Edenashley
"דרייב-אין" הוא הסיפור החמישה-עשר והלא מאד בודד, מתוך אוסף סיפורים קצרים על גברים בודדים.

דרייב-אין

Edenashley 29/04/2019 177 צפיות תגובה אחת
"דרייב-אין" הוא הסיפור החמישה-עשר והלא מאד בודד, מתוך אוסף סיפורים קצרים על גברים בודדים.

הוא יכול לדמיין את זה. לנסוע לדרייב-אין בפורד מוסטנג ירוקה ובוהקת וגג נפתח. לצפות בסרטים שהוא אוהב במסך הגדול, באוויר הפתוח. ואם לפתע יחליט הגשם ליפול, הוא יסגור את הגגון ויצפה בסרט דרך השמשה הקדמית, תוך כדי שהוא מביט בדמויות הזזות מבעד לטיפות הממלאות אותה. כל סצנה טובה יותר כאשר מישהו בוכה בה, הוא חושב לעצמו כשטיפה נוחתת את השביל המוביל מהאף אל השפתיים שלו.

הוא מחליף אות אחר אות על שלט בית הקולנוע. אותיות שחורות על גבי לוח לבן-צהבהב. הוא תמיד תוהה לעצמו האם כך ייצרו אותו מלכתחילה או שמא היה לבן פעם. האותיות יוצרות את רצף המילים CRY BABY. בסוף המלאכה, הוא יורד בזהירות שלב אחר שלב בסולם עשוי מתכת ומתקדם לכיוון הקופה. ווסט בצבע אדום עם כוכבים בצבעי לבן וכחול עוטף אותו כשהוא פותח חלון מעוגל המקשר בינו לבין הלקוחות שבחוץ.

“שני כרטיסים ל-CRY BABY, בבקשה” מבקש בחור שנראה כאילו חיקה את ג’וני דפ לקראת הסרט, מלווה בבחורה יפהפייה שוודאי חולמת במקלחת שהיא אודרי הפבורן. היא הרבה יותר יפה ממנה. הוא מדפיס עבורם שני כרטיסים ומברך אותם לדרכם. ריח הפופקורן ממלא את התא שלו, אך זה כבר לא משפיע עליו כמו פעם.

בסופו של הסרט, הוא נכנס לאולם ריק עם מטאטא ויעה. קרטונים צבעוניים בגדלים שונים מחכים לו על הרצפה. שיירות של פופקורן ושלוליות של משקה מוגז נדבקות לנעליו. הוא רק ניקה אותם הבוקר. הוא מתחיל לטאטא, ולאחר מכן עובר עם מגב, להבריק את מה שנותר. הכתוביות סיימו לרוץ והגלגל נעצר. הוא מביט בחדר ההקרנה שעדיין מואר, הוא מעולם לא ראה איך הוא נראה מבפנים. זה התפקיד היחיד שלא מרשים לו לאייש. אבל 10 בלילה, מי ידע?

הוא עולה מדרגה אחר מדרגה לכיוון החדר המסתורי והאסור. פעימות הלב שלו מזייפות. צעדיו נעשים כבדים ככל שהחדר מתקרב, או שמע זה שוב הנעליים שלו שדביקות? הלב שלו מאיים להתנגש בחזהו כשהוא עומד בפתח הדלת. הוא דוחף אותה בעדינות והיא נפתחת ללא כל סירוב, מגלה מאחוריה אינספור סלילי פילם. כל אותם סרטים שהאנשים בחוץ משלמים כדי לצפות בהם, כל הכרטיסים שהדפיס, כל האותיות שהחליף—הכל בעבור זה. כמה קסם הסלילים השחורים מסתירים בתוכם.

הסליל של CRY BABY פתוח לרווחה. הסרט רק נגמר והתמונות הכהות עוד מהדהדות, מתכתבות ביניהן. הוא מניח מחדש את קצה הסליל על מכונת ההקרנה ומתחיל לסובב, בדיוק כפי שלמד באחד הסרטים שראה. המסך מתעורר לחיים, והוא רץ אל אולם הקולנוע, מתיישב בדיוק באמצע ולועס פופקורן צמיגי שהתקשה בשעות האחרונות. הדמעות שעל המסך מזכירות לו את הדרייב-אין, את הגשם שאולי ירד בחוץ, את הפורד מוסטנג הירוקה ואת הבחורה מהקופה, זו שחולמת להיות אודרי הפבורן במקלחת.

הוא יושב באמצע, הסרט רץ. אוזן אחת מקשיבה לסרט בעוד שהשנייה מאזינה לפופקורן הנלעס. דפיקת דלת מוציאה אותו מהרמוניית הצלילים. הוא אוחז את דלי הפופקורן שלו קרוב, האם עלו עליו? הוא מחליט שלהתעלם, אך דפיקה נוספת מנתקת סופית את הקשב שנותר לו. דמויות זזות על המסך, השפתיים שלהן זזות גם הן. אך הוא לא מסוגל לשמוע. דפיקה שלישית מלווה בקול נשי רק אך תוקפני: “מישהו בפנים? בבקשה! תפתחו לי!”

הוא מתרומם מהכיסא המרכזי שבחר לעצמו תוך כדי שהוא מעיף בטעות חלקיקי פופקורן לרצפה. הוא יצטרך לנקות שוב. הדלת הכבדה חושפת גלי אור שחודרים מהמסדרון. אודרי הפבורן רטובה מתמיד. אז באמת יורד גשם בחוץ? היא מתקשה לדבר, אך הוא מרגיש שהיא בורחת. ממה דבר כה יפה יכול כבר לברוח? הוא ניגש לקופה ומניח מעליה את הווסט האדום שלו, זה שמכוסה בכוכבים לבנים וכחולים. היא רועדת. השמלה שלה מזכירה לו את הסמרטוט איתו ניגב את הרצפה לפני שעה. “לא ידעתי שיש הקרנה נוספת בלילה” היא אומרת מבעד לדממה.

“אין” הוא עונה. רק שלא יתפסו אותו.
היא מחייכת. “אף פעם לא חשבתי כמה נחמד זה לעבוד בקולנוע”.
הוא מחייך ועונה בחזרה: “גם אני לא”. “איפה הג’וני דפ שלך?” הוא ממשיך ושואל, מופתע מעצמו. הפה שלו חושב מהר יותר מהמוח, מסתבר.

“שיכור בבר ממול” היא מעקמת את פניה ומביטה לכיוון מכונת הסודה המוגזת. “אפשר?” היא ממלמלת. הוא ישר ניגש ומוזג לה משקה מוגז וכהה, מלווה במספר קוביות קרח שקופות. מבלי לתכנן, שניהם מושיטים ידם אל כוס מלאה בקשים וזורקים קש חדש פנימה אל תוך המשקה המוגז שלה. שני קשים צפים כרגע, מעניקים למשקה מראה של קוקטייל, כזה שהיה יכול לשתות בדרייב-אין. אבל היא לא בדרייב-אין, היא כאן.

הם נכנסים לאולם הקולנוע והוא סוגר אחריהם את הדלת, מרחיק כל תאורה מעליהם. היא מתיישבת על הכיסא שלו והוא מתיישב לידה. הווסט מחמיא לה יותר מכל דבר אחר. המסך משתקף על הקוקטייל הבתול שלהם. היא לוגמת ומחייכת, מתרכזת בסרט שזה עתה סיימה לראות. הוא לא יכול שלא להקשיב לטיפות הגשם המטפטפות מן החצאית שלה. משאירות על הרצפה שלוליות חדשות, דביקות פחות. הוא עדיין יצטרך לנקות שוב.

אבל מה יקרה אם לא? “היית פעם בדרייב-אין?” הוא שואל אותה בזמן שג’וני דפ רוכב על האופנוע שלו. היא מהנהנת לשלילה והוא מחייך. “מחר יוצא PRETTY WOMAN, אם תרצי עוד הקרנה פרטית”. הלב שלו מהיר יותר מן האופנוע של ג’וני על המסך. רק שלא תשמע. היא מביטה בו בעיניים נוצצות, כאילו נתן לה את המחמאה הכי גדולה בעולם, מלווה בשרשרת יהלומים, כמובן. מחר הוא ייקח את אודרי הפבורן המקולחת להקרנה פרטית של סרט על אישה יפה. למרות שהיא האישה הכי יפה. יום אחד הוא גם ייקח אותה בפורד מוסטנג ירוקה עם גג נפתח, כל הדרך לדרייב-אין.

דרייב-אין
דרוג הסיפור 4.8 | 4 מדרגים

תגובות (1)

ממש ממש אהבתי את הדרך בה הסיפור כתוב,המלצה שלי:פעם הבאה תדאג שיהיה קצת יותר פואנטה

30/04/2019 19:05
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך