אהבה בימי קורונה

Tharkun 16/11/2020 291 צפיות אין תגובות

בסוף הקיץ עברתי לגור בדירה קטנה בברוקלין, בכניסה לבניין ישבו באופן קבוע אותה חבורת אפריקאים שהקשיבו בקולי קולות למוזיקת ראפ שבקעה ממערכת סטריאו ישנה.
הדירה הייתה בקומה האחרונה ונראתה דווקא דיי לא רע, הייתה לי גישה ישירה אל הגג מחוץ לחלון ואפילו שמתי איזה שולחן קטן וכיסא שקניתי מאיקאה.
כשכל המסיכות החלו להשתלט לנו על החיים והמושל הודיע שהמצב חמור, התקשר אלי ג’ים שהיה הבוס שלי והודיע שמעכשיו כולם עובדים מהבית.
עכשיו אני אין לי בעיה בדרך כלל עם כמה ימי חופש אפילו כמה שבועות, אבל כששאלתי אותו כמה זמן זה יקח הוא אמר “עד הודעה חדשה”.
פה נלחצתי.
אני שגדלתי בשכונת התקווה התרגלתי לחיי חברה בלתי פוסקים מיומי הראשון.
כבר מגיל קטן הייתי מוקף בחברים מהשכונה או בבני משפחה, גם בצבא הרגשתי בטוח בסביבתם של חברי לנשק. כשעברתי ללמוד באוניברסיטת קולומביה התעקשתי למצוא דירה כמה שיותר מאוכלסת במגורי הסטודנטים, בזמן שכולם נאבקו על הדירות הפרטיות אני התעקשתי לכמה שפחות פרטיות.
כזה אני, ביום ממוצע אני חוזר מהעבודה בשעה שש בערב ומייד לאחר מכן אמצע אירוע כלשהו שיצדיק את הבילוי בחברת אנשים, אירועים חברתיים, כנסים, אפילו למסיבות היכרות של חב”ד הייתי הולך. העיקר לא לשבת בבית לבד עם המחשבות.
בשבועיים הראשונים לקורונה עוד הייתי בסדר, עבדתי וראיתי מלא נטפליקס, הזמנתי מלא אוכל הודי מהמקום האהוב עלי עם הלחם שום הטעים הזה.
בתחילת השבוע השלישי החרדות כבר החלו לצוף.. מה עם לא נצא מהמגיפה הזו? מה עם נצטרך לבלות את זמננו בבית בשנה הקרובה עד שמישהו ימצא פיתרון?
אני אשתגע.
אפילו חשבתי סתם לנסוע הלוך ושוב בין תחנות הסבווי או לנסות למצוא את המסיבות המחרתיות האלה שכולם מדברים עליהם, רק כדי להיות קרוב קצת לבני אדם.
בתחילת השבוע החמישי ראיתי אותה.
מזג האוויר היה נחמד באותו ערב והחלטתי לשתות את בקבוק הבירה על הגג ולנצל את השולחן והכיסא בו זמנית. הבניין ממולי היה מעט יותר נמוך כך שיכולתי לראות את כל מה שמתרחש עליו.
והאמת שלזה לא ציפיתי.
כשסובבתי את ראשי ראיתי לפתע בחורה צעירה רוקדת, ולא סתם רוקדת.. רוקדת לבד! ובלי מוסיקה! היא משוגעת או משהו? .
חלפו להם עשרים דקות והיא בשלה רוקדת ואני בוהה בהתפעלות עד שלפתע היא סובבה את ראשה והביטה ישר אלי, יכולתי להרגיש את העיניים שלה מסתכלות ישירות בעיניי, אבל אז היא הסתובבה וחזרה פנימה אל תוך הבניין.
בערב שלמחרת היא חזרה! וגם אני עם בקבוק הבירה שלי כמו צופה במופע פרטי, ככה במשך שבוע שלם בכל ערב היא הייתה רוקדת כמעט באותה שעה ואני צופה באדיקות עד שביום שישי אחד היא הפתיעה אותי שוב.
היא נופפה אלי.
נופפתי חזרה בחיוך, היא נופפה שוב ואז התכופפה להרים את מכשיר הטלפון שלה שהיה מונח על רצפת הגג. ביד אחת היא הרימה אותו גבוה וביד השנייה הצביעה עליו כאילו מסמנת שנשוחח בטלפון. רצתי חזרה פנימה ושלפתי כמה דפים ריקים מן המדפסת, עם טוש גדול שחור רשמתי את הספרות בנפרד על כל דף.
הנפתי כל דף בנפרד תוך שהיא מקלידה את המספרים אל תוך הטלפון הנייד שלה.
“אז אתה נהנה מהמופע?”
צחקתי ואמרתי שאני כבר שבוע צופה בה בכל ערב, היא הודתה שידעה ושאפילו ניסתה לעשות מאמץ לרקוד באותה השעה במיוחד בשבילי, לפני שידענו כבר שוחחנו בטלפון שלוש שעות.
בכל יום רגיל כבר הייתי מזמין אותה לקפה או בירה או ארוחת ערב אבל אלו לא ימים רגילים. למעשה לא ידענו מתי נוכל להיפגש פנים אל פנים, כל כך רציתי לראות אותה מקרוב אבל בגלל המצב העדיפה להישאר בבית לפחות עד שמניין המתים בכל יום ירד.
כך במשך שבועות ארוכים שוחחנו כל יום כל היום, לומדים להכיר אחד את השניה בלי לגעת, בלי להרגיש, מרחוק.
שני זרים בקשר וירטואלי.
יצאתי עם המון בחורות בעבר, ביחוד כיום כשאתה יכול לפתוח אפליקציה במכשיר הנייד ורק לבחור, שעה אחרי זה אתם כבר בבר, שעתיים אחרי זה במיטה.
היה כאן משהו מקסים בהזדמנות הזו להכיר אחד את השנייה באמת ללא הפן הפיזי, חשבתי על חיילים במלחמת העולם השנייה שהיו שולחים מכתבים לאהובתם ומחכים בכליון עיניים למכתב שיחזור.
הסוף של הסיפור לא תואם את סיפורי האגדות, לאחר שכבר פקעה סבלנותנו החלטנו להיפגש, בתחילה הכל היה מקסים אך בתום סוף שבוע ארוך בדירתי ולאחר ריב מלא בצעקות וקערת זכוכית אחת שבורה נפרדו דרכנו.
בעולם טכנולוגי ומהיר שבו הסקס נמצא במקום הראשון למדתי לקח חשוב, למדתי לראות קודם את האדם שמולי ולא רק את גופו, לתת מקום להיכרות לפני הכל.
והכי הכי חשוב, לסגור את צלחות הזכוכית עמוק עמוק בארון.

אהבה בימי קורונה
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך