דוד וגוליית

28/09/2019 645 צפיות אין תגובות

ימינה, שמאלה, ימינה, שמאלה
ככה היא מעבירה כבר ארבע שעות של שעמום.
זה חתיך מדי זה מכוער מידי, ההוא נראה קצת סוטה.
ככה זה היום, כמו תפריט במסעדה, רק תבחרי מה מתאים לך באותו רגע.
בלונדיני? שרירי? אולי שחרחר עם קוביות בבטן?
כמו מדף הלחם בסופר, רק צריך לבחור.
אבל למה זה כל כך קשה?
עוד ערב שישי רגיל של חיפושים במכשיר הנייד שמחזיק בתוכו מידע ששווה ערך לספרייה באלכסנדריה.
אבל אני אסתפק בלמצוא אהבה עכשיו, או לפחות מישהו שיעביר את הערב המשעמם הזה.
משיכת אצבע ימינה ויש התאמה!
עם חולצת בטן לבנה וחצאית קצרצרה עם העקבים המתאימים אני יושבת בסבלנות על כיסא בר מתנדנד בשכונת בבלי בתל אביב.
הוא נכנס מלא בחשיבות עצמית, החליפה של ורסצ’ה צועקת עודף ביטחון עצמי.
סיפור אהבה כבר לא יהיה פה, אולי זיון טוב.
ההליכה שלו מתנשאת, יש לו כסף, כנראה הרבה.
הוא הולך כמו מישהו שבבעלותו חצי מהעיר הזאת.
“ערב טוב מותק אני יוגב”
שם של טחון.
אבל שיהיה, משהו יותר טוב אין לי לעשות הערב.
את השעה וחצי הבאות בילינו בלשמוע על תיק ההשקעות שלו, ועל הדירה הזאת שמכר בפי שלוש ממה שהוא קנה אותה.
לא חושבת שהייתי מתנגדת אם היה פיגוע, לא משהו רציני, אולי איזה דקירה קטנה, משהו שיסיח את דעתם של כולם ויגרום לדייט הזה להיגמר.
לא חוזרת לאפליקציות.
כן בטח.
“אז שנמשיך לדירה שלי?”
“כבר אמרתי לך שאני קומה 16 במגדלי אקירוב?”
כבר חמש פעמים, המקום מסריח מחשיבות עצמית, אם חשבתי בתחילת הערב שיש סיכוי שאני אשכב איתו אז כל סיכוי כבר מזמן ברח מהחלון.
“לא תודה” אני אומרת, מתרצת את הדחייה באיזשהו כאב ראש, או בטן, או מחזור, או כל דבר שיעיף אותו כמה שיותר רחוק ממני.
“טוב אלווה אותך החוצה מותק”
בא לי להקיא כבר מלשמוע את המותק הזה.
הוא רוכן קדימה בכניסה, מנסה להשיג את הנשיקה הנחשקת, זאת שאני רואה על הפנים שלו שהוא מחכה לה כל הערב, זאת שתוביל את החצאית הקצרצרה שלי היישר אל המיטה שלו.
רעש חזק של אופנוע מתקרב מפריע למתנשא בעת שהוא רוכב ומכווץ את שפתיו אל מול הפנים שלי.
ומשום מקום הוא מופיע, על אופנוע רועש עם קסדה שחורה שמסתירה את פניו, ומעיל עור שחור שגורם לשערות להזדקר.
שהוריד את הקסדה חשף פנים מזוקנות עם עיניים טובות כאלה שגורמות לך לרצות לטבוע בהם לנצח.
הוא חלף על פנינו אל הבר, מסיט את מבטו אלי לשבריר שנייה, שאם לא הייתי בוהה אליו כמו נערה מאוהבת הייתי מפספסת בקלות.
חלפתי על פניו של המתנשא הטחון כאילו לא העברנו שעתיים יחד ונכנסתי חזרה אל הבר, מתיישבת על אותו כיסא מתנדנד ומקווה לתפוס את תשומת הלב שלו.
לא הייתי צריכה להתאמץ יותר מידי.
“ערב טוב”
עכשיו הוא כבר עמד ממולי, ללא מעיל העור, בחולצה משובצת ומגפיים חומות שגורמות ללב שלי להחסיר פעימה.
“דוד” הוא מציג את עצמו, לא דודו, לא דייויד, לא דודי.
דוד.
אותו גיבור שניצח את גוליית עם מקלע קטן והרבה אומץ.
בניגוד לקודמו המתנשא הוא לא מרבה במילים, הוא חושף פרטים על עצמו לאט לאט ובזהירות ורק אחרי שאני שואלת.
עניו וצנוע.
בעברו שירות צבאי מפואר שהוא מתאר בשלוש מילים ומסרב לפרט גם אחרי שאני קצת שיכורה ומתחננת.
אחרי ארבע כוסות וויסקי הוא פותח את ליבו קצת יותר ומספר על קשר ארוך שהסתיים לו ועל לב שבור.
וליבי שבור יחד איתו.
את כל קורות חיי הייתי מוכנה להציג בפניו שם, והוא? שאל רק את השאלות הנכונות.
כשהבר כבר עמד להיסגר הציע להסיע אותי הביתה, וכשהצעתי שנלך אליו אמר שיש לו רעיון יותר טוב.
הוא לא רוצה להכניס אותי ישר למיטה? אני מדמיינת?
על המעיין הנסתר כבר שמעת?
לא רק שלא שמעתי, זה רק לא באמת היה משנה, ללבנון הייתי נוסעת איתו אם היה רק רוצה.
בדרך הוא כבר סיפר שגדל בירושלים, וכמה שהוא אוהב את העיר הזאת, וכמה שהיא מיוחדת ומלאה בסודות ובמקומות חבויים.
חיבקתי אותו חזק חזק על האופנוע, תוך שהוא נוסע בין הרי ירושלים, בתוך יערות ושבילי עפר חבויים. הגענו ליעדנו כשהשמש כבר החלה להקיץ משנתה.
מתחת למושב של האופנוע הוא שלף גזייה קטנה, שני כוסות, ושקית קפה מקופלת.
על שפת מעיין קסום במקום נחבא אל בין הרי ירושלים הוא שבה אותי בקסמו.
הזמן חלף ובתוכי קיוויתי שלא ייגמר.
לאחר שנישק אותי בכניסה לבניין שבו אני גרה, שוב קיוויתי שלא יילך, שייכנס , שלא יעזוב אף פעם.
והוא באצילות שכבר מזמן נשכחה מהעולם סירב בנימוס, לקח את מספר הטלפון שלי עלה על האופנוע ונסע משם.
בימים הראשונים עוד חיכיתי ליד הטלפון, בכל דקה של היום, מקווה ומצפה לשיחת הטלפון.
בשבועיים שלאחר מכן עוד הייתה תקווה בליבי שאולי הוא עסוק, אולי נסע לאנשהו ויתקשר כשיחזור.
כחודש לאחר מכן כבר דפדפתי ימינה ושמאלה כהרגלי, מוצאת את עצמי בעוד בר, על עוד כיסא מתנדנד, עם עוד אחד שרק מנסה להציץ מבעד לחצאית הקצרצרה.
ובכל פעם ששמעתי שאגת אופנוע מתקרב קיוויתי שאולי יבוא, שאולי יגיד ששכח, שאיבד את המספר, שיקח אותי על האופנוע שלו לכל מקום אחר.
לכל מקום אחר רק לא פה.

דוד וגוליית
דרוג הסיפור 5 | 3 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך