אשליית הזמן

02/06/2021 306 צפיות 3 תגובות

זהו סיפור על שני ילדים,
האחד שמו אדם,
והשני הוא הזמן.
ובלי הודעה מוקדמת התחיל הזמן לרוץ
ובכך הכריז על תחרות!
התחרות בין שני הילדים,
האדם והזמן.

רצו ורצו..
אחד ליד השני,
רצים הם,
בחופשיות,
בפתיחות,
צוחקים וניהנים,
ממש כמו ילדים,
רצים הם בשבילים,
לפעמים הם קצת דורכים,
על מכשולים ואנשים…

אך אין הם מייחסים לכך חשיבות,
מרוב המהירות,
והזמן לידו,
כל כך קרוב הוא,
רץ כמרחף
והאדם רץ גם הוא,
בביטחון מלא,
מנסה הוא לנצחו בתחרות

עוברים הם בדרכים,
מתקדמים בין ההרים,
חוצים יבשות וימים,
רצים הם רצים,
בשיא התנופה,
ללא מנוחה,
ללא הפוגה,

עד ש…

אדם התחיל להתנשף,
הוריד לרגע את עיניו,
לרגע אחד הוריד,
הביט בדרכים המרובות שעברו,
המרובות, והכל כך דומות.
אולי זה מעגל..
אולי, התחיל לתהות

וכשנזכר שהאט את הקצב
כשהוסחה דעתו מן הדרך,
הרים ראשו לקרוא לחברו!
הרי הזמן הינו, חברו מילדות ..
איך אין הוא רואה אותו,
אולי מרחוק..
אולי זה תעתוע,
הרי הוא כבר איטי, וכבד
ואינו רץ עוד בביטחון,
מתעמק בשבילים
שלעיתים,
מתגלים כמידרון..

נזכר איך ככסיל בטח ,
כי בניצחון יסיים.
יניף את הדגל מול הזמן המאיים..
והזמן רחוק הוא,
רחוק וילדותי,
רץ מלא כוחו,
עצמתי חופשי,
מתעתע בחיים,
משתעשע בכבלים
לעיני המוגבלים,

ואין הוא מחכה ,
לאדם הזקן
העומד להשבר,
הטיפש שטעה
וראה בו כחבר,
איך נפל להאמין,
שלעולם לא יתבגר?…

אשליית הזמן
דרוג הסיפור 4.8 | 8 מדרגים

תגובות (3)

מהמם.
תרתי משמע.
הניסוח והרעיון משתלבים ויוצרים קטע מושלם.

02/06/2021 19:26

מדהים. איזה רעיון נפלא, ודרך ניסוח נפלאה עוד יותר. הקטע פשוט ומורכב בו זמנית, וזה חלק מהקסם.

03/06/2021 10:56

אהבתי את הסיפור. התחברתי בעיקר לחלק השני – השלב בו האדם מתעייף והלאה. מן הסתם כי אני רואה את עצמי בשלב הזה.

בגלל שאני חייב להיות נודניק, אני חושב שמשהו בהתחלה היה לי פחות ברור. ניסיתי להזכר איך כילד היתה תפישת הזמן שלי. שאלתי את עצמי מדוע בחרת להציג את זה כתחרות כבר בגיל הצעיר. ברור לי שהזמן תמיד רץ, אבל האם כילד ניסיתי להשיג אותו? אני מניח שאני צריך לחשוב על זה.

ואחרי שהתחלתי לחשוב על זה, גם חשבתי שכזקן ארצה להיות יותר מפויס כלפי הזמן(אני מקווה לפחות). כלומר שאביט אחורה, אזכר בעבר באיזו חדווה ולא ממקום ממורמר שלא נותר לי זמן, אלא בסוג של השלמה. אני מניח שלאנשים שונים יש גישות שונות כלפי הזקנה. אני הייתי שמח לסוף אופטימי יותר(גם בסיפור אך בעיקר בחיים).

דרך נוספת כדי לא להחליט על גישה מסוימת ולא לקבוע חד-משמעית איך יראה סוף הסיפור, הוא להשאיר את זה כסימן שאלה(כי הרי העתיד הוא תמיד לוט בערפל ותמיד יש סימן שאלה סביבו).
כלומר, הזמן ניצח והשאיר את האדם בצד הדרך, ואז אתה יכול להפוך את שלב הזקנה לשאלה – עתיד שיכול להתפתח לשני כיוונים. לבחור שהזקן יהיה מריר שחש שהזמן עזב אותו או שישלים עם העובדה שידידו בחר להמשיך ויום אחד הזמן יכול לחזור ולבקר את הזקן, אולי להציע לו להתחרות, והזקן לא יראה צורך עוד בתחרות. לא יודע. זורק לך רעיון. קח את זה מכאן לאן שתרצה.

03/06/2021 12:27
2 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך