פסנתר נשרף ברחוב קרליבך

03/05/2020 89 צפיות אין תגובות

פסנתר כנף נשרף ברחוב קרליבך.
האנשים שעברו לידו לא ידעו מה לחשוב. גם אני לא. אולי היה של מוזיקאי מחונן שבדיוק עמד להופיע את הופעת חייו? את הקונצ’רטו שלו. אולי של משפחה עשירה. הילדה עדיין לא הספיקה ללמוד את לוח הכפל וההורים, מצפים לגדולות. אני, חשבתי לעצמי. לא למדתי פסנתר. לא למדתי אף כלי לצורך העניין. כן הלכתי לשיעורי אורגן, אבל זה היה בכיתה ד׳ וגם ככה עשיתי את זה בשביל החמצוצים במתנ״ס. ליד המתנ”ס היה גם איש עם שיער ג’ינגי שעמד ליד מעבר החציה, בין הגן לפארק הקטן. היה לו זקן ארוך ושיער מבולגן ומבט קצת מת בעיניים. רוב היום הוא עמד שם ובלילה לא ראיתי אותו. פעם אחת הבחנתי בו מהחלון של האוטובוס במקום אחר בעיר וחשבתי לעצמי, מעניין מי שומר עליו. גם המורה שלי להיסטוריה עבר שם לפעמים. הייתה לו גישה מהפנטת כזאת. לפעמים מרוב להט בשיעור, הפקק של הטוש פגע בתלמידים שישבו מקדימה, כי הוא הוציא אותו במהירות ודיבר הרבה עם הידיים. הוא דיבר על “גלגלי השיניים בראש”, “תחשבו ביקורתי, לא לבגרות” וגם “גברת שטיין אולי לימדה את יוון בנושא של לאומיות, אבל אני משתמש בצרפת ואתם יכולים לקפוץ”. מאז שסיימתי את הבגרות לא דיברתי איתו. מן הסתם, שומרים על קשר בכלל עם מורים להיסטוריה? יום חמישי אחד היה מתוכנן המבחן על השואה ולא למדתי בכלל. חשבתי כל הלילה אם להגיע או לא, ועם מה עדיף להתמודד, הברזה או נכשל? והגעתי בסוף, לא יודע למה. הכנתי את העט והמחברת והשוקולד. והוא לא הגיע, המניאק לא הגיע לבחינה. ישבנו שם ארבעים דקות בלחץ עד שהמנהלת נכנסה והודיעה שהמבחן יידחה ליום אחר. לא ראינו אותו שבוע וילד אחד הפיץ שהמורה הסתבך עם השוק השחור. אולי הוא זיבל בשכל. לא יודע, אבל כשהמורה חזר הוא היה נראה קצת חיוור ולא זרק יותר פקקים על ילדים. קנינו לו פאטיפון ותקליט של אביב גפן, הוא אמר תודה בקול שבור כזה כאילו הוא לא רצה להיות שם. ואז פתח בנאום על כמה שהיינו כיתה טובה, אפילו ששרון תמיד קילל אותו בשקט מהשורה האחרונה. אני לא יודע מה הסוף של הסיפור איתו אבל מה זה משנה? הוא לימד אותי שהיסטוריה רק מציפה רגשות של בני אדם. רגשות טבעיים. כעס במלחמות. אהבה בשלום. תהליכים חברתיים שמקדמים את החברה. תהליכים שעושים גם הפוך. לפעמים חוזרים אחורה, לפעמים קופצים קדימה. הפסנתר הזה יושב לי בראש כמו פסל ענק מאבן. כמו ההוא של ישו בברזיל. ענק כזה, משקיף על הכל ולא זז. והפסנתר לא זז. בראש שלי הוא לא שרוף ומכוער ומפורק כמו ברחוב אלא מבריק ועומד בדירה של מישהי או מישהו מעניינים. אבא חזר מהעבודה והסתכל על אמא משועמם. היא אמרה שהפסנתר היה של איזה אחד תמהוני לא מפה, ששרף אותו כביקורת על משהו, לא יודע. אחר כך הוא שרף את עצמו והשאיר פתק.

פסנתר נשרף ברחוב קרליבך
דרוג הסיפור 3 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך