אנוכיות

21/05/2020 256 צפיות תגובה אחת

הוא האופטימי. המאושר. הוא שמצליח לראות את האור בקצה המנהרה, את סופה של החשיכה, את קיומו של האור, של הטוב.
הוא זה שמעודד ברגעי קושי וכאב (ויש רבים כאלו), וגם זה שמאתגר ברגעים טובים בהם האתגר הוא מבורך.
הוא זה שיודע ומכיר יותר טוב מכולם, ומזהה סימנים מקדימים לבואם של ימים קשים של יקיריו.
הוא זה שבפעמים נדירות למידי מרגיש תחושת עצב. וכשהוא עצוב… כשהוא עצוב אני גמורה.
כשהוא מרגיש קושי וכאב אני אבודה. כי איך ייתכן שהבן אדם החזק והמאושר על פני האדמה עבורי מרגיש עצב? מרגיש כאב? מרגיש רגשות שליליים? אני שואלת אותו מה שלומו והוא עונה בעייפות: ״היו לי ימים טובים יותר…״
ואני, עוטפת את עצמי בעצב שלו, בנוסף לשלי, ומתפללת שיחזור לעצמו המתפקד והאופטימי בהקדם כי אני צריכה אותו מאושר. כמה אנוכי מצידי…

אנוכיות
דרוג הסיפור 5 | 2 מדרגים

תגובות (1)

וואו!! ממש יפה . אני אישית ממש התחברתי לנושא. לקחת את הנושא והגדרת אותו בצורה כל כך אמיתית וחזקה.

22/05/2020 14:28
1 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך