהיעלם משדה ראייתו של הנהג. אני קוברת את פניי בטלפון, אני לא יודעת למה. אינסטינקט.
“ו… מה תרצה, אדוני?” ג’ימי שואל בקול רועד. זה מוזר, כי ג’ימי לא פחדן. מצד שני, עד נהג המונית ג’ימי היה האדם הגבוה ביותר שהכרתי. אני שומעת קול אגרוף על שולחן. “אל תשחק איתי,” נוהם הנהג. “איפה הן? הם הבטיחו.” השרירים שלי בצוואר קופאים, אני משתדלת שלא לנשום חזק מדי. “אני… אני לא יכול לומר לך, מצטער.” ג’ימי גם לא מצטער, אף פעם. פעם הייתה קטטה בפיצרייה שלו ובסופה הוא סילק את שניהם בבעיטה. הוא לא שמח לעשות את זה, אבל הוא מעולם לא התנצל.
עוד אגרוף על הדלפק. “תקשיב, אם לא תגיד לי אני…” הנהג נושם נשימה עמוקה. “אני אהרוג אותך.” הרוק פשוט נבלע לי, אני לא שולטת בזה. אני לא יודעת במה ג’ימי הסתבך, ואני חייבת לברוח מכאן לפני שזה יקרה. אבל אין סיכוי שאצליח לצאת בלי שהנהג ישמע אותי, ומשום מה זה ממש מפחיד אותי. “אם אתה לא תהרוג, הם יהרגו,” הוא זועק. “ובכנות, מהם אני מפחד יותר.” כתפיי נשמטות. לא ג’ימי, אל תהיה כן. אני פשוט יודעת מה יקרה עכשיו.
“אתה צריך לפחד ממני יותר,” הנהג קובע וקול רשרוש בד נשמע, ואז קול טעינת כדור. כנראה הוא שלף אקדח מכיס פנימי בג’קט שראיתי במונית. אני עוצמת את עיניי, מחכה לירייה. אבל הוא מתמהמה, הוא לא טיפוס כזה. די, בבקשה. אני לא מסוגלת לחזות בעוד גופה. זה ימוטט אותי לגמרי. דמעה מצליחה לעבור את מעטה הבלתי נראות שלי. כנראה האקדח מכוון לראשו של ג’ימי כרגע, ואין סיכוי שאצא מפה בלי שהאקדח יוסב אליי. “בבקשה אל,” ג’ימי מפציר בו, ואני חושבת שהנהג בעצמו מקווה שישתכנע. אני צריכה לצאת. “רק… רק תיתן לי לשחרר את הטבחית ו-והמלצר,” הוא מבקש. אני מתרחקת בזהירות מהטלפון, מנסה לגרום לצעדיי להיות שקטים ככל האפשר. “הלן!” ג’ימי קורא. אני ממשיכה להתקדם. “כן, ג’ם?” הטבחית בטח מוציאה את ראשה מהחלון. אני שומעת את הנשימה שלה נעצרת. “מה קורה פה?”
“איפה טום?” ג’ימי שואל. “הוא… הוא הלך הביתה,” הטבחית מגמגמת. “הוא, אמר שיש לו מבחן מחר,” היא מסבירה בחשש. “מעסיק משכילים, הא?” הנהג פולט. ג’ימי מתעלם ממנו. “אז לכי גם את, הלן. אם מחר יהיה נעול פה, תחפשי עבודה אחרת,” הוא אומר לה. “כן, כן,” היא יוצאת. “מי זאת?” הנהג שואל, ובאיחור אני מבינה שזאת אני. מטומטמת! הוא בטח עקב במבטו אחר הטבחית וראה אותי. “לקוחה,” מיהר ג’ימי להסביר. “אתה לא תהרוג סתם אנשים,” הוא נשמע כאילו מנסה לשכנע את הנהג, ובטיפשותו מוסיף: “גם אותי אתה פוחד להרוג.”
“אולי אני לא צריך,” הנהג נשמע מופתע על מזלו הטוב. אני מסתובבת רק לרגע, וזה כל מה שצריך. ג’ימי מצליח להטיח בפניו של הנהג אגרוף בגלל דעתו המוסחת, חוטף את האקדח וחובט בראשו של הנהג בקת. אני נאנחת בהקלה, אבל הוא מכוון את האקדח אליי. היד שלו רועדת. אני המומה. “למה את רוצה להרוג אותי ג’ימי?” אני שואלת בקול שבור. “אז פתאום אנחנו חברים?” הוא שואל בתמיהה כעוסה. אני מבולבלת לגמרי. “על מה אתה מדבר?”
“על מה אני מדבר? אני מדבר על זה שמאז שהתעשרת לא חזרת לפה יותר,” הוא אומר בקול פגוע. “ויותר מזה, כשביקשתי ממך שתעזרי לי, אחרי שעזרתי לך כל כך הרבה, העוזרת שלך סיננה אותי ואמרה שאת בפגישה חשובה!” הוא צעק. “פגישה חשובה!”
אני מגששת בידיי אחרי הקיר, ונלחצת אליו. “לאנשים יש פגישות, ג’ימי,” אני אומרת בזהירות, מנסה למצוא דרך להילחץ מהמצב הזה. “מסתבר שאת בפגישות עשרים וארבע שעות בשבוע, כי כשאת היית מתקשרת פעם אחת הייתי עונה. אבל כשלא היה לי כסף להחזיק את הפיצרייה, איפה את היית?” אני לא בטוחה מה הוא יותר: כועס עליי או נעלב. אבל זה לא משנה, אני חייבת לברוח. “אני הייתי עסוקה.”
הוא מושך בכתפיו. “אם הייתי מת היית מגלה על זה לגמרי במקרה, נכון? בזמן שמישהו מקריא לך את העיתון כי את עסוקה מכדי לקרוא אותו וכי את עשירה מכדי לקרוא אותו לבד, נכון?!” אני חייבת להרגיע אותו. “מה קרה, ג’ימי? לא ידעתי. ואם תשחרר אותי אני אוכל לעזור לך,” אני מנסה לשכנע אותו בקול מרגיע.
“הם באו, והם הציעו לי כסף. הם…” הקול שלו נשבר. “הם מפעילים כמעט את כל האזור פה. זה היה או להסכים ולהרוויח מספיק כסף, או לסרב ולמות.” הוא עוקף את הדלפק ומתקרב אליי. “אני באמת מצטער,” הוא התנצל. “אבל את באה איתי.”
ניסיתי להתחמק ממנו, אבל הוא תפס אותי בכתף. לא בצורה אלימה, אבל חזקה מספיק. הוא מחפש בעיניו אחר מספר, ומוצא אותו על האפרכסת. מספר אנונימי לחלוטין, בלי שם חברה או סלוגן, או אפילו משפט שבח. הוא מחייג. הוא מחזיק בי ביד ימין, מכוון אליי את האקדח ביד שמאל ומחזיק את האפרכסת בין הכתף לאוזן, ממתין לתשובה. “כן, ז-זה אני, אדוני,” הוא מודיע. “אני… תפסתי אותה,” הוא מבשר, מהנהן, ומניח את האפרכסת. “ג’ימי,” אני מתחננת. “בבקשה לא.”
יש שתיקה ארוכה. “אין לי ברירה,” הוא ממלמל, לבסוף. הנהג מתחיל להתעורר, אבל זה לא משנה. אני שומעת קול מנוע מבחוץ. ג’ימי מושך אותי קצת קדימה. “הם הגיעו.” הלסת שלי נחשקת. אני לא יודעת למה לצפות. לבריונים אולי, גנגסטרים, אבל מי שמופיע בדלת מפתיע לא נכלל באף אחת מהקבוצות האלה. הפה של נפער, והם ממשיכים להיכנס. שוטר, שוטרת, ואדם בחליפה, אולי סוכן. “מה?” אני פולטת. זה… זה פשוט מוזר, זה אסור, זה… זה לא מגיע לי. אני לא אדם כל כך נורא. הם מחליטים להתעלם ממני. “הטבעת אצלה?” בעל החליפה שואל בחוסר עניין כלפי חוץ, אבל אני רואה את הריכוז שיש לו בעיניים. “כן,” ג’ימי מאשר ושולח יד לכיס הסווטשירט שלי. אני המומה ומפוחדת מכדי להתנגד. הוא שולף את הקופסה ומשליך אותה לעבר בעל החליפה, וזה תופס אותה בחיוך מרוצה. מזווית העין אני מבחינה בסימני ערות אצל הנהג, אבל השוטרים לא מבחינים בזה. “את כל זה עשיתם בשביל…” אני לא מצליחה להבין. “טבעת ששווה, במקרה הטוב, שש מאות דולר?!” אני מטיחה בהם. השוטרת שולפת את האקדח לכיוונינו, ובתגובה ג’ימי מכוון את אקדחו עליה. השוטר מוציא את אקדחו גם הוא ומכוון על ג’ימי. “עדיף שתזרוק את האקדח שלך, לא?” מציע בעל החליפה בחיוך מנומס, כאילו נותן לו עצה טובה. ג’ימי מניח בזהירות את האקדח, ובועט אותו הצידה. “די, די. אין טעם בזה, נכון?” מרגיע אותם בעל החליפה ומניח יד על כתפו של השוטר, אבל פניו נשארות ממוקדות בנו. “הגברת שאלה, אז נענה, לא?”
אני בולעת את רוקי, והוא מתחיל. “האם את יודעת למי הייתה שייכת הטבעת הזו, מיס?” בוחן אותי בחביבות מעושה בעל החליפה. אני מנידה בראשי. “טוב, זה ניק שניהל את המכירה, לא?” הוא צוחק, אבל אני נאלמת. ניק? איך אפילו הוא קשור לכל זה? “את מבינה, היא הייתה שייכת לשוטר שעבד איתנו,” הוא מסביר. “רצינו שיצטרף ל…” הוא מביט באוויר, מחפש אחר מילה. “לכוח המיוחד שלנו. הוא לא הסכים ונהרג בעת מרדף,” קולו חלקלק. שנים של עסקים מלמדים אותי שהוא משקר. זה לא היה רק מרדף. “בכל מקרה, טבעת הנישואים שלו הובאה לאשתו, אבל היא מתה גם היא, מתוך מעשה נקמה של פושע, ככל הנראה.” כן בטח. אני מתחרטת ששאלתי. “האח, שלא רצה להיזכר במותם, נתן אותה לניק בלי לדעת שלמעשה בעלה של אחותו, אליוט ג’ונסון, חרט עליה את הקוד לכספת בה הוא שומר את כל המידע על הכוח המיוחד שלנו.” הוא מפסיק, אולי כדי לראות איך אני מגיבה. “דיברנו עם ניק מוקדם יותר,” הוא ממשיך. “הסברנו לו את… ההשלכות החוקיות של הדבר. הוא כבר מכר את הטבעת, אבל הסכים לעכב את הקונה, את, עד שנגיע. משום מה אחד משותפינו לשעבר ניסה לעצור בעדך,” האיש, האיש בדלת. גם הוא היה שותף לכל זה? “עד שתומפסון שכאן,” הוא החווה בידו על הנהג המתאושש. “היה משום מה בסביבה ועדכן אותנו. ידידתנו, שכנה בבניין, אמרה לנו שיש אישה המתגוררת בקומה העליונה ומיהרנו לבקר אותה.” הם הרגו את סטלה. “כשהיא נכנסה, חשבנו שהיא את. שוטר אחר ראה את הצלף שניסה לירות בך, וירה בו בחזרה. לא יכולנו לזהות אותך, כיוון שאין מצלמות באזור. כשהסתבר שזו לא הייתה את, רתחנו מזעם,” קולו מתגבר והנימוס בו הולך ונהיה צורם יותר ויותר באוזניי. הוא עוצר, מתעשת, וממשיך. “אבל אז וורנר שכאן,” הוא החווה בידו לכיוון ג’ימי המבויש. “סייע לנו. והנה אנחנו פה,” הוא הניף את ידיו, מסיים את שעת הסיפור. “אבל את מבינה שעכשיו, כשאת יודעת,” אני רואה את השוטרת מכוונת את אקדחה לעברי. “כששניכם יודעים למעשה,” הוא מתקן. “נצטרך לדאוג של-” קול יריות קוטע את קולו. השוטרת ההמומה קורסת לצד בעל החליפה והשוטר השני, חולצתה מוכתמת בדם.
גם אני למטה, היא הספיקה לירות בי. ראשי נשמט הצידה ואני מצליחה לראות את הנהג מכוון את האקדח שלו, שג’ימי בעט הצידה, אל ג’ימי. “ת-תגיד לי,” הוא מצווה על ג’ימי, אבל העיניים שלו אדומות. ג’ימי לעומתו נופל לצידי. “אשתך והבת שלך בנמל, במחסן שתיים ויש שם ארבעה שומרים,” ג’ימי אומר מיד. “אני כל כך מצטער,” הקול שלו נשבר. הוא פונה אליי.
“אני כל כך מצטער, לורן.” הוא ממש בוכה, ולי כואב לנשום.
אפשר גם להפסיק לנשום. אוי, עוד מחשבה לפנתיאון.
תומפסון מנמיך את האקדח. “עוד מהם יבואו. תסיים מהר,” הוא מורה. ולבסוף הוא אומר: “תודה לך.” ויוצא החוצה. השוטרת כנראה לא כיוונה נכון, כי היא הייתה כל כך מופתעת. “אני באמת מצטער, לורן. לא, לא היית צריכה לשאול.” אני רוצה למשוך בכתפיי, אבל הכל מסוחרר ואני מרגישה כאילו אני נופלת. “לא, אני מצטערת, ג’ימי. זו אשמתי.”

הטבעת (תחרות הלפי)
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (8)

יפה! אמרתי או לא אמרתי שאני אקרא עד הסוף? הא? ~מוחעחעחעחע~

17/08/2014 22:20

    כל הכבוד!

    17/08/2014 22:22

אני גוסס מעייפות יתר אז אני לא אקרא הכול עכשיו אבל קראתי קצת ואני חייב להגיד שזה כתוב ברמה ממש גבוהה לפי דעתי כל הכבוד

17/08/2014 22:35

    תודה :)
    מצטערת על האורך…

    17/08/2014 22:39

את = אתה
איפה שהוא שם~
אני לא מאמינה שקראתי הכל.
אוקי, מותח זה היה.
אבל מהם הכוחות המיוחדים האלה?!
קיצרת גם את זה לא?;)

17/08/2014 22:41

    קצור קיצרתי, במאתיים מילים.
    נו באמת, שוטרים מושחתים. חשבתי שזה ברור ^^’

    17/08/2014 22:48

וואו.

19/08/2014 16:34

תודה :)

19/08/2014 18:32
סיפורים נוספים שיעניינו אותך