תקווה אבודה

rotemz996 21/01/2019 829 צפיות אין תגובות

“יום 36, עדיין אין לי מושג איפה אני, אני ממשיכה לשקר לעצמי שיש לי תקווה לצאת מכאן, הדבר היחיד שיש לי תקווה לגביו הוא דן- אני יודעת שהוא יחכה לי אני יודעת שהוא מחפש אותי”

~חודש ושבוע קודם~

היה לי היום פשוט יום חרא, למה אני בכלל טורחת לקום מהמיטה בבוקר? היה עדיף לשבת בבית לראות טלנובלה ולבכות על למה החיים שלי לא כמו שם…
אני בדרך הביתה, אני יודעת שדן יחכה לי בבית… הבן אדם היחיד שאני יודעת שאני יכולה לסמוך עליו שיגרום ליום שלי להיות טוב יותר.
דן הוא החבר שלי, והחבר הכי טוב שלי, והחברה הכי טובה שלי, דן הוא כל העולם שלי… בלעדיו כנראה הייתי מתמוטטת כבר מזמן.

אני רוי בת 18 עוד לא סיימתי את התיכון ודן בן 21, אנחנו חברים מגיל 15 רוב הילדות שלי הוא היה איתי והגן עליי מכל דבר, גם אחרי תאונת הדרכים שעברתי עם ההורים שלי בגיל 13, איבדתי את ההורים שלי וההורים שלו לקחו אותי תחת חסותם ועברתי לגור אצלו בחדר, כל הילדות שלי הייתה איתו עד שהתאהבנו והוא הפך לדבר הכי חשוב בחיים שלי.

הגעתי הביתה ודן לא היה שם, לא הבנתי איפה הוא כי בדרך כלל הוא מסיים את העבודה בארבע וישר בא הביתה לישון..
חיפשתי אותו בקומה העליונה, בחדרים, במקלחת אך ללא הצלחה… דן לא היה בבית… התקשרתי אליו “אני לא מתכוון לענות לטלפון בשבועות הקרובים, תשאירו הודעה שאני לא אקשיב לה אחרי הביפ…” ענה המשיבון “למה הוא שינה את ההקלטה בממתינה” חשבתי לעצמי.

הלכתי למטבח ועל השיש היה מכתב “עזבתי, הגעתי למסקנה שאני לא רוצה אותך חלק מהחיים שלי יותר, את עול כבד מידי, מצטער. דן.” התמלאו לי דמעות בעיניים

“חייב להיות לזה הסבר הגיוני” שיקרתי לעצמי

עליתי לחדר שלנו וראיתי שבארון יש רק בגדים שלי הוא לקח הכל…

הכל חוץ מהחליפה…. לפני שנה החלטנו שכשדן יהיה בן 25 ואני בת 22 נתחתן, וסתם בשביל הצחוק קנינו שמלת כלה וחליפה…

מה שהוא השאיר לי על המיטה זה שרשרת אינפיניטי ומתחתיה פתק “always in my mind, forever in my heart” הקעקוע המשותף שלנו…
הרגשתי את כל הכאב של היום הזה צף ואז עוד הוא עוזב אותי בלי הכנה מוקדמת פשוט קם והולך, נוטש אותי

החלטתי שזה הכל בגללי, רע לי בגללי.

הלכתי לארון התרופות ומשום מה גם הוא היה ריק חוץ מקופסא אחת של כדורים שלא היה כתוב עליה כלום.. אבל זה ממש לא עניין אותי

ישבתי על הספה, והתחלתי להגיד את כל הדברים שאני שונאת בעצמי… אחרי כל דבר כזה הכנסתי כדור לפה.

כדור מס’1 את מכוערת
כדור מס’2 את שמנה
כדור מס’3 האף שלך עקום
כדור מס’4 את אובססיבית
כדור מס’5 את תינוקת
כאן כבר הכל התערפל אבל בכל זאת המשכתי
כדור מס’6 את זונה
כדור מס’7 כולם שונאים אותך

ראיתי שחור, שמעתי רעשים – דפיקות בדלת… לא הצלחתי כבר להוציא קול מהגרון,
אבל גם לא כל כך רציתי…
זו הייתה השכנה שבאה לבדוק אם הכל בסדר כי ראתה את דן עוזב…
עצמתי את העיניים הרגשתי חלשה
פתחתי אותן כמה דקות אחר כך כשאני נמצאת באמבולנס…
סובבתי את ראשי ולחשתי “דוקטור” הפרמדיק מיד הסתכל לכיווני,
“אני חושבת שלא צריך להילחם על מה שאבוד, ואני זה מקרה אבוד… אני לא רוצה לחיות יותר”

הפרמדיק החתיך חייך מן חיוך שטני ועיניי נעצמו שוב…

כשהתעוררתי הפעם כבר לא הייתי באמבולנס.. אך גם לא הייתי בבית חולים.
הייתי בחדר חשוך עם נקודת אור קטנה בקצה, היה לי קר… ניסיתי לקום ללכת לכיוון האור אך ללא הצלחה. הייתי חלשה מידי..

לפתע נפתחה הדלת ואור לבן בוהק סנוור אותי, ובתוך האור הופיעה דמות שלא הצלחתי לזהות, בניגוד לאור הדמות הייתה חשוכה לגמרי- כמו צל, הדמות זרקה דבר שבהתחלה לא הצלחתי לזהות וסגרה את הדלת. התקרבתי לדבר-
זה היה מן גליל מוזר,
התקרבתי ושמתי לב שזה עיתון…
לקחתי אותו והתקרבתי לאור… כיוונתי על העיתון ובעמוד השער הייתה כתבה ענקית ״נערה בת 18 התאבדה כאשר הייתה לבד בבית וגופתה נחטפה מבית החולים״.

אבל למההה למה שמישהו יעשה דבר כזה ? יחטוף גופה ? יחטוף אותי? למהה??
״למה פשוט לא נתתם לי למות״ צרחתי.
את כל הלילה העברתי בבכי…
על דן,
על היום הזה,
על ההתאבדות הלא מוצלחת…
לא שמתי לב אם כבר בוקר, אם עוד לילה,
באיזה שהוא שלב פשוט נרדמתי… וכשהתעוררתי,
היה מונח לידי מגש עם ארוחת בוקר;
מיץ תפוזים, סלט לא מוצלח במיוחד וחביתה שרופה.
״תודה לכם על ההתחשבות״ צעקתי.
היה מן חור בתקרה שדרכו ראיתי את אור היום,
בשלב מסויים ביום הייתה אזעקה מפחידה… היא נמשכה בערך עשר דקות, זה הרגיש כמו נצח.
פתאום שמעתי יריות.
פחדתי כלכך.
אחרי שהכל נגמר הדלת נפתחה ונכנס גבר בלי חולצה, עם גוף דיי חטוב ומסכת אנונימוס.
הוא סגר מאחוריו את הדלת ונעל אותה עם שלט.
ישבתי שם בפינה, חלשה ומבועתת כולי…
הבטתי למעלה וראיתי את הדמות המפחידה מעליי.
היה לו מעוות קול שגרם לקול שלו להשמע ממש גבוה… מה שלא התאים למסכה ולגוף החסון,
״את לא אוכלת?״ שאל אותי,
״מי אתה??״ שאלתי בחולשה…
״את חושבת שאם הייתי רוצה פשוט לספר לך הייתי נכנס עם מסכה ?!? חשבתי שאת יותר חכמה..״ אמר בהתנשאות, השפלתי מבט…
״למה לא נתתם לי למות ? למה? למה הבאתם אותי לכאן אם גם ככה תהרגו אותי בסוף, הרי כבר התאבדתי הייתי קרובה לזה כל כך..״ אמרתי בעצב.
״חס וחלילה !!! למה שנהרוג אותך בסוף? את פשוט נשארת שלנו… וחוץ מזה לא משנה כמה כדורים היית לוקחת לא היית מתה..״ הוא אמר עם רשע בעיניים.
״מה ? מה זאת אומרת״ תהיתי בקול רם,
״הכדורים היחידים שהיו לך בארון… אני דאגתי שהם יהיו שם״
אמר,
״ומה הם עושים?״ שאלתי מבוהלת…
״כמות הכדורים שתקחי קובעת רק את הזמן שיקח לזה להשפיע״ הוא אמר מרוצה,
״להשפיע על מהההה? למה הכדורים האלה גורמים״ צעקתי,
״האהאהא״ צחק בעוד משחק את עצמו ה׳באד גיי׳,
״הכדורים האלה יגרמו לכך שאיך אני אגיד את זה בעדינות ? ברגעים אלו הרחם שלך מתמוסס בתוך הגוף שלך, בקרוב את תרגישי את האש שבוערת בתוכך, זה אמנם יכאב אבל היי, זה שווה את זה.״
אמר בטון פרסומי.
״מה שווה את זה״ צרחתי והתחלתי לבכות, ״למה אתה עושה לי את זה? למה יבן זונה אני אפילו לא מכירה אותך״. צעקתי בעודי בועטת ברצפה.
הרגשתי את הגוף שלי נשרף מבפנים ״למה שתעשה דבר כזה ? למה שתגרום לי כזה כאב??״ שאלתי,
״דיי מה את בת ארבע? תתבגרי… תפסיקי להתבכיין! תחשבי על הצד החיובי!״ אמר והיה אפשר לשמוע את החיוך בקולו.
״צד חיוביי??״ צעקתי, ״איזה צד חיובי??? פסיכופת משמיד לי את הרחם, אני כלואה בחדר מוזר איפה הצד החיוביייי?״ צעקתי והושטתי יד לכיוונו במטרה לתת לו סטירה.
הוא הדף את ידי במהירות ״תחשבי על זה, לפחות לא תקבלי מחזור״ אמר, צחק צחוק מרושע ויצא מהחדר מרוצה.
צרחתי לשמיים התחלתי לבעוט בקירות…. התחרפנתייי!!
פתאום שמעתי קול של גבר מבחוץ ״אני יכול להכנס? מתי תורי?״

הדלת נפתחה שוב, שמעתי רעש של המון אנשים…
איש אחד בן 40 בערך נכנס לחדר, הייתי המומה
הוא היה גדול ומיוזע, בניגוד לקודם, הוא לא היה עם מסכה.
הדלת נטרקה מעצמה, ולפתע נשמעה מוזיקה ממש מוזרה..
אני ישבתי מבולבלת על הרצפה, האיש התקרב אליי בעוד אני מכניסה את עצמי לסרטים…
״מי אתה ?״ שאלתי ״תעזור לי לצאת מכאן !! אני מתחננת״ בכיתי לו
הוא התיישב לידי ״אני מבין שאת לא יודעת מה קורה…״
לחש לי ״לא כל כך..״ אמרתי לו ״בבקשה תקרא לעזרה הם הורסים לי את הרחם מבפנים בבקשה תקרא לעזרה לפני שיהיה מאוחר מידי״ המשכתי
״כמובן שהם יהרסו לך את הרחם…״ אמר כאילו זה ברור מאליו
עשיתי הבעה של חוסר הבנה
״את יודעת מישהי במעמד שלך לא יכולה פתאום להכנס להריונות בלתי צפויים״ אמר
״מישהי במעמד שלי?״ תהיתי בקול רם
״כן את ממש אטרקצייה״ אמר
״אטרקצייה אחותך״ צרחתי עליו מרוב עצבים
הייתי מבולבלת לא הבנתי מה קורה
לפתע הוא לחש ״תרגעי בובה, הכל בסדר״ ״מה בובה מה אתה בן תשעים״ חשבתי לעצמי
לאט לאט שמתי לב שהיד שלו מתקרבת אליי
ותוך דקות אחדות היד העבה והשעירה שלו מונחת על הירך שלי, לפתע הוא קירב גם את הראש והחל לנשק אותי בצוואר. הרגשתי את היד שלו מתחילה להיכנס דרך כותונת בית החולים, לאט לאט מגיעה לתחתונים שלי ומנסה להזיז אותם מעט,
באותו רגע יצאתי מהשיתוק שהייתי שרועה בו, פשוט קמתי והעפתי את עצמי לקצה השני של החדר.
האיש המבוגר שיחק את עצמו תמים ״דיי מאמי תרגעי הכל בסדר אני שומר עלייך״ הוא בא לכיווני ואני התחלתי להתרוצץ ברחבי החדר.
לא נתתי לו להגיע אליי.
באיזה שהוא שלב הוא התייאש ואני הייתי בטוחה שניצלתי.
הוא יצא מהחדר והתחיל לצעוק על מישהו בכניסה… לא בדיוק הבנתי מה הוא אמר עד ששמעתי את המילה ״זונה״ הבנתי שזה מה שרוצים לעשות ממני פה.
ואז נכנס אותו האיש ממקודם, עם מסכת האנונימוס- רק שהפעם הקול שלו היה ממש נמוך.. עדיין בלי חולצה וגוף שרירי וחטוב שמשום מה הזכיר לי גוף חטוב שראיתי קודם לכן…
״את מוכנה להפסיק להבריח לקוחות?״ צעק עליי,
״בטח שאני מוכנה, אני מוכנה גם לתרום את הגוף שלי למדע ושאנשים יעשו בו כרצונם״ אמרתי בציניות…
״כדי לך להתחיל לשתף פעולה״ אמר
״או שמה?״ שאלתי
״או ש…״ ענה ולחץ על כפתור בשלט.
לפתע נפתח מן חלק בקיר אשר הייתה בו טלוויזיה.
״אנחנו לא רוצים שדנוש הקטן שלנו יסבול נכון?!״

״דן!״ קראתי,
בטלוויזיה ראו את דן קשור באזיקים לקירות- ברגליים ובידיים.
הוא היה עם עיניים מכוסות, התחלתי לבכות ״אני אמורה להרגיש רע עם זה? לפני יומיים הוא זה שעזב אותי… רגע יכול להיות שזה גם היה חלק מהתוכנית שלהם?״ חשבתי לעצמי
״אתההה! אתה זה ששם לי את הפתק! אתה חטפת אותו עוד לפני! מי אתה? תספר לי כבר״
״רוצה שהוא יהיה בסדר ? מעכשיו והלאה את עושה רק מה שאני אומר לך לעשות ! גם אם זה להזדיין עם כל הגברים שמחכים במסדרון!״
התחלתי לבכות ״אני אעשה הכל בשביל דן… אני סומכת על עצמי שאני אצליח לצאת מזה…
ככה עבר לו שבוע
כל יום בשבוע הזה חרוט על הקיר בעזרת הסכינים מארוחות הבוקר.
בכל יום הכניסו לי לחדר 10 אנשים לפי תור, ואני בלית ברירה הייתי צריכה לשכב איתם, בזמן שמקרינים לי מול הפרצוף את דן קשור שם בזמן שמצליפים בו על כל צליל שהוצאתי מהפה שלי.
עברו להם שלושה שבועות קשים ורעים
והנה יום שישי, ואני בלקוח ה7 שנכנס באותו יום
ולפתע אני שמה לב בזמן הסרטון שיש שם מן קפיצה כזאת, כאילו הם פשוט משדרים את זה בלופים…
מיד העפתי את האיש ממני וגרשתי אותו החוצה… ״אני לא עושה כלום עד שתיכנס לדבר…״ צעקתי
אנונימוס נכנס עצבני “הסרטון מפוברק” צעקתי.
“את חושבת שאת יכולה ככה להבריח לי לקוחות” צעק עליי בעוד הוא מושך בשיערי ומשליך אותי על הקיר..
התחלתי לבכות… “איפה דן… הסרטון הזה בכלל לא אמיתי!” צעקתי עליו
הוא התעלם והמשיך “כשחושבים על זה… אני היחיד שלא עשה עלייך סיבוב”
דחפתי את עצמי לפינת החדר, הוא יצא מהדלת ושמעתי את דיבורי האנשים נעלמים, הוא נכנס ונעל את הדלת…
כהרגלו, הוא היה בלי חולצה… עם גוף שזוף וחסון, הוא הוריד את המכנס והיה עם בוקסר.
אני פחדתי… למרות כל האניסות שעברתי בשבועות האחרונים, משום מה זה הכי הפחיד אותי.
הוא התקרב אליי, העיף את המסכה “זה הולך להיות הסקס הכי מושלם שהיה לך, אני מבטיח!” אמר וחייך חיוך שטני.
החיוך היה מוכר לי מאיפה שהוא… רק לא הצלחתי להיזכר מאיפה. בעוד הוא מפשיט אותי אני שקועה במחשבה מאיפה החיוך הזה מוכר לי… ואז הוא התחיל, זה כאב כל כך, כאב יותר מכל אחד אחר שעשה את זה בשבועות האחרונים. “את רוצה לדעת איפה החבר הקטן שלך?” שאל בזמן שהמשיך במלאכת הכאב.
הנהנתי, לא יכולתי להוציא קול אחר מלבד זעקות כאב.
ופתאום נזכרתי “אתה הפרמדיק!” צעקתי.
“האהאהאהא” צחק את הצחוק המרושע שלו בעוד הוא בתוכי, ממשיך להכאיב לי.
“נכון, אני הפרמדיק, אני תכננתי הכל כדי להביא אותך הנה”.
“אבל למה דווקא אני ? למהה?” שאלתי “ואיך דן קשור לזה, למה גם אותו חטפתם?”
“בקרוב תגלי הכל” אמר בעוד הוא מתנתק ממני ולובש בחזרה את הבוקסר.
הוא יצא החוצה …

עברו 35 ימים מאז שאני כאן, מאז אותו יום לא הסכמתי לשתף איתם פעולה פשוט ישבתי בפינה של החדר וכל אחד שניסה לאנוס אותי נלחמתי איתו, אמנם ספגתי כמה פציעות וכחולים וכואב לי, אבל זה עדיף.
הלכתי לישון על צד שמאל, זה הצד שהכי פחות כאב לי, קמתי ממש מוקדם עוד היה חצי חשוך בחוץ.

התחלתי להרהר לעצמי
“יום 36, עדיין אין לי מושג איפה אני, אני ממשיכה לשקר לעצמי שיש לי תקווה לצאת מכאן, הדבר היחיד שיש לי תקווה לגביו הוא דן- אני יודעת שהוא יחכה לי אני יודעת שהוא מחפש אותי, הוא ישרוד את זה, הוא חזק” אמרתי לעצמי.

שמעתי צעקות וחבטות מכיוון הדלת לפתע היא נפתחה ונזרק פנימה מישהו בלי חולצה, פצוע כולו בפנים, וברחבי הגוף. הבטתי בחשש לעברו ופתאום קלטתי “דן!!! אומייגאד! אהובי” התחלתי לבכות, רצתי לעברו וחיבקתי אותו… הוא היה חלש כולו , ממש כמוני ביום שהגעתי
“אהובתי” לחש והדמעות הציפו את גרוני “מה יפה שלי? התגעגעתי כל כך.” לחשתי
“אני גיליתי איך יוצאים מפה” לחש “איך ? איך גילית?? נוו תספר נברח מפה כבר!” הסיסמה על הדלת היא 5…5..1″ הוא השתתק ושמתי לב שעיניו נעצמות, הוא התעלף ואני נכנסתי להסטריות
“פאק פאק מה אני עושה?” לא רציתי לקרוא לעזרה, הם יקחו אותו ממני
התחלתי לבכות ולנער אותו “דן, דן תקום !! אני מתחננת תקום!!” אמרתי ונישקתי אותו.

הוא פתח את העיניים ואמר “אנחנו חייבים לברוח אהובתי” הנהנתי.
עזרתי לו לקום והוא נשען עליי
“5…5…1….4…..2 זה הקוד ” אמר

עשיתי את זה הכי מהר שיכולתי, ווידאתי שאין אף אחד בחוץ ופשוט רצנו כמו מטורפים.
יצאנו משם, אור היום החזק סינוור אותי, לא ראיתי שום דבר חוץ מזה שזה היה האנגר ענק כזה…

פשוט חיפשנו את תחנת המשטרה הכי קרובה, והנה אנחנו כאן.

“אוקיי חמודה תוכלי להראות לי איפה המקום” אומר השוטר
אנחנו נכנסים לניידת ומתחילים לנסוע, פתאום הוא נעצר
“יש בעיה באוטו כדאי שנצא לבדוק”
אנחנו יוצאים, עומדים שנינו מול האוטו, השוטר מתכופף להרים את מכסה המנוע
נראה שדן חושד במשהו, הוא מתקרב להגיד לי משהו בסוד,
השוטר מסתובב לכיוונינו מרים אקדח, מכוון אליי
ואנ…..

תקווה אבודה
דרוג הסיפור 3.2 | 9 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
22 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך