Lior72
סיפור מתח מסתורי קצר על פוסט טראומה וההשלמה עם העבר.

גז

Lior72 08/12/2019 367 צפיות אין תגובות
סיפור מתח מסתורי קצר על פוסט טראומה וההשלמה עם העבר.

המגע הפושר של בד דמוי עור. מסטיק גומי בטעם תות, מתנפח לבלון ומתפוצץ כלא היה. הרטט העדין של חיית פרא מכאנית. ציוץ הציפורים של בוקר יום קיץ. דילוגים עליזים, נטולי דאגות. פזיזות אידיוטית. תגובה מאוחרת.
בבקשה בבקשה בבקשה, תלחץ על הבלמים הפעם…
תומאס מצליח להתעשת בזמן.
הרכב האט ונעצר בחדות, ומיד לאחר מכן פרצה מולו לכביש בדילוגים ילדה קטנה בשמלה כחולה. הנהג פלט אנחת הקלה, גיחך לרגע והחל לייבב חרישית, ופרט לנקישות עקבי נעלי הילדה ולזמזומו המתמשך עד אין קץ של הרכב, גם העולם החיצוני היה עתה שקט, כאילו לא היו בו אלא הילדה הקטנה, מתקן המוות הממונע ומתפעלו. תומאס הרגיש כאילו ישב על ענן בעוד המציאות התקלפה בפיסות גסות לנגד עיניו. היקיצה דקרה כסכין בליבו, והוא ניסה להיאחז בשלוות החלום לרגע נוסף, לשווא. תומאס זינק וניתק מעליו בפראיות את כל אותם האלקטרודות והצינורות.

“איך אתה מרגיש?”
“נורא, כמו תמיד.”
שקט.
“האם שוב מנעת את התאונה מלהתרחש?”
“כן.”
נשימה עמוקה פנימה, רק חצי הדרך. זה קצת קשה.
“הגיע הזמן לפעול לפי התוכנית, אתה לא חושב?”
“אני לא יכול,”
נשיפה החוצה, צמרמורת.
“תומאס, הדאגה שלי אלייך מדלגת מעבר לגבולות המקצועיים ופורצת לחיי האישיים.”
התרחבות האישונים. דופק הלב תופס תאוצה.
אני לא יכול, תומאס חוזר ואומר, הפעם בליבו.
“הגיע הזמן לקבל את מה שעשית.”
“אני לא צריך. עם המכונה אני יכול לתקן את מה שקרה. אני יכול לחוות זיכרון שונה.”
רעד בידיים, שעתה מתחילות להפוך לחות.
“אתה יכול שלא לפגוע בה, אך לא להציל אותה, או את עצמך. אתה יכול לחיות זיכרון שונה אך לא לשכוח את מה שקרה.”
הלב הולם מבפנים, כמעט מאיים לצאת החוצה. חוסר אונים. מה קורה לי?
“המכונה הזו מקוללת. אך היא יכולה לזרז את תהליך הקבלה וההשלמה עם שהיה. במקום להתייסר למשך שארית חייך, תוכל להשלים עם עברך בעזרת חוויה חוזרת אחת וזהו. אתה יכול לעשות את זה.”
לעזאזל איתך, דוקטור. אף את הבכי איני יכול לבלום בזמן. תומאס התייפח, ראשו בין ברכיו. הוא הנהן בזריזות, נמנע מקשר עין, מנגב מלחייו את הדמעות שאותן יחליפו אחרות מיד לאחר מכן. בסדר, דוקטור. אני מוכן לנסות את זה.

התפכחות פתאומית, כאילו ישנת למשך כל חייך. בטח נסעתי במשך שעות ורק עכשיו שמתי לב לזה. המגע הפושר של בד דמוי עור, הו כן. הציוץ הנעים של ציפורים בבוקר יום קיץ חמים. השיר האהוב עליי מתנגן ברדיו? מי היה מאמין. דמעה חמה זלגה לאורך פניו, ושפתיו התהדקו. מי היה מאמין. תומאס לחץ בכוח על הדוושה הימנית.
מבעד לזגוגית החלון המוכתמת בחטאו, גופה צונח לבסוף, מכוסה בשמלה אדומה. בהמת המתכת המשיכה לדהור, נוהמת עמוקות, חולפת על פני האירוע וממשיכה אל שום מקום ושום דבר. תומאס השתחרר מהקיפאון שפקד אותו ופלט לבסוף זעקה של שיברון. הוא הטיח את ראשו במרכזו של ההגה, צורח ומכה בחוסר ישע. ליבו דפק בעצמה, מאיים לנטוש אותו ולשכב לצד הילדה עד קץ הזמנים. אור הירח שפקד כעת את השמיים הצליח להשיב אליו את עשתונותיו. לעזאזל…
ידו הושטה אל תא הכפפות. אני יודע שזה שם, כי אני זוכר שעל זה חשבתי ישר אחרי שהתאונה קרתה. הוא גישש ומישש, מכיוון שלא ראה דרך עיניים כואבות ורטובות. הוא מצא לבסוף את מה שחיפש – אקדח אורטג’יס אוטומטי בקוטר 7.65. לעזאזל עם זה ועם הכל. תומאס כיוון את האקדח לרקתו הימנית ולחץ על ההדק.

רעש נפץ מחריש אוזניים. תומאס נשף החוצה, השעין ראשו אחורה אל מושבו והחל לצחוק. היקום לועג לי! הצטרפו אליי ותצחקו גם אתם! תומאס צחק כמו משוגע, כמעט ונחנק מההלצה האחרונה שלו. הקתרזיס המקולל הזה. תומאס פקח את עיניו לבסוף, סוקר את סביבתו בחיוך רחב ובעיניים אדומות מבכי. המציאות החלה להתקלף לנגד עיניו, ופיסות גסות ממנה התעופפו הלאה בחזרה אל תת המודע שלו. הוא השליך אל המושב שלידו את האקדח, כבש את פניו בידיו ואז העבירם בשיערו. כל הכבוד תומאס, קול נשי לחש לאוזנו בעדינות. כל הכבוד, רוצח, הוא הוסיף בליבו.

היקיצה הפתאומית תמיד דוקרת, אך הכאב לא חד כתמיד הפעם. לעזאזל איתך, דוקטור. תאורת החדר הייתה רחוקה מלהיות עדינה, ותומאס התקשה להסתגל למצב החדש. לעזאזל איתך, המכונה לחדירת זכרונות. תודה לכם.

גז
דרוג הסיפור 4 | 4 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך