אני זוכרת

06/06/2020 370 צפיות אין תגובות

אני זוכרת שהספסל היה קריר וקצת רטוב. זה היה מרענן כי החום היה בלתי נסבל. דאבי, מעבר למדשאה הלחה, אירגן את שאר חבריו לכיתה למשחק. הוא בעצמו חמום, אז זה לא שיש להם ברירה.
אני זוכרת שמישהו מאחורי שקע בבוץ שהצטבר על הדשא. שמעתי את הצעדים המגושמים ואת צליל הנפיחה כאשר הנעל נחלצה ממנו. הבטן שלי התכווצה ונשכתי את פנים הלחי רק כדי לא לפרוץ בצחוק.
אני זוכרת את קולה הממלמל של המנהלת – ״תלמידים מזדיינים.״
הצחוק שלי כמעט הצליח להמלט. הוא אפילו גרם לי לחייך. היא נשפה בחוסר סבלנות רגע לפני שנחתה לידי על הספסל. אני לא בטוחה שהרגישה שהוא רטוב, או שאולי מאז שהתיישבתי עליו אני, הוא הספיק להתייבש.
אצבעותיה סגרו על שפת הספסל בחוזקה. “אני מתנצלת. לא היית אמורה לשמוע את זה. לא שמעת את זה, נכון?” אמרה ואיימה בעיניה. היא נראתה כאילו עומדת לזנק בחזרה על רגליה.
שלחתי אליה מבט מוכיח. היא יודעת שאני מדברת רק עם אלה שראויים למילים שלי. היא לא.
אני זוכרת את דאבי מתחמם על אחד מחבריו. הוא נצמד אליו – חזה אל חזה. מרחוק אפשר היה לראות את הרסס ניתז מתוך צעקתו.
המנהלת התעקשה לשאול לשלומי. נו, באמת. למה היא לא הולכת לבזבז את הזמן שלה על מישהו אחר? למה שלא תלך לטפל בתיגרה המתגבשת ממול?
אני זוכרת שלאחר שתיקה שהביכה בעיקר אותה, קמה ממקומה באחת וסוף סוף ניתקה את ידיה משפת הספסל. “אני צריכה לשלוח אותך למגורי הבנים.” היא אמרה בגבה אלי כשמרחוק נראה דאבי נצמד אל חבריו בשאגות שמחה.
אני זוכרת שחשבתי שזה משפט מאוד מוזר. אני זוכרת שקיוויתי שלא תתיישב שוב. אני גם זוכרת שהיא אמרה משהו שקשור לאחי הקטן, משהו על זה שהוא בקבלה עכשיו. אבל… מי מהאחים? ולמה רק אחד?
אני זוכרת שפתאום הבנתי איך זה מרגיש כשהדם אוזל מהפנים – השפתיים מעקצצות ומעין תחושת קיפאון משתלטת מבפנים וגורמת לזקיקי השיער לעקוץ. עברו כבר אחת עשרה שנים מאז האסון שהפריד בינינו. הם היו בני שלוש ואני בת חמש.
אני זוכרת.
והם?

אני זוכרת
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך