אימפרוביזציה

zismanta 20/04/2024 92 צפיות אין תגובות

שלי החנתה את הרכב לצד המדרכה. החניון שהתרגלה להחנות בו עבר הסבה והפך לחלק מן האצטדיון, ובהתאם הגבייה בו נעשתה בלתי סבירה, לדעתה. זה לא היה נורא, כל זמן שנמצאה חלופה מתאימה, וזו כאמור הייתה בצידו השני של הכביש, במרחק זהה ליעדה בערבי חמישי.
הערב היא לא הולכת לבד, חברה מצטרפת אליה.
זה לא עניין של מה בכך, ערבי חמישי הם קודש הקודשים. ערב שבו היא משתחררת מחוטי הקסם שקושרים אותה, והיא אפילו לא צריכה לעטות מסכה ולהפוך למישהי אחרת, אלא מנתקת את הכבלים הנסתרים, משתחררת ומתפרעת באופן משוחרר ואותנטי, שני מעשים הרחוקים ממנה שנות אור ביום יום. אבל בערבי חמישי היא שלי משודרגת, מחוברת לנשיות ולתעוזה לרכות ולעוצמה. חמש דקות נוספות של צעידה והיא מגיעה לסטודיו. הכי מתאים לסטודיו להימצא בשכונה הזו והכי לא מתאים לה להסתובב בה.
אבל היא נמשכת אליו בעל כורכה למרות הפער מחייה שלה, כאילו כוחות נסתרים וממגנטים עובדים עליה. אולי יש בזה גם קצת זיוף אבל, וזה חידוש של הזמן האחרון היא השלימה כבר עם העובדה שלפעמים היא קצת מזייפת. כולם מזייפים, כולם מזוייפים רק שהם עושים זאת בלי נקיפות מצפון, בלי תחושת אשמה. אצלה זה לא היה עובר. לאחרונה זה פחות משבר קיומי בשבילה. אולי קוראים לזה התבגרות?
היא מזהה את רחלי מרחוק ומנופפת לה האם היא פעלה בחכמה כשהציעה לה להצטרף אליה?
רחלי מחייכת אליה ומנופפת בחזרה.
כן, זה בסדר, היא החברה שצריכה להיות שם אתה, אין לה ספק שהיא תשתלב ותתמזג אתה בתוך ים האנשים והתנועות המשונות, האוויר החם העומד וריח מתקתק או חמוץ, תלוי את מי שואלים, של זיעה חמה.
תתמזג היטב, בין האנשים שסופרים את כולם כל הזמן, חוץ מבשעה הקרובה.
זה מדהים שיש אנשים שלא דופקים חשבון לאף אחד בדרך כלל אבל בגופם יש פיגומים קשיחים נסתרים שאינם מאפשרים ריקוד אימפרוביזורי שכזה ונבוכים מכל תנועת אגן שאינה במקומה. זה כוח העל שלה, היא מגחכת לעצמה, תנועת אגן רצוניות ובו זמנית סוררות.
רחלי הסתקרנה, מה בשיעור התנועה הזה כל כך משמעותי והציעה כבר פעמיים להצטרף. שלי התחמקה באלגנטיות בטענות שווא על הסעת ילדים לאן שהוא. בפעם השלישית, החליטה שלי בתת מודע לפתוח את השער, לוותר על המחסום ולאפשר לחברתה הצצה אל כל הטוב הזה. והנה הן כאן עכשיו מחובקות.
הן ניהלו שיחת חולין קצרה על מה ומי שהשאירו מאחוריהן כדי להגיע בזמן לשעה היעודה והתקדמו אל תוך החלל הגדול שבתוכו כבר עשרות משתתפים, ממתינים מסודרים במעגל, בישיבה או בעמידה מתמתחים לכל עבר. פושטים איברים קדימה, מותחים שרירי גב תחתון או צוואר תפוס. הצעירים ובעיקר הצעירות עסוקים במתיחות ראוותניות, מתיחות שמעוררות קנאה במבוגרות יותר. שלי נמצאת אי שם באמצע על רצף הזמן האינסופי ומרגישה שחוט נסתר מושך אותה במהירות הולכת וגדלה לעבר קץ הזמן שלה. כך היא חשה בזמן האחרון.
היא בוחנת את חברתה הבוחנת את האנשים סביב המעגל הבוחנים אותה. אנשים סקרנים מטבעם, אך רובם ככולם הגיעו, לא כדי ליצור קשרים חברתיים חדשים אלא להסיר, לסלק, לקרוע חוטים נסתרים שעיקר תפקידם הוא מניעה.
המנחה, רקדן מקצועי, לוחץ על play וכך באה לעולם ולאולם המוסיקה. הוא נעמד במרכז המעגל והקסם מתחיל.
זאת מוסיקה בעלת נגיעות מזרחיות או מערביות, אין כמעט מילים רק צליל וקצב שהולך ומתגבר ככל שמתקדם השיעור ואז מתמתן ושוב גובר כמו עושה מסאז' לאוזן ולגוף.
המנחה מבקש מכולם להפיק צליל: אמממממ וכולם נענים לו. רחלי מביטה אל שלי וגיחוך קל במבטה היא לא מתמסרת להפקת הצלילים בעוד שאר המשתתפים מפיקים צלילים ממעמקי בטנם.
המנחה מורה לשאוף ולנשוף ומקפיד להזכיר לצוף ולהיפתר מכל כוחות הטבע שמעכבים ומונעים מהמשתתפים לעוף.
שלי שואפת אוויר מלוא הריאות ונמתחת לכל עבר. יש מן כוח במתיחה ובו זמנית היא רכה כמו חמאה שנשכחה מחוץ למקרר על ידי הילדים אחרי שהכינו טוסט ממש טעים. היא שמה לב שרחלי מבצעת את כל התנועות אבל אין בהן את ההתמסרות המתבקשת, להיפך הן נוקשות והשיפוטיות נוטפת מהן.
שלי מחייכת אליה ומבינה שזה בסדר לפעמים לוקח זמן להשיל את העכבות מעלייך. גם לה היה קצת מוזר בפעם הראשונה שהגיעה לשיעור עם עשרות רבות של אנשים שמניפים את הידיים ומתעוותים בכזה חן.
לפתע פתאום, משום מקום ובלי אזהרה חשה במשב רוח בלתי צפוי.
רצפת החדר קרסה ושורת האנשים שהיו במעגל הקדמי הקרוב למדריך נשאבו פנימה.
ואז השורה הבאה גם כן.
אבל היה משהו מוזר, בחור הגדול שנפער במרכז החדר, הוא היה סימטרי, כלומר גם התקרה קרסה לתוך עצמה ונעלמה ומעליה חשה במשב רוח עז. חלק מן האנשים נפלו לתוך הבור וחלק נשאבו לעבר התקרה.
והכל קרה בתוך שבריר של שנייה, ולא היה לה כלל זמן לברוח, רחלי הספיקה להציץ אליה במבט מבועת ונשאבה לתוך הבור ואילו שלי ריחפה למעלה למעלה. היא הסתכלה כלפיי מטה בעודה מרחפת וקלטה שהיא מרחפת כמה מטרים מעל החדר, מה שהיה לפני דקה רצפת החדר נעלם ונראה כמו תהום עמוקה, אבל היה בה משהו מופלא כל צבעי הקשת ניתזו לכל עבר כמו זיקוקים והיופי היה רב. האנשים שנפלו לתוך הבור שמחו כאילו לא הייתה שמחה גדולה יותר מליפול לתוך התהום הצבעונית הזו. ומוסיקה מרגיעה גרמה לנפילתם להראות הרמונית.
לעומתם אנשי התקרה הנעלמת ראו אור רך מלטף ולבן, זו לא הייתה ממש מוזיקה שעטפה אותם אלא צלילים מרגיעים.
לאן כוחות הטבע נעלמו ואיך זה קרה דווקא בסטודיו שבו רקדה? אולי זה קורה עכשיו בעוד מקומות בעולם והכל מתפורר ליחידות היסודיות ביותר של הטבע.
באופן מפתיע היא לא הרגישה פחד או אימה אלא שלווה. והגוף זז בהרמוניה מושלמת, מרחף בלי גרביטציה, אנרגיה נקייה וטהורה בה היא עטופה מבחוץ ומבפנים ו….
המנחה מחה כפיים והחזיר אותה לחלל הסטודיו העומד על תילו, שלם כפי שהיה בתחילת השיעור.
"כמעט סיימנו, עכשיו זה הזמן שלכם. קחו אותו, קחו את הגוף שלכם עד לקצה ובחזרה, תנו למוסיקה לזרום דרככם ואלתרו כל הדרך חזרה לכאן ועכשיו."
קולו נדם והמוזיקה תפסה את מקומה בעוצמה.
לפעמים ההתמסרות מרגישה קצת כמו לאכול פטריית הזיה, ומסתבר שאין צורך בחומרים מבחוץ, המוח הגמיש שלנו יודע לחקות הכל וכל דבר.
"נו איך היה?" שלי שאלה את רחלי.
"נחמד" רחלי הגיבה "נראה לי ששרפתי איזה שלוש מאות קלוריות, לא רע".
"כן אבל נהנית? מה את אומרת על המורה איזה מדהים הוא. כמה קטן ככה כריזמטי" ניסתה שלי בכיוון אחר
"הוא היה בסדר בסך הכל, אני מזיעה וזה טוב אבל שלי שבוע הבא נראה לי אני הולכת לזומבה".
"וואלה? לא תיארתי לי אותך כטיפוס של זומבה רחלי."
"I know" רחלי אמרה בהגזמה "אני ממש חיה על הקצה".
ממש…
הן נפרדו בלי חיבוק הפעם בגלל הזיעה ופנו כל אחת לדרכה.
בדרכה חזרה למכונית לא חשבה כלל על ארוחת ערב מאולתרת וילדים ועבודה וכביסה ומטלות בקורס שהיא לוקחת וצריך לאלתר בעזרת AI. היא זכתה בשעה האחרונה בחירות בלתי רגילה, החירות שבלשחרר את המחשבה.

יש 133 אנשים ומשפחות שאין להם את החירות הזו, או כל חירות אחרת, וצריכים לאלתר איך לנשום גם בשנייה זו.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
11 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך