לא הספקתי לומר לך שלום

PilotStories 20/03/2014 1168 צפיות אין תגובות

היי,
פרסמתי אתמול פרק ראשון של הסיפור שלי. לא היו לו הרבה תגובות…
הנה קטע שכתבתי. הקטע נכתב בהשראת השיר "שיר עצוב" של אביב גפן
(https://www.youtube.com/watch?v=E77y91yfqKY)
מומלץ לשמוע בזמן הקריאה ;)

– – – – – –

"אני עוד חמש דקות מגיעה. תפסיק לצעוק!" אמרה לי אמא דרך הפלאפון.
לא עניתי לה. ניתקתי והמשכתי לחכות.
לאחר כחמש דקות נעצרה מולי מכונית אדומה. פתחתי את הדלת הקדמית, מיד היה ניתן להריח את ריח הדובדבנים שנבע מין הריחן. לפעמים הוא עורר בי בחילה. אמא ישבה מול ההגה. שערה החום היה מרוח בקרם לשיער שדאגה לשים כל בוקר. היא נראתה לחוצה.
"איך את כל פעם עושה את זה!" צעקתי בעודי מזיז את ידי בכעס.
"אמרתי לך שאני אאחר…" אמרה בקול מצטער.
"אבל בחצי שעה?!"
היא לא השיבה.
"פעם הבאה פשוט תביאי לי את האוטו ואני אסע לבד".
שקט היה במכונית.
"למה את נוסעת מכאן?" שאלתי לאחר מספר דקות של שתיקה.
"כי זה יותר קצר" השיבה בחדות מבלי להוריד את מבטה מהכביש.
"טוב. תעברי נתיב, תיסעי משם" דרשתי כשאני מצביע על הנתיב הצמוד המוביל לדרך אחרת.
היא לא השיבה והמשיכה לנסוע בדרך שרצתה.
"תיסעי משם!" צעקתי כשאני שולח את ידי לכיוון ההגה ומסובב אותו באגרסיביות.
צפצוף חזק נשמע שלאחריו הרגשתי שגופי עף קדימה במהירות. הרגשתי כאב בראשי.

התעוררתי בבהלה והתיישבתי על המיטה כשבגדיי רטובים מזיעה. חלמתי על היום הארור ההוא.
קמתי מהמיטה והלכתי לעשות מקלחת מהירה של כמה דקות במים קרים.
השעה הייתה בסביבות שלוש בלילה. הלכתי לסלון. על השולחן היו תמונות ואלבומים של אמא.
התיישבתי על הספה ולקחתי את אחת התמונות. זאת הייתה תמונה שלי ושלה כמה דקות אחרי שנולדתי. היא נראתה מאושרת.
הלחי שלי נרטבה מעט מדמעות שלא הרגשתי שהחלו.
לקחתי עוד תמונה, זאת הייתה תמונה מבר המצווה שלי. אמא חיבקה אותי. גם כאן היא נראתה מאושרת.
זרקתי את התמונה חזרה אל השולחן ונשכבתי על הספה כשאני מנגב את עיני עם ידי. ידעתי שבבוקר שוב פעם אנשים יגיעו אלינו הביתה וירחמו עלי.
השעה הייתה קרוב לשלוש וחצי. קמתי מהספה והלכתי לשטוף פנים במטבח. לקחתי את המפתחות למכונית החלופית שקיבלנו מהביטוח. יצאתי מהדירה והלכתי לחניון. נכנסתי למכונית האדומה בציפייה לגל של ניחוח דובדבנים, אך הוא לא הגיע.
התיישבתי מול ההגה. הדמעות שוב החלו.
הסתכלתי על התקרה של המכונית. "את לא מבינה כמה אני מצטער…" אמרתי עם עיניים עצומות.
התנעתי את המכונית והתחלתי לנסוע ברחובות השוממים.
ירדתי לכביש המהיר, עליו עברה מידי פעם מכונית או שתיים.
נסעתי עליו במהירות שאט אט גברה. מולי היה עיקול שחומה הקיפה את המדרכה הצמודה לו.
התחלתי להתקרב אליו במהירות כשאני מדמיין את דמותה, את פרצופה המפוחד מאותו היום.
לא סובבתי את ההגה. לא שרדתי.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך