Lior72
קטע שכתבתי מתוך סיפור שבו השתתפו מחברים רבים.

היער האסור

Lior72 29/09/2020 427 צפיות אין תגובות
קטע שכתבתי מתוך סיפור שבו השתתפו מחברים רבים.

חששות רבים הטרידו אותי במהלך צעידתי המהוססת. מה אם יתעורר לחיים אחד מן אינסוף העצים הללו, שצורת גזעם מעצבת להם תווי פנים זדוניים וחיוך נבזי, ויבתר אותי לגזרים? שמא יצוץ לפתע יצור אפל של הליל הנחבא בינות עמודי היער, חיית פרא אכזרית או שד רע מאותן אגדות? האם — האם אני עצמי אהפוך לדמות מן אותן אגדות? תחילה מושא להתאבלות, ועם השנים סיבה נוספת לרתיעה מן היער? אמת, חששות אלה ורבים אחרים הקשו עליי להמשיך להניע את רגליי לכיוון ליבו של היער.

גברתי על דעתי, אם כי בקושי, ובשל שתי סיבות ושתיהן בלבד: הייתה זו תחושת האשמה הנוראה שהכבידה עליי, איימה למחוץ אותי כסלע אדיר – האחריות הבלעדית אשר חשתי לגורלו של האנס הובילה לחרדה שמא לא ייצא את יער זה. ידעתי שאילו אכן יתעה ולא ישוב אל הכפר, לא אוכל למנוע משפיותי לשנות את מרקמה וזו תהפוך לנוזל ותישפך מבין ידיי, ותיעלם אל תוך חריצים זעירים באדמה בטרם אספיק לאוספה בשנית בכפותיי. הייתה זו גם אותה שרשרת, אשר בנצנוצה המנחם סיפקה לי אומץ ותושייה; ובלעדיה לא הייתי מעיזה לשקול להיכנס אל אותו יער, יהיו הנסיבות אשר יהיו. סיבות אלה הן הן היחידות אשר הניאו אותי לשנס מותניי ולנוס מהר ככל יכולתי בחזרה אל חלקתי החמימה.

צעדתי וצעדתי. היער קיבל את פניי בהמהום עמוק ומבשר רעות. ככל שהמשכתי לצעוד לעומקו, כך נעשו צמרות העצים צפופות יותר ויותר – כאילו בלע אותי היער באיטיות. וככל שהמשכתי להתקדם, אור הירח התקשה לחדור את שכבות העלים הרבות, והלילה נעשה אפל יותר, והחשיכה הייתה כה מוחשית, או שמא היה זה הערפל הקל שבאוויר – שגרם לכך שבצעידתי חשתי התנגדות קלה. חשתי כאילו נאלצתי להיאבק באוויר דחוס, בנוסף למאבקי בשורשים הרבים שניסו להמעיד אותי (והצליחו, תכופות) ובברכיי שאיימו לבגוד בי ולקרוס באחת ובמוחי שמיאן להרפות מחששותיו. כאשר הבטתי אחורנית, רגעים ספורים לאחר שהצבתי רגלי לראשונה באותו יער, ראיתי נוף זהה לזה שעמד מולי – יער ריק ושקט בלבד, שהשרה תחושות ייאוש ובדידות עמוקות, ואף לא זכר לבקתתו של טורו או לכפר.

נזכרתי בפנס שנשאתי עימי. שלפתי אותו וניסיתי להדליקו – לשווא. לבטח מיהרתי בחופזה כזו עד ששכחתי לבדוק אם הסוללות פועלות או שאיבדו מכוחן. לעזאזל, פלורה, חשבתי לעצמי. לעזאזל גם איתך, האנס. היית מוכרח לנסות להוכיח לי עד כמה אתה גיבור עשוי ללא חת וחסר מורא? אני לא מאמינה שנכנסתי אל תוך היער הזה – היער האסור – בניסיון להוציא אותך משם.

זמן מה לאחר מכן החלו מה שקיוויתי שהיו אלה ולא יותר מכך – הזיות. מתוך הדממה המוחלטת של היער פרצו לפתע קולות רבים ומגוונים, של יער חי וססגוני: ציוצים של ציפורים, אקזוטיים ושכיחים כאחד; נהימותיהם של קופים ואנקתם של הענפים עליהם הם נשענים; שאגותיהם של טורפים ברקע המרוחק. אך לא ראיתי דבר מבין אלה, דבר כלל. למעשה, היער, לפי עדותם של כל חושיי פרט לחוש השמיעה, נותר דומם וחסר חיים כתמיד. ראיתי דברים לפעמים – אך אלה לא תאמו את הצלילים אשר שמעתי. על אף שהחשיכה הייתה כמעט מוחלטת, יכולתי לזהות במרחק פרצוף – היה זה פרצופי שלי. ראיתי אף ילדים רצים, מצטחקים בעליזות האופיינית להם; אחד התחבא בעוד השאר תרו אחריו, וכאשר התגלה צחק יחד איתם והחל לרוץ לכיוון הנגדי מחבריו, בתקווה שירדפו אחריו. הבעתה אשר חשתי לנוכח מחזות אלה אנסה אותי לפתוח בריצה למעמקי היער, הרחק מכל פירות דמיוני וחזיונות השווא שיצר מוחי המפוחד.

שם מצאתי אותו, שכוב פרקדן על האדמה, במרכזה של קרחת היער. שם מצאתי את האנס, חסר דאגות, שורק לעצמו נעימה מוכרת. “האנס!” קראתי אליו. הוא הביט בי דרך זגוגיות זוהרות, ושב להביט בירח כמהופנט. “אה, פלורה, קיוויתי שתצטרפי אליי,” אמר, החווה בידו על האדמה שלידו והמשיך, “הנה, שכבי לידי. איזה יער קסום, כמה סודות הוא בוודאי טומן בחובו. קשה לדמיין מקום טוב ממנו ללכת בו לאיבוד,” אמר וצחק. “הסתכלי, פלורה, הסתכלי על הירח. כמה טיפשי היה מצידי להתעלם ממנו במשך זמן כה רב. עתה, שהבחנתי ביופיו המושלם באמת, קשה לי להסיר את עיניי ממנו. האין זה נפלא?” שאל. נפלא?, חשבתי לעצמי – האם איבד את דעתו?

“האנס, אנחנו חייבים לצאת מהיער הזה!” צעקתי אליו. “כולם מחפשים אותך. כולם דואגים לך. גם אני דאגתי לך,” אמרתי, ודמעת הקלה זלגה על לחיי. “שטויות,” אמר האנס בהינף יד, “נוף כזה לא רואים בכל ערב, פלורה. המקום הזה משרה שלווה מופלאה, את רק צריכה להפסיק לחשוש ממנו”. אבן החן שבשרשרת שלי החלה לזהור באור קלוש, אך ניכר. פסעתי כמה צעדים לעברו, כמעט נעמדתי ישירות מעליו, וזעקתי בקול: “האנס!”, אך האנס לא חש לתחינותיי, ולא הציג תגובה נוספת לנוכחותי. הוא כחכח בגרונו והחל לשיר בעדינות שיר מתוך אחת האגדות:

“האמיץ החודר אל היער,

התר אחר סודות נשגבים,

לא ימצא דבר פרט לסופו –

ופרט לתעתועי השדים.”

פניו של האנס והאדמה שלידו הוארו, אך אור זה לא בקע מן השרשרת. הבטתי לאחור. פנסים רבי עוצמה הגיחו מן היער, סקרו את פני האופק שנגלה מולם. הסתובבתי אל האנס ואמרתי, “הנה, הם הגיעו!”, אך האנס לא היה שם עוד. במקום בו שכב היו מפוזרים עלים וענפים, ותהיתי אם בכלל היה שם מלכתחילה. הסתובבתי חזרה אל הפנסים וקראתי, “היי! אני כאן!”. האורות נעצרו עליי ולרגעים בודדים לא משו ממקומם. ואז החלו להתקדם בקצב מהיר ואחיד. הגנתי על פניי מפני האור המסנוור, ודרך חרך מבין אצבעותיי ראיתי את האוחזים בפנסים.

היער האסור
דרג את הסיפור

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך