זהו הסיפור השלישי בקובץ הסיפורים "חמש פנים" בהוצאת מנדלי מוכר ספרים ברשת. הסיפורים פורסמו קודם באנגלית וזכו לביקורות מעולות. הם נקראים Five Selves וראו אור בהוצאת Holland House Books בבריטניה.

המורה ללשון

זהו הסיפור השלישי בקובץ הסיפורים "חמש פנים" בהוצאת מנדלי מוכר ספרים ברשת. הסיפורים פורסמו קודם באנגלית וזכו לביקורות מעולות. הם נקראים Five Selves וראו אור בהוצאת Holland House Books בבריטניה.

מתחת לחולצה, לעתים תחובה בין החצאית לגוף, אני מגניבה את החבילה. לעתים זו גופייה שאני מקפלת אותה עד שהיא נראית כחפיסת סיגריות, לעתים כלי בית קטן שאני חפצה בו; כמה פעמים אפילו לקחתי תכשירים קוסמטיים שבקושי עלה בידי להסתיר אותם מתחת לזרועי, וכמעט נפלו כשהלכתי החוצה. תחילה אני בוחנת אם השומרים אינם עומדים בקרבת מקום. כשאני רואה שהדרך פנויה אני מתחילה לצעוד לאטי, כבדרך אגב, לכיוון היציאה, מקפידה להתעכב מעט ולבחון איזה חפץ קטן בכדי לא לעורר חשד. במרחק חמישה צעדים מן הדלת תמיד מתעורר בי היצר הילדותי לפתוח בריצה, כאילו היה זה משחק ילדים ורק פסע מפריד ביני ובין הניצחון. הנה עוד רגע אחצה את הדלתות הרחבות של החנות והאוצר הגנוב יהפוך להיות שלי. אלא שדווקא פה נדרשת שליטה עצמית, הליכה איטית ומדודה, כזו שאינה מסגירה את הרצון לנוס מהר ככל האפשר.
לעתים בדרך החוצה יש לוותר, להסכין עם אובדן הניצחון, להניח את הפריט במקום כלשהו ולצאת. אמנם השומרים אינם נוטים לחשוד בנשים שכמותי. לעתים מזומנות אני רואה אותם עוקבים אחר נערות המתגודדות בקבוצות, מקוות כי אם ייתפסו יוכלו להטיל את האשמה אחת על רעותה מבלי שתילכד הגנבת. תחילה הן מתקבצות סביב הקולבים, בוחנות ובודקות, ואז מחליטות באיזה בגד הן חפצות; לאחר מכן אחת תוחבת אותו לתיקה, ויחד, בצחקוקים גלויים, הן פוסעות לאטן בצוותא ויוצאות מהחנות. השומרים, רובם בחורים צעירים וחסרי ניסיון, אינם יכולים לעמוד מול חבורת הנערות המלהגות ומחייכות בדרכן החוצה. פעם אחת כמה נערות חפצו בבגד ים; האחת לבשה את החזייה והשנייה את החלק התחתון. שומר חדש, במשמרת ראשונה, שגה ושאל את הנערות היכן בגד הים שהחזיקו בו קודם. פרצי הצחוק וההערות הבוטות שלהן הביכו אותו עד דמעות והוא נשבע שלעולם לא יעצור אותן, גם אם יהיה סמוך ובטוח שהן גונבות מהחנות.
אולם בי איש אינו חושד. אני אישה בעלת חזות אפורה ומהוגנת. שיערי השחור גזור בפשטות יתרה ואסוף בגומייה פשוטה, אני נוהגת ללבוש חולצות התחובות בחצאיות כהות בעלות גזרה ישרה, נושאת תיק יד אפור, אישה שמנה במקצת אך חיונית, כל חזותי, מלבד אפי הסולד, אומרת הגינות ודרך ארץ. כשאני נכנסת אל החנות איש אינו מנחש את כוונותיי. מוכרים מברכים אותי לשלום, שהרי קונה כמוני כדאי לרצות; ברור שאין בכוונתי לבטל את זמני בשיטוט בין הדוכנים. אני מחישה את צעדי, כאילו אני ממהרת אל שגרת יום עמוסה. תמיד תזדמן מוכרת חרוצה שתציע לי פריטים במבצע, חושיה אומרים לה כי אני נחושה להשיג את המיטב בכספי. אני מחייכת אליה בחביבות, צר לי על המאמץ שלה, מסרבת בנימוס וממשיכה לפסוע בחנות. ולאחר שהיא מתייאשת ושוקעת בשיחה עם מוכרות אחרות, עייפות ודהויות, אני פוסעת אל עבר הפריט שיש בדעתי לקחת.
מזה כמה חודשים אני משוטטת בחנויות, חומדת דבר מה ולוקחת אותו בהיחבא. מעולם לא עלה בדעתי כי נסיבות חיי יביאו אותי לידי כך. נהגתי לחשוב שמי שגדל במשפחה מהוגנת ויציבה כשלי לעולם לא יגיע לידי גניבה. נדמה היה לי כי אפשר לראות את חיי משתרעים קדימה, כל שלב יבוא באופן מובן וטבעי אחרי זה שקדם לו. לא תיארתי לעצמי שאצא מחנות כלבו גדולה כשחולצה חבויה בכיסי, ושמחה עצומה על כך שלא הובסתי הולכת ומשתלטת עליי.

הייתי מורה ללשון. מאז ומתמיד ידעתי שאהיה מורה. בילדותי חיבבתי מאוד את בית הספר; תמיד עניתי היטב על שאלות, בכיתה ובבית, בפשטות ובבהירות. המורות ציינו את היכולת שלי להסביר כל דבר באופן ההולם ילדה בוגרת ואחראית. הייתי חרוצה ומסודרת, המחברות והספרים מונחים תמיד בילקוט הסגור; לא אחת כשאיבדה אחת המורות את הרשימות שלה ביקשה לעיין במה שאני כתבתי. בכתב עגול ומלא, שאינו חורג למעלה או למטה מהשורה, בלא עיטורים מיותרים או שרבוטים שנולדים משעמום, רשמתי כל דבר שנאמר בכיתה. סלדתי מילדים שמפריעים לשיעור, הם עוררו בי רוגז. לידי ישבה ילדה שמנה וטיפשה בעלת עיני שקד שצחקקה בלא הרף; לו הייתי יכולה הייתי מסלקת אותה מהכיתה.
בתיכון השקעתי את כל מרצי בלימודים. מעולם לא קרה ששיעורי הבית לא היו מוכנים או ששכחתי דבר מה. בכל ערב עמד הילקוט סגור ליד המיטה, מוכן ליום שלמחרת. הוריי היו גאים מאוד בהישגים שלי, אבל אמי העירה לי כמה פעמים שאולי מוטב להתרועע מעט עם חברים ולהניח מעט ללימודים. אולם אני חשתי שאני מצויה במעין מקום תחום, שאין לחצות את גבולותיו. התקשיתי להסביר לה, הנערים והנערות שהקיפו אותי נראו לי מרוחקים, כמעט זרים, חיים על פי איזה מנגנון פנימי אחר, עוקבים אחר לחן שאני מעולם לא שמעתי. אולם למרות הניתוק מבני גילי, להוציא חברה אחת, חשתי שמקומי בכיתה שמור, ואינו יכול להיתפס.
מובן שהיו רגעים לא נוחים—לידי ישבה נערה תמירה, בעלת עיניים כחולות, פקוחות לרווחה ומוקפות תמיד במשיחת מכחול שחורה, מתעלמת ממבטים חומדים ומהערות משעשעות ומביטה בי בתערובת של זלזול ותמיהה. הייתי מעדיפה לשבת לבד; המורה שהושיבה אותה לידי אמרה בקול רם כי היא מקווה שאשפיע עליה ללמוד יותר. היא רק הביטה בי מתוך ריחוק, מסתכלת עליי ותוהה מה אפשר ללמוד ממני. היו גם כמה נערים בכיתה שנהגו לבקש את המחברות שלי לפני השיעור בכדי להעתיק את השיעורים, צוחקים ולוקחים את המחברת עוד לפני שנעתרתי לבקשתם. תחילה לא העזתי לסרב. לאחר מכן נהגתי להעמיד פנים שאיני שומעת אותם.
אך כל המבוכות הללו התפוגגו כשזכיתי לקבל את הציון הגבוה ביותר מבין התלמידים, או כשאחד המורים שיבח אותי בפני כל הכיתה. אז חשתי שהכול מכירים בכך כי הנוכחות שלי בכיתה נמצאת מוצדקת ונכונה. השעות הרבות של השקידה על הלימודים התמצו בכמה רגעים בודדים של חדווה גלויה לעין; אולם הם ליוו אותי בימים שהייתי נתונה כולי לפתרון תרגילים ולסיכום פרקי היסטוריה.
לכן רק טבעי היה שאבחר להיות מורה. כשהגעתי לראיון עבודה ראשון בבית ספר מקיף הייתי נרגשת ומעט מבולבלת. לבשתי חצאית אפורה כהה וחולצה ישרה בעלת כפתורים קטנים, כל חזותי אומרת הגינות ורצינות. כשהמתנתי מחוץ לדלת המוגפת של חדר המורים ראיתי את דמותי משתקפת באחד החלונות—אישה צעירה בעלת גזרה עגולה, חמורת סבר, עיניה מאומצות, תרות אחר הפגם הבלתי נראה שעלול להכשיל אותה. לפתע ראיתי כי אחד הכפתורים בחולצה נותר פתוח; אצבעותיי רעדו כשמיהרתי לסגור אותו, בטרם הוזמנתי להיכנס. המנהל קיבל את פניי בחיוך מעושה, הזמין אותי לבוא אחריו; בדרך לחדרו ציווה על השרת שיתקן את שער בית הספר במהירות, העיר למורה צעירה כי איחרה הבוקר לכיתה וגער בחביבות במזכירה על שלא הכינה לו את רשימת הציוד שביקש. כשנכנסנו לחדרו הוא הותיר את הדלת פתוחה והתיישב מבלי לרמוז לי להצטרף אליו. מתוך מבוכה צנחתי אל תוך אחד הכיסאות, ואז נשא עיניו והביט בי כאילו ראה אותי לראשונה. הוא עלעל בקורות החיים שלי במהירות, כפי שנוהגים בחובה מעיקה שאין ברירה אלה להשלימה, כאילו הייתי תלמידה המראה לו את התעודה משנה קודמת, ואז שאל אותי מעט על נסיבות חיי. ארשת פניו, שהעידה עד כמה הוא מכיר בערך עצמו, לא הסגירה הסתייגות או אהדה. לבסוף אמר, מודד כל מלה, כי אחת המורות עתידה לעזוב את בית הספר בקרוב אולם הוא אינו בטוח בדיוק מתי, ואם יזדקקו למורה חדשה במקומה. כשתעזוב יתקשרו אליי.
כשהמתנתי לאוטובוס מחוץ לבית הספר ישבה לידי בתחנה נערה צעירה, גופה עגלגל ופניה זרועות פצעי בגרות, נושאת תיק גב מהוה, חסר חן. למשמע צלצול הפעמון היא הפנתה את ראשה אחורנית והביטה אל חצר בית הספר במבט עוין, כמעט מתוך מיאוס. היא התירה את שערותיה מתוך הגומי העבה שהקיף אותן, כופפה אותן באצבעותיה הקצרות וכמה פעמים ואז אספה אותן שוב מאחורי ראשה, לא מותירה אפילו לקווצת שיער אחת להתעופף ברוח הקלה.
בראיון העבודה השני הייתה המנהלת חביבה ביותר. אישה מבוגרת, הדורה, פניה מצובעות באופן שלא נועד ליפות את הפנים אלא להבליט את המאמץ שבהתקשטות. היא הציעה שאנהל שיעור לשון באחת הכיתות והיא תבדוק כיצד אני מלמדת. מובן שהסכמתי, אלא שהמבחן שערכה, בלא להודיע עליו מראש ולתת לי שהות להתכונן, נטע בי תחושה שנכשלתי עוד בטרם התקיים. ההסברים שלי היו מעורפלים, טעיתי בניתוח שורשים אף על שאין טובה ממני בתחום זה, ולבסוף התבלבלתי משאלה פשוטה של אחת התלמידות. בסוף השיעור יצאתי במהירות מהכיתה, מבלי לשאול את המנהלת אם תרצה תשכור אותי.
לבסוף התקבלתי לבית ספר תיכון ותיק שבני טובים לומדים בו. בימים הראשונים הייתי נבוכה מאוד; חשתי כאחת התלמידות שהתירו לה לשמש מורה מחליפה עד שתשוב המורה הקבועה. בכיתה רעדתי מעט, אולם התלמידים היו נתונים בהתרגשות של תחילת השנה ולא נתנו דעתם על כך. טעיתי כשקראתי את השמות בתחילת השיעור, וקולות צחוק וצהלה עלו מהכיתה. אולם לאט השתרר שקט, הלחישות ושברי המלים נדמו, ואז נשמע קולי, יציב וברור.
חדר המורים הגדול והמואר היה הומה, כמעט רועש. החלונות הגדולים נפערו לרווחה ועל אדן החלון היו ערמות ספרים וחוברות עבודה. מורות שלא נפגשו במהלך חופשת הקיץ ברכו זו את זו בקול רם, כמעט בצעקות. קריאות נשמעו מכל עבר, הערות עוקצניות על מורה שהשמינה, חיבוק למורה צעירה שזה עתה נישאה. כמה מורים מבוגרים, מיעוט קטן בקרב הנשים הרבות, ישבו בכורסאות ליד כותלי החדר והשקיפו במבט משועשע על המורות הצווחניות. מעט לפני הצלצול הגיע המנהל. על אף סבר פניו החמור ניכר איזה חיוך קל בעיניו. בשל שיתוק או מחלה דיבר כשחלק אחד מפניו כמעט לא נע; הוא סינן את המילים, סדורות וממושמעות, לעולם אינו מניח משפט בלתי גמור או מניח למילה בלשון מדוברת להתגנב לדבריו. סיפרו לי כי לעולם אינו שוקע בשיחה בטלה עם אחד המורים, אולם ביום הראשון של השנה ניכרת בפניו איזו הבעה המזכירה חיוך, מעין עווית שלו הייתה מתפתחת הייתה מגיעה לידי הבעה שלמה של קורת רוח, ואולי יש בה אפילו רמז דק להומור.
מתוך מבוכה חיפשתי היכן לשבת. בקצה החדר, בפינה מוצלת, נותרות כמה כיסאות פנויים. פסעתי בזהירות, מתעלמת מהקולות הרמים, והתיישבתי על כיסא פשוט מעץ, מתחת לחלון. ההמולה מסביב, הקולות הרמים, לעתים חסרי חן וצורמים, נטעו בי איזו תחושה של החמצה. לא כך תיארתי לעצמי את יומי הראשון כמורה, כל פרט בחדר המורים נראה לי צעקני, חסר את הדרת הכבוד שציפיתי למצוא. שתי מורות התיישבו לידי, מדברות בקול רם, האחת אישה מבוגרת, מאופרת יתר על המידה, נראית יותר כזבנית בחנות זולה מאשר כמורה, השנייה אישה צעירה יותר, בעלת מבטא אנגלי כבד, שערה הבהיר חלק וקצר והיא לבושה בפשטות, כמעט ברישול, אולם קולה הרם מהדהד בחדר והיא ומתפקעת בצחוק קולני תוך כדי שהיא סופקת את כפיה. ישבתי שם, בוהה במורים המקיפים אותי ותוהה מה השתבש. לאחר כמה דקות ניגשה אלי מזכירת בית הספר והניחה בפניי טפסים שעליי למלא. תוך כדי התעמקות בפרטים נשמע צלצול הפעמון, וכל אותה המולה התנקזה אל פתח חדר המורים, הלכה ודעכה לאטה עד שכל מה שנותר ממנה הוא כמה קולות דקים ושקטים שעלו מהצד השני של החדר והד קולם של תלמידים אחדים בחצר בית הספר.
בשיעורים הבאים כבר עלה בידי להשליט את קולי הישר והמדוד מיד בראשית השיעור. התלמידים הביטו בי בתערובת של כבוד והסתייגות, ופרצי צחוק הבלתי מרוסנים לא נשמעו עוד. הסברתי את תכנית הלימודים למשך השנה, קבעתי מה עליהם לעשות בין שיעור לשיעור, תיארתי את הבחינות שיערכו במהלך השנה ובסופה, וכך החלו הלימודים, סדורים ומובנים, כל שיעור ממשיך באופן הגיוני את זה שלפניו. השנה כולה נפרשה לעיניהם, גבולותיה תחומים היטב והיא מחולקת בבירור. והמבט המרוחק קדימה השרה שלווה ונועם בכיתה, שלפני רגעים אחדים עוד נשמע בה מלמול עצבני ואפילו חרד.
לאחר כמה שבועות התיידדתי עם כמה המורות. אישה מבוגרת בעלת גזרה דקה כשל נערה צעירה ופנים מחודדות יתר על המידה נהגה להתיישב לידי בחדר המורים. מורה לביולוגיה, היא נהגה להתלונן בלא הרף על התלמידים: הם אינם מכינים שיעורי בית, מפטפטים בעת השיעור, אדישים לחומר הנלמד, אפילו החרוצים מביניהם, היא חשה כי כל מאמציה עולים בתוהו, הנערים והנערות חסרים איזו סקרנות בסיסית, נעדרים תאוות דעת. היא טורחת ומכינה את השיעור, מתכננת היטב את מהלך השיעור, אולם הכול לשווא. פניה המחודדים, נטולי החן, נטו להימתח עוד יותר שכשהייתה שקועה בשיחה מתמשכת זו, מין נאום ארוך המכיל אמנם סימני שאלה אולם היא חולפת על פניהם מהר ומחליפה אותם בסימני קריאה. ובעצם כמעט ולא שוחחנו; אני ישבתי לצדה והיא סננה את התלונות בלא הרף. הצטרפה אלינו מורה לספרות, אישה בעלת פנים עצובות במקצת שנהגה לבדוק את שיעורי הבית בחדר המורים. היא הטילה משימות אין ספור על התלמידים והתעמקה בהן כשפניה אומרות רצינות עמוקה, כאילו באחד מהם מצוי איזה פיתרון לחידה והיא צריכה לגלותו. היא הניחה על השולחן את העבודות, ערמה של ניירות, חלקם חלקים למשעי ואחרים מקומטים וכתובים בכתב יד מעוקם ומלאי מחיקות, והשתקעה בקריאה, בצד הוסיפה הערות בעט אדום, ואף שהרבתה בהערות מעולם לא חרגה מקו השוליים של העמוד. לבסוף אספה את הדפים לערמה מסודרת, הכניסה אותם למעטפה גדולה וקיפלה את השולים פנימה. אז נשאה את עיניה החומות העצובות אל חדר המורים, מיואשת וגאה כאחת, מבקשת אישור להיותה מורה מסורה מאין כמותה.
גם אני נהגתי לבדוק את התרגילים שהטלתי על התלמידים מתוך רצינות וכובד ראש; סבורה הייתי שיש בשעורי הבית איזה יסוד של השלטת משמעת, כעין תרגול לאילוף הרצון, התמסרות לפעילות לא מהנה אך מועילה. משום כך נהגתי להקפיד שיוגשו לי כל השיעורים ובדקתי כל אחד מהם בדקדקנות. סלדתי מתלמידים שלא הכינו את השיעורים, נדמה היה לי כי יש בהם פגם שיש הכרח לתקנו, דופי שטומן בחובו גרעין של סכנה.
לאחר כמה חודשים ידעו הכול כי אני מורה מסורה ונאמנה; אמנם היו שאמרו שאני קפדנית מדי, נוטה להתעמק בכל מילה ומזניחה מעט את ההקשר הכללי, אולי אף מתעלמת מאישיותו של כל תלמיד ומייחסת חשיבות יתר להצלחה במבחנים. מורה אחת אפילו רמזה כי המאמץ העצום שלי מחפה על איזה חוסר בחיי האישיים, לו הייתי נשואה ואמא לילדים לא הייתי נתונה כולי לבדיקת תרגילים ועבודות, אולם כל ההערות הללו הפכו לתפלות ומיותרות מול השבחים הרבים. המנהל, שמעולם לא התבדח עם המורים, חלף על פניי עוטה עווית הדומה לחיוך, הנהן בראשו, וכמה פעמים אפילו שיבח אותי בקול רם. היו מורים שהסתייגו ממני בגלוי, כאילו התגלה שבגדתי, מעלתי במאמץ משותף להמעיט בחובות העבודה. אחרים דווקא ביקשו את קרבתי, ולעתים אפילו ביקשו את עצתי בנוגע למטלות ולמבחנים.
לקראת סוף שנת הלימודים הכירו הכול במקומי המיוחד בבית הספר. הכורסה החומה המהוהה בפינה המוצלת של חדר המורים הייתה תמיד שמורה לי, אפילו מורות מבוגרות ממני פינו אותה כשראו אותי. התלמידים ידעו כי אני מורה מוערכת והיו גם הורים שביקשו לשוחח אתי; תחילה שאלו על בנם או בתם, אך במהרה נסובה השיחה עליי, מתוך תקווה שהחיבה שנתבססה בינינו אולי תסייע בידם בשעת משבר בעתיד. כשנכנסתי לכיתה השתררה דממה, ההמולה והצחקוקים גוועו מיד, ואני הלכתי בצעדים מדודים אל שולחן המורה. תחילה הנחתי עליו את הספרים, לאחר מכן הוצאתי את המחברת שלי ואז פניתי אל הלוח בכדי לרשום את נושא השיעור.
תנועותיי מול הכיתה היו איטיות ובטוחות, מעולם לא נחפזתי. מחקתי את הלוח בתנועות ארוכות, מבלי להתעכב לקרוא את הכתוב אך גם מבלי להזדרז; רק כשהלוח היה נקי לחלוטין התחלתי לכתוב עליו את נושא השיעור באותיות שלמות ומעוגלות, מופרדות אחת מרעותה על בעלות מידות זהות. לבסוף פניתי אל התלמידים, מביטה בהם בחומרה אך בלא כעס, ושאלתי בקול נמוך מעט מי הכין את שיעורי הבית.
מרבית התלמידים הביטו בי מתוך יראת כבוד. לעתים נדמה היה לי כי הם רואים את התלמידה שהייתי, בת כיתתם העומדת מולם וכל סגולתה היא שהתכוננה מבעוד מועד. אך דווקא ברגעים אלה חשתי את יתרוני העצום, שהרי גם אם הייתי נערה בכיתה, יושבת בשורה הראשונה ורושמת על מילה, בלא ספק היו התלמידה הטובה ביותר. חלקם היו כנראה לועגים לי, אולם איש לא יכול היה ליטול ממני את החיוך המרומז שעטיתי על פניי, דק אבל ניכר, מביטה סביבי כשעל שולחני מונח מבחן ועליו כתוב באדום ‘מצוין’.
מדי פעם היו תלמידים סוררים שמיאנו לקבל את מרותי. באחת הכיתות ישב נער ליד החלון ובהה החוצה כל השיעור. תחילה בחרתי שלא לפנות אליו; סלדתי מההתעלמות שלו מהשיעור, כעין הודאה גלויה שעדיף להביט מבעד חלון ובלבד שלא להתמסר ללימודים, אולם חשבתי שמוטב להניח לו. אולם מדי פעם חדל להביט החוצה ומתוך שעמום הסתכל עליי, במבט מתנשא מלא בוז, כאילו הייתי אני התלמידה והוא המורה. כמעט ולא עלה בידי להסתיר את המבוכה, פניתי מיד אל הלוח, כתפיי התעגלו וגופי כאילו התכנס לתוך עצמו. בתנועות מקוטעות התחלתי לרשום על הלוח, שורות רבות וארוכות, ובלבד שפניי הסמוקים לא יחשפו והדמעה הקטנה, השקופה תעלם מעצמה.
למורת רוחי הייתי מוטרדת בכל פעם שלימדתי בכיתה זו, כאילו איזו סכנה חבויה ומעורפלת מתגשמת, ולו לרגע, בין כסאות העץ הישרים והשולחנות הבהירים, שקווים אלכסונים רבים חרוטים בהם. עוד לפני שנכנסתי לכיתה ראיתי לנגד עיניי את הפנים היפות, עטורות תלתלים זהובים, עיניים ירוקות מוקפות בריסים כמעט לבנים, מביטות תמיד למרחקים, אל חצר בית הספר ואף מעבר אליה. לעתים צמצם את מבטו, בוהה החוצה אך נראה כנתון כבתוך חלום. לפני כל שיעור התלבטתי מה עליי לעשות. לעתים הייתי נחושה בדעתי לנזוף בו אך מעולם לא אזרתי אומץ לעשות זאת, חששתי להיראות כסילה, הרי אי אפשר לכעוס על תלמיד רק משום שהוא מחייך. בדרך כלל בחרתי להתעלם ממנו.
אולם באחד השיעורים, למשמע בקשתה של אחת התלמידות שאחזור על נושא שנלמד כבר, הוא פרץ בצחוק רם. בשל יופיו הנערות מעולם לא גערו בו, והתלמידה האומללה ישבה במקומה מבוישת וסמוקה. שמעתי את קולי, צורמני ורם, פונה אליו בתוכחה, דיברתי על הזכות להסבר נוסף ועל החובה שלא לבייש חבר, אולם חשתי כי בעתה אוחזת בי; נדמה היה לי כי העליזות שלו תדבק בתלמידים אחרים. הנה, מיד תתגלגל כל הכיתה בצחוק, הילדה המבוישת תפרוץ בבכי שיוליד עליצות נוספת, גסה יותר, וקולי ייבלע בשטף צחקוקים וקריאות, בלהג צעקני בלתי פוסק של בני הנעורים.
הנער היפה הביט בי בבוז, שומע את התוכחה שלי ומחייך, מתרווח בכיסאו ופושט את רגליו קדימה, תוהה אם יוטל עליו עונש. לבסוף דרשתי ממנו לצאת מכיתה; הוא גיחך, קם ופסע מתונות החוצה כמי שנודע לו שזכה בפרס והוא הולך לאסוף אותו. כשיצא רווח לי. לרגע חששתי שנאנחתי בקול רם, אך משראיתי כי התלמידים שבים ללמוד והתלמידה מצפה שאענה לה, נזפתי בעצמי על הפחד שניעור בי, הרי הכול יודעים שאני מורה מוכשרת כל כך, החשש שקולי לא יישמע בכיתה מגוחך, אפילו ילדותי. התשובה הארוכה לשאלתה של הנערה, מפורטת ומנומקת עד תום, נמשכה עד הישמע הצלצול.
הוריי היו גאים בהצלחתי. שוב ושוב חקרו אותי כיצד מתנהלים השיעורים, האם התלמידים סרים למרותי, מה אני מלמדת, כיצד מגיבים המורים האחרים. למרות המבוכה סיפרתי להם על הצלחותיי; הם ישבו שקטים, מאזינים לכל מילה מתוך ריכוז עמוק, לא קוטעים את שטף הדיבור שלי אך ניכר בהם שהם אוגרים שאלות שיעלו בסוף דבריי. אבי ניסה להתחקות אחר החומר הנלמד, תמיד הוסיף הערות שיעידו עד כמה הוא בקיא ברזי הלשון. אמי התרכזה בחיי היומיום של בית הספר, כשהיא חושפת בדבריה תמיד איזו דאגה, חשש מפני הבאות: האם המורים האחרים אינם מקנאים בי? אולי ינסו להטיל ספק בכישוריי? היא שמעה כבר על אנשים מצליחים שכשלו בשל צרות עין של חברים לעבודה. עליי להיזהר שלא להסתכסך עם מורים ותיקים, להשתדל שלא להבליט את הצלחתי, להכין הכול מראש בכדי שלא יטענו שאיני מסורה דיי. כך הלכה והתעמקה בכל אותן צרות שעלולות לפרוץ ולעלות בכל רגע, נאבקת באויבים נסתרים שהיא חשה בוודאות עד כמה הם ממשיים. היא השפילה את מבטה, קולה הפך מעט בכייני, וניכר בה כי היא מעלה בעיני רוחה את כל הסכנות שיש להישמר מהן; הנה עוד רגע תפרוץ בבכי משום שמיד יסלקו אותי מבית הספר בבושת פנים.
הגם שידעתי שכך תסתיים כל שיחה, וכל הצלחותיי, שתחילה הן נעימות כל כך, תתגבשנה לידי סכנה בלתי נראית המאיימת לפרוץ מכל מקום, ניעור בי כעס עמוק, מתיש, נפרש וממלא כל פינה. אמי ניסתה להסוות את החרדות דווקא בתיאור ההצלחה: דווקא משום שאני מוכשרת כל כך יש להישמר. אולם אני שמעתי היטב את הפקפוק העמוק בדבריה, את ההכרה העמוקה כי הישגיי הרבים, שנראים לי מוצקים כל כך משום שנולדו מתוך כישרונותיי ועמלי, עלולים להיעלם כהרף עין בשל אילו מאווים אפלים ונסתרים שהיא אינה עומדת על פשרם.
ביום האחרון של שנת הלימודים השתררה רוח פרועה מעט בחדר המורים; צעקות נשמעו מכל עבר, ערימת ניירות שנועדו לגריסה נפלה והתפזרה על הרצפה, כוסות מלוכלכות נותרו על השולחנות, ומורה אחד אפילו סיפר בקול רם בדיחה גסה. אפילו כשנכנס המנהל לא חדלו הצחקוקים. שתי חברותיי נראו דרוכות, כאילו בסופו של היום יותר איזה קשר בלתי נראה הכובל אותן אל כותלי החדר הזה, שבדרך כלל הוא כפוף לחלוטין לחוקים ברורים וחד משמעיים ואילו עתה נתגלתה בו איזו אנדרלמוסיה. כשנשמע קול הפעמון המבשר אל תום השנה נהרו המורים והתלמידים החוצה, קצרי רוח ועצבניים, מתאפקים לא לפרוץ בריצה אל דלתות בית הספר, שנפתחו בחריקה צורמת.
גם אני פסעתי החוצה; עוד במסדרון, נתונה בהמולה הקולנית של התלמידים, בין תיקי הגב המתחכחים בזרועותיי בדרכם אל השער, חשתי שרוח קודרת משתלטת עליי. התכוונתי לנצל את היום לערוך קניות ולשלם חשבונות, אולם כשעמדתי מחוץ לבית הספר חשתי מועקה כה כבדה עד שהחלטתי למהר הביתה. התיק שלי, שבדרך כלל היה מלא בספרים ועבודות של תלמידים היה קל להכעיס, כמעט בלתי מורגש. הוא התקמט והתקפל פנימה, וכל ניסיונותיי ליישר אותו נכשלו. התרחקתי מעט מבית הספר, פוסעת במהירות אל תחנת האוטובוס, כשלפתע החלטתי לשוב על עקבותיי. נזפתי בעצמי שברחתי מבית הספר, הצטרפתי למרוצה אל השער מבלי לבדוק אם חפציי נותרו מסודרים ונעולים. פניתי אחורנית ונכנסתי חזרה לבניין שהיה ריק כמעט לחלוטין, מלבד קולות עמומים נשמעו מהקומה העליונה. התהלכתי לאטי במסדרון אל עבר חדר המורים, מתקשה להסכין עם השקט שהשתרר בו. מחשבה מרגיזה חלפה במוחי, כי הדממה הזו דומה לשוק שהתרוקן מרוכליו; עגלות האוכל נותרו כשהיו, שלמות ומפתות, אולם המוכרים והקונים נעלמו. נכנסתי לחדר המורים ופניתי לבדוק את הארונית שלי. אולם כשהגעתי אליה ראיתי על הרצפה פיסת נייר קטנה ומקומטת שנקרעה מדף גדול, כתובה בכתב יד מעוגל. הרמתי אותה וקראתי: חשבתי על מה שאמרת והגעתי למסקנה שאת צודקת, אי אפשר לדעת מה היא מתכוונת לעשות, כדאי לך להיזהר… שמטתי את הנייר על הרצפה, הטלתי בבת אחת את הספרים שהיו בארונית לתיק ורצתי בבהלה אל עבר הכניסה; שוב ראיתי את התמונות המוכרות תלויות על הקיר, את גביעי הצטיינות בספורט ומודעה על מסיבת סוף השנה, אולם אני רצתי, מתנשפת וקצרת נשימה, בכדי לחצות במהירות את שער בית הספר.
בקיץ הכרתי את מתן, מי שעתיד להיות בעלי. הוא הציג את עצמו: מהנדס מחשבים בחברה מתפתחת. כל חזותו העידה כי הוא אדם שאפתן וחרוץ, נחוש להשקיע את מיטב זמנו וכשרונו בעבודה. כשראיתי אותו לראשונה ניסיתי לכבוש חיוך קל. הוא לבש חולצה משובצת, מגוהצת ומתוחה, תחובה במכנסיים שהדיפו ריח של מכבסה. כשהחולצה הוכתמה מעט מגלידה שאכלנו הוא הביט בי במבוכה עצומה, כאילו לא עולה בידו להסתיר איזה פגם מבייש. מיד שאל אותי לעיסוקי, וכשאמרתי לו שאני מורה ראיתי קורת רוח בעיניו, אף שניסה להסתירה. הוא שאל מדוע בחרתי במקצוע זה. ההסברים שלי, על הרצון לחנך אנשים צעירים, להקנות להם הרגלי חיים נכונים, היו צורמים, כמעט מטעים. לבסוף הודיתי בפשטות כי מבחינתי הייתה זו בחירה טבעית, מעולם לא שקלתי לעסוק במקצוע אחר, ילדותי ונערותי הובילו אותי להיות מורה. אף שראיתי שהוא מתרווח וחש נינוח, המשכתי והסברתי עד כמה אני מצליחה בעבודתי והוספתי כי ייתכן שאנסה בשנים הקרובות להיות אחראית על תחום הוראת הלשון בבית הספר בו אני עובדת.
לחתונה שלנו הגיעו לא רק המנהל ומורים אחדים אלא גם ראשי חברת המחשבים בה עבד מתן. המנהל, גבר שמנמן ומבוגר ששערו מצובע בשחור כהה, נשק לי בחביבות. הוא חיבק את מתן, ובעוד הוא אוחז בו בזרועו העגלגלה אמר לי ברוח לבבית ונעימה כי עליי לזכור שעכשיו אנחנו משפחה, עתה גם אני הצטרפתי אליה, ואף הוסיף כי אוכל לפנות אליו בנוגע לכל בעיה, בכל רגע שארצה. בתוך המולת החתונה לא נתתי דעתי על דבריו; אולם בימים שלאחריה תמהתי על המלים הללו, מזמינות וחסרות עכבות, מעתיקות אותי מהמשרד אל חיקה החמים של המשפחה, כאילו לא היה מעולם פער שנולד מתוך יחסי מרות. כשסיפרתי על כך לאמי היא הביטה בי מתוך ריחוק ושקעה במחשבות, ולבסוף שאלה אותי כמה זמן עובד מתן בחברה. אבי, שהאזין לשיחה מהחדר הסמוך, התפרץ בזעם למטבח. הוא היה גאה במתן וראה בו בעל מוכשר ומצליח ובשום פנים לא יסכים שיוטל ספק בקריירה המפוארת הצפויה לחתן האהוב עליו. הוא נזף באמי ואמר שאינו מבין מדוע היא מפקפקת בכל דבר; כפי הנראה מנהל החברה חש באמת שמתן ואני משתייכים למשפחת החברה, ואין ברכת נישואין יפה וראויה מכך.
כשתם סוף סוף הקיץ שבתי לבית הספר. המולת התלמידים נעמה באוזניי, הסתובבתי במסדרונות מעמידה פנים שאני מחפשת מישהו רק בכדי לשמוע את הקריאות והצחקוקים, לחוש בריחם של בני הנעורים ולראות כיצד הם נכנסים לכיתות בחדווה ולא מתוך מיאוס.
כתמיד, השיעור הראשון הוקדש לתיאור תכנית העבודה לכל השנה. כתבתי על הלוח את הנושאים שיילמדו, כמה זמן יוקדש לכל אחד מהם ומהן המטלות המתחייבות מכל נושא. הקפדתי להסביר את ערכם של שיעורי הבית, כיצד שינון נוסף מעמיק את הידע, ובעיקר, הרגלי לימוד הם המסד עליו נבנית השכלתו של אדם. בכדי לקרב את אליי את התלמידים הודתי שאנשים בגילם עסוקים בדברים אחדים מלבד הלימוד, מלים שעוררו חיוכים נעימים בכיתה, אולם עליהם להבין כי משמעת היא כלי חיוני להצלחה בכל דבר שיבחרו לעשות, ורק באמצעות מאמץ מסודר ומתמיד יוכלו להגיע להישגים. משום כך, הוספתי, אני מייחסת חשיבות רבה לשיעורי הבית ובכל שיעור אבדוק האם הוכנו כיאות.
השיעורים שלי התנהלו בסדר מופתי, בכיתה שרר שקט עם קורטוב של מתח. הנושאים הוצגו תמיד באופן בהיר ופשוט ומשום כך היטיבו התלמידים להבינם. בבחינות שנערכו בכל השכבה ונועדו להשוות בין הכיתות השונות זכו הכיתות שאני לימדתי בציונים הגבוהים ביותר. מנהל בית הספר ציין זאת בעלון החודשי שחולק לכל המורים, והוסיף את ברכותיו. שתי חברותיי הופתעו מעט, אף שהכול ידעו שאני מורה מוערכת. המורה לביולוגיה אמרה בפנים עכורות כי כפי הנראה התלמידים מתעניינים יותר בלשון מאשר בביולוגיה, אין תמא, הרי בלשון ישתמשו בחיים ואילו הביולוגיה תישאר בגדר ידע כללי בלבד. ואילו המורה לספרות הביטה בי בעצבות, מנסה להחמיא לי בחיוך אך מבטה מסגיר טרוניה שאינה נאמרת.
בשל הצלחתי נדמו התלמידים שמיאנו ללמוד כפרועים או עצלנים. היו שכעסו על הקפדנות שלי, על ההתעלמות ממאמץ והעדפת השלמת המשימות. באחת הכיתות נתקלתי בנערה דקיקה ששערות בצבע הדבש גולשות כמעט עד למותניה שלא הכינה מעולם שיעורי בית. גערתי בה והיא שתקה, הסמיקה והסתכלה עליי במבט חודר ומשתומם, כאילו אינה מבינה מדוע אני מתעקשת להקשות עליה. דווקא משום שמנהגה היה חסר חוצפה או עזות מצח התקשיתי לכפות את רצוני. דבר לא הועיל; בכל פעם שנשאלה הסמיקה וענתה שלא הכינה שיעורי בית.
איני יודעת מדוע, התקשיתי להסכין עם האופן שבו התעלמה מכל איום או עונש, מתנהגת כאילו היה בית הספר איזה מלון נידח שהזדמנה אליו, ומשום מה עובדי המלון מתעקשים שעליה לנקות את חדרה. החלטתי לשוחח אתה ביחידות, בלא שתלמידי הכיתה יביטו בה בציפייה, דרוכים לשמוע כיצד תענה. בפגישה באחד החדרים הצדדיים בבית הספר היא נראתה נבוכה ומבוישת, עמדה מבלי לזוז וחיכתה שאתיישב, פניה סמוקות אך היא מביטה בי מתוך ריכוז. פתחתי ואמרתי כי איני חפצה לפגוע בה, ההיפך הוא הנכון, אני מאוד מחבבת אותה ואני רואה כי היא נערה מוכשרת וחכמה, אולם לא תוכל לעמוד בדרישות בית הספר אם לא תכין את שיעורי הבית. הוספתי והסברתי עד כמה חשוב המאמץ המתון והאטי, זה שאינו מכוון להישג בודד, מבריק ככל שיהיה, אלא להתקדמות מתמדת שרק היא מולידה הצלחות משמעותיות.
היא הביטה בי בעיניה הגדולות בלא שמץ של התגרות, מבלי לנסות לסתור אל דבריי או להשיב לי. לרגע נדמה היה לי שהיא אינה שומעת אותי, אולם מיד נזפתי בעצמי, הרי זו מחשבה אווילית, ברור שהיא מאזינה לי אולם איננה מגיבה. לאחר כמה דקות של הסברים, שנדמו ארוכות כל כך בשל השתיקה המתמשכת שלה, החלטתי לשאול אותה לפשר מעשיה.
לו הייתה הפגישה נערכת היום נדמה לי שהייתי פורצת בבכי; אולי אפילו הייתי מחבקת אותה ונושקת לה על לחיה למשמע תשובתה, אולם אז היא העירה בי זעם אצור, חימה שלא ידעתי שטמונה בי. היא אמרה בפשטות, בלא גינונים, שאין לה כל צורך בכך, מיד עם תום הלימודים היא מתכוונת לעקור לישוב מבודד בגליל ולחיות חיים כפריים פשוטים, נטולי יומרות מקצועיות, וכל רצונה הוא לשבת במרפסת ביתה ולהביט על הנוף, בעיקר בשעות הערב, משום שאז האור רך ונעים כל כך.
כשעניתי לה שמתי לב שגבי קמור מעט ואני משלבת את ידי בחוזקה. קולי נשמע מתכתי וגם השתמשתי בלשון גבוהה, במלים שבדרך כלל אני נמנעת מהן. דיברתי על חובות שכל אדם צריך לעמוד בהן, על מקומו של האדם בחברה בה הוא חי, אפילו אמרתי משהו על ‘משמעות מוסרית’ של מעשינו. אף שידעתי שאני משתמשת במליצות סתומות, ריקות מתוכן, לא עלה בידי לעצור את שטף הדיבור שלי. כעס מילא אותי, מעין פעפוע מוזר, כאילו איבריי הפנימיים זזים ממקומם והסדר בתוך גופי מופר, והחרון אינו מבקש לפרוץ החוצה אלא רק להשיב כל איבר למקומו הנכון. לבסוף השתתקתי, והיא הביטה בי בעיניים מלאות תבונה, כאילו היא משתתפת בצערי על איזה אובדן שנגרם לי. אז הוספתי כי אם לא תשנה את מנהגיה ותכין את השיעורים לא תוכל להשתתף עוד בשיעורים, ובסוף השנה לא תקבל ציון שיאפשר לה לעבור לכיתה גבוהה יותר. היא הביטה בי מופתעת, מסמיקה כולה, בעיניה דוק של דמעות. למרות העלבון ניסתה להבין מהיכן באה שרירות הלב הזו, אולם אני לא הוספתי דבר ויצאתי.
בשבת סעדנו מתן ואני בבית הוריי. השולחן כוסה במפה רקומה בפרחים עדינים, אמי הניחה עליו כלים נאים מחרסינה השמורים לארוחות חגיגיות. ליד כל צלחת נפרסה מפית תואמת למפה, וכוסות נאות, מאורכות וסגלגלות, ניצבו במרחק מדוד מהצלחות. כל המנורות דלקו, אורן משתקף בכלי הזכוכית הגדולים הניצבים במרכז השולחן, והחדר שבדרך כלל היה סתמי ומרושל נראה מכובד ומזמין.
אבי חקר את מתן על עבודתו. אף פעם לא נלאה מלשמוע סיפורים על חברת המחשבים בה עבד. הוא זכר כל פיסת רכילות על עובדים זוטרים ושינן כל מידע שאסף על המנהלים. מתן החל לספר על מריבה שנתגלעה בחברה, המנהל כעס על מהנדס צעיר שהתרשל בעבודתו ומיהר לעזוב את העבודה בשעות הערב המוקדמות, מותיר דוא”ל שיש לענות עליו מיד על השולחן. המהנדס הצעיר אסף את שערו הארוך, הסיר את המשקפיים והניח אותן על השולחן, ואז השיב כי אף שהעבודה חשובה לו מאוד הוא אינו מוכן להשתעבד לה וגם אם לא ישלים את כל משימותיו בתום יום העבודה ימהר הביתה לראות את ילדיו.
מתן ואבי הסתייגו מתשובתו המחוצפת של המהנדס הצעיר; אבי העיר בחיוך כי אולי אינו חכם כל כך, ומתן השיב לו במצמוץ של הסכמה. אבי הוסיף כי אי אפשר פשוט להניח לכול ולהסתלק בשעה חמש, הרי יש אחריות כלפי החברה שעלולה לאבד חוזים יקרים אם לא יעמדו המהנדסים בלוחות הזמנים. מתן הוסיף מיד כי בכדי לעבוד בחברת מחשבים ולהגיע להישגים יש צורך ביכולת התמדה לאורך זמן. הכול סבורים כי אנשי מחשבים מצליחים בשל איזה רעיון מבריק, אך האמת היא ההצלחה היא פרי של עמל מתמשך, ולעתים רק לאחר שנים יגיע לידי מיצוי מלא רעיון שנהגה כמעט באורח מקרי, מתוך שיחה בטלה.
בכדי לתמוך בדבריו סיפרתי על התלמידה שאף פעם אינה מכינה שיעורי בית ועל השיחה עמה. כשסיימתי את דבריי ראיתי שאמי הניחה את קערת המרק המהביל על השולחן והיא עומדת ומביטה בי. היא נראתה מופתעת, אולי מדברי הנחרצים, אולי מהאופן שבו איימתי על התלמידה; אולם היא לא הביטה בי מתוך קורת רוח. גבותיה העבות התעקלו בעצב, היא השפילה מבטה אל השולחן והחלה לחלק את המרק לקערות. מתן ואבי, לעומתה, האזינו בקפידה לפרטי הסיפור, וכשסיימתי החלו להעלות השערות בנוגע לתלמידה—אולי היא מסוכסכת עם הוריה, אולי היא בת למשפחה לא יציבה, ייתכן שהוריה אינם משכילים ואינם מבינים כיצד יש לחנך את ילדיהם, אבי אפילו העלה את ההשערה שהוריה כלל אינם יודעים שהיא אינה לומדת כהלכה וכי היא משקרת להם במצח נחושה לגבי הישגיה בלימודים. נאלצתי להודות שאיני יודעת דבר על משפחתה, אולם ברור כי לא תוכל להמשיך כך, זה מובן מאליו, גם היא יודעת זאת.
אמי נראתה מוטרדת מאוד מהסיפור. בקול נמוך, כאילו מישהו זר מדבר מתוך גופה, שאלה האם ייתכן שהתלמידה אומרת את האמת, היא באמת מתעתדת לעבור ליישוב כפרי בגליל ומשום כך אין לה כל עניין להצליח בלימודים. אבי פרץ בצחוק, קם ממקומו ונשק לה על לחיה. מתן רק חייך במתינות, מחניק צחקוק מתוך נימוס, ולאחר כמה רגעים שאל אם אפשר לקבל תוספת מהעוף הנפלא שאמי מבשלת, שהיום, כמו תמיד, הוא עסיסי וערב לחיך. היא הגישה לו מנה נוספת, מוסיפה גם מתפוחי האדמה האפויים, מחייכת אליו מתוך ריחוק, ובעיניה רמז קל לזלזול, שלא לומר בוז.
כשיצאנו החוצה מתן חיבק אותי בחום ושיבח את האופן שבו שוחחתי עם התלמידה. הוא מתנצל, הוא לא רצה לומר זאת לפני אמי, נדמה לו שהיא אינה מבינה בדיוק במה מדובר, אבל הוא גאה בי, הלוואי וכל המורים היו נוהגים באותו אופן. הוא החליק את ידו על שערי בעדינות, מתוך זהירות, כאילו עתה התחוור לו עד כמה אני יקרה ויש צורך מכופל לשמור עליי.
לקראת סוף השנה עתידים היו להיערך מבחני הערכה ארציים בכדי לבדוק את הישגי התלמידים. רוח עכורה מעט נשתררה בבית הספר. מורים שתלמידיהם עמדו להיבחן נטו להמעיט בדיבור כשהיו בחדר המורים, כביכול ניצלו כל רגע פנוי להכנות למבחנים. בישיבות הרבות שנערכו בשעות הערב עלו הצעות שונות כיצד לשפר את ההישגים. תחילה ישבו המורים סביב שולחן מסודר ונקי, שצלחות עמוסות בפרוסות עוגה מפוזרות על פניו לכל אורכו, ובקבוקי שתייה ניצבים בטורים בשני קצותיו. אולם במהלך הישיבה, שהתארכה בדרך כלל לשעות הלילה, נתפזרו פרוסות העוגה, פירורים מלאו את השולחן והתערבבו עם שלל הניירות המוטלים עליו, כוסות פלסטיק חד פעמיות היו מוטלות על צדן, נעות מצד לצד על כרסן וטיפות אחרונות של משקה ניגרות מהן. המפיות הפרחוניות שקנתה המזכירה היו זרועות על השולחן הארוך, קמוטות וקרועות, מסתירות בין קפליהן שאריות עוגה, ואחדות אף צנחו מטה והיו מוטלות על הרצפה באין מפריע. הבקבוקים עברו מיד ליד, אחד נשמט בטעות על השולחן והותיר שלולית זהובה שניגרה אל הרצפה. המזכירה מיהרה לאסוף את המיץ הדביק, אך זה, להכעיס, מיאן להיספג בסמרטוט הרטוב, והטיפות שנותרו נמשחו לאורכו על השולחן, מותירות שובל של מפיות טבולות במיץ דביק ומתקתק.
אני ישבתי מכונסת בעצמי, אוחזת בכוס משקה ולא מניחה אותה על השולחן. החצאית שלי נותרה נקיה מפירורים, מתוחה וישרה. אף שלא אמרתי מלה, העצבנות שניכרה מסביב לשולחן הייתה זרה לי; ידעתי בביטחון מלא שהציונים של תלמידיי יהיו טובים. חודשים של מאמץ שיטתי ומאורגן יניבו, בלא ספק, פירות ראויים.
כשנודעו תוצאות הבחינות חייכתי בביישנות. על לוח המודעות בחדר המורים נתלו הציונים מסודרים על פי מקצועות וכיתות. כשראיתי את הדפים תלויים על הלוח הייתי חרדה מעט, אך בדיקה מהירה העלתה שציוני הכיתות שלימדתי היו גבוהים מאוד, ובכיתה אחת אפילו הגבוהים ביותר בארץ. כמה מורים שיבחו אותי אולם אני חייכתי והשפלתי את מבטי, כל חזותי אומרת ענווה, כשנשמע הפעמון פסעתי מתונות אל עבר הכיתה.


כמה דקות לאחר תחילת השיעור נשמעה דפיקה קלה בדלת הכיתה, ומיד לאחריה נפתחה הדלת בחריקה. בפתח עמד המנהל ולידו אישה כבת גילי, לבושה בהידור מופרז, פניה מאופרות באופן מופגן ושיערה הבהיר והחלק מסורק היטב. הם נכנסו לכיתה, המנהל סימן לי להמשיך בשיעור, ועמדו בפינה, ליד הקיר, מתלחשים ביניהם ומביטים בי ובתלמידים. המנהל חייך אליה, חיוך שהזכיר איזו עווית של כאב. היה משהו מוזר בהבעת פניו, איזה רמז לרפיסות שמעולם לא חשף. האישה הניעה את ראשה מתוך הסכמה לדברי המנהל, שערה נע קדימה ואחורנית, ואז, כבדרך אגב, הושיטה את כף רגלה קדימה השעינה אותה על העקב הדק והארוך של סנדליה, שהיו אדומים ומבריקים.
תוך כדי השיעור תהיתי מי היא; כפי הנראה זו מפקחת ממשרד החינוך שבאה לראות כיצד מתנהל השיעור, בשל הציונים הגבוהים של הכיתה במבחנים הארציים. לאחר מכן הרהרתי שאולי היא חברה באחת המשלחות המבקרות לעתים בבית הספר. לבושה בחולצה מהודרת התחובה בחצאית הדוקה, שערה עשוי למשעי, כל הופעתה מעידה כי אינה שייכת לצוות בית הספר. בעוד אני שואלת את התלמידים על החומר והם עונים היא צחקה חרישית עם המנהל, ואז פנו שניהם ויצאו מהכיתה. איני יודעת מדוע אך כעס הציף אותי. בדרך כלל הייתי אדישה למבקרים בכיתה, ראיתי בהם איזה כורח שיש להשלים עמו, אולם משהו בעמידתה של אישה זו, בריחוק שבו הביטה בי, בכף הרגל הנעולה בסנדל אדום נוצץ ששלחה בחינניות קדימה, העיר בי זעם מפעפע. כשצלצל הפעמון אספתי את חפציי במהירות וצעדתי בחופזה אל החדר המורים, מבקשת לספר לחברותיי המורות על הביקור המקומם.
אולם כשנכנסתי לחדר המורים נתקלתי במנהל ובמבקרת. בפנים חתומות סימן לי המנהל סימן לי להתקרב, וכשניגשתי אליהם הציג אותה בפניי: מורה חדשה ללשון, היא לימדה קודם בבית ספר ידוע ועתה התמזל מזלנו, כך הוא אמר, שהסכימה ללמד אצלנו. המורה לחצה את ידי בקרירות, סקרה אותי מתוך סקרנות אדישה, ואילו אני עמדתי מולה, נבוכה ומבוישת, תוהה מדוע יש צורך במורה חדשה. המנהל הוסיף שאנחנו צריכות להיפגש ולדבר על החומר הנלמד, מעיף מבט סתמי אליי ואז שב ומחייך אליה בחביבות. היא הנהנה, ושערה מחליק קדימה ואחורנית, הודתה לו במלים קצרות, ומבלי לחכות לתשובה פנתה אחורנית ויצאה מחדר המורים. המנהל עקב אחריה במבטו, וכשיצאה הסתובב אליי ומלמל משהו על כך שהיא ואני צריכות להחליט ביחד איזה חומר יש ללמד, ועוד איזה משפט תפל על שיתוף פעולה פורה ביננו, עיניו השחורות פעורות לרווחה אך הוא נראה כסומא הרואה צללים ומנסה לעמוד על פשרם.
כשצנחתי על הכורסה בפינת החדר שמעתי שוב ושוב את מלים “שיתוף פעולה”. איזה ענן כהה וקודר החל להתגשם ברוחי, משהו אפל ועכור; שמעתי מורים מדברים אליי מבעד למעין מסך, כאילו היו רחוקים, אף שיכולים היו להושיט יד ולגעת בי. ניסיתי לשכנע את עצמי שהרוח העגומה הזו מקורה בטעות, בשיבוש, אי הבנה שתתבהר מיד. אולי טרם נודעו תוצאות המבחנים; כשיוודעו ישתנה הכול, ישוב לקדמותו ולא יהיה כל צורך במורה חדשה ללשון. אולם מבעד לאותה רוח קודרת ומאיימת ראיתי את הסנדלים האדומים הנוצצים, את החצאית ההדוקה בעלת השסע בצד ימין, את שערה של המורה החדשה המטלטל מצד לצד, ואת עיניה הבוחנות את המנהל ואותי מתוך ריחוק.
כשסיפרתי על כך לאמי היא הנידה את ראשה מתוך ייאוש. כשביקרנו בבית הוריי חיכיתי לשעת כושר, כשנמצאנו רק שתינו במטבח סיפרתי לה על המורה החדשה, מבלי שאבי ומתן ישמעו. היא עקבה אחר כל מילה, התעניינה בכל פרט, כמי שחזה שאסון עתיד להתרחש ועתה הוא רוצה לדעת כיצד בדיוק הוא מתגשם. ניסיתי לתאר אותה, אך כל הפרטים נראו לי תפלים, מחטיאים את המטרה. לא, היא איננה יפה במיוחד, אמנם נשית מאוד, אך משהו בחזותה דווקא זקוף ונוקשה יתר על המידה. אני בטוחה שאין ולו שמץ של מהומה בכיתה בה היא מלמדת, אני מניחה שבקולה הנמוך והשקט היא מטילה מורא על התלמידים, גם מבלי לאיים. כשמתן ואבי נכנסו למטבח השתתקנו. הם חשו בשיחה שנקטעה וניסו לברר על מה דיברנו, אולם אמי השפילה מבטה והחלה לנקות את הכלים המלוכלכים ואני יצאתי מיד מהמטבח.
בראשית השבוע, כשנכנסתי לכיתה והנחתי את ספריי על השולחן, נפערה הדלת והמנהל והמורה החדשה הופיעו שוב. לבושה בשמלה פרחונית הדוקה ובסנדליה האדומים היא חייכה אל התלמידים, צעדה לעברי ונעמדה לצדי. בעתה אחזה בי; המחברת שאחזתי נשמטה ונפלה על הרצפה, העט התגלגל על השולחן ונעצר בדיוק לפני שצנח מטה. רכנתי להרים את המחברת, אך בשל הבלבול פגע ראשי בחוזקה בפינת השולחן. חשתי איך פניי מאדימים, ידיי רועדות מעט, ולרגע חששתי שמא אפרוץ בבכי. אולם מיד אמרתי לעצמי שאני נוהגת כילדה אווילית, הרי בוודאי יש איזה הסבר פשוט מדוע המורה החדשה עומדת לידי, עוד רגע תתגלה ההשפלה כטעות, שגיאה שתתוקן מיד.
אולם המנהל הביט בי בפנים חתומות, אדיש להבעת פניי המוזרה, סנטר מרקד ועיניים שקטות וענייניות, נעמד לפני הכיתה, ממתין ששקט מתוח ישתרר. אז פתח ואמר שהגיעה מורה חדשה ללשון, מורה מוכשרת ומוצלחת שהסכימה ללמד בבית ספרנו, ועתה היא תעביר את השיעור במקום המורה הקבועה. הוא לא נקב בשמי, רק כינה אותי ‘מורה קבועה’. הוא מבקש מן התלמידים לנהוג בנימוס ולסייע למורה החדשה להשתלב בבית הספר. לאחר המשפטים הקצרים הללו יצא במהירות מהכיתה.
תלמידה שישבה בשורה הראשונה מביטה בי בחמלה. אני קופאת במקומי, איני יודעת אם לפנות את מקומי ולצאת החוצה או להישאר לשמוע את השיעור. על פניי איזו עווית המזכירה חיוך, אך גופי נטוע במקומו ואינו נשמע לי, ממאן להסתלק אך גם אינו תובע את מקומו. בעוד אני שולחת יד מהוססת ונשענת על השולחן צועדת המורה החדשה אל עבר הכיתה ונעמדת מול השורה הראשונה של השולחנות. גופה שליו וזקוף, היא אינה מיישרת את החולצה או משיבה קווצת שיער למקומה, פונה אל התלמידים בקול נמוך ושקט ואומרת שבשיעור הזה נדבר על חומר חדש שטרם דנו בו, ניתוח משפטים מורכבים. לרגע קט אני הופכת לתלמידה שהייתי, רוצה להצביע ולומר כי נושא זה אינו נלמד השנה; אך מיד אני מבינה עד כמה מיותרות וחסרות תוחלת יהיו המלים הללו. בצעדים קטנים ומהוססים, מבלי להביט על התלמידים או על המורה, אני פוסעת אל דלת הכיתה ויוצאת החוצה.
הלכתי במסדרון כסומאת, כאילו לא ידעתי היכן הקירות ומתי יש לפנות ימינה או שמאלה. תלמיד שחלף על פניי הביט בי ואמר משהו, אך אני לא שמעתי דבר. הגעתי לחדר המורים, שלפתי את התיק שלי מהארונית הקטנה, פתחתי אותו וחיפשתי את הארנק והמפתחות, אף שמעולם לא נגע איש בתיק שלי, וכשמצאתי אותם סגרתי את הארונית, לקחתי את התיק ויצאתי בהליכה מוזרה, מקוטעת מעט, מבית הספר, מבלי להודיע לאיש שאני יוצאת ומבלי לדאוג מי יחליף אותי בשיעורים הבאים. לאחר הליכה מאומצת של כחצי שעה מצאתי את עצמי בפתח ביתם של הוריי.
אמי, שפתחה את הדלת, הביטה בי אילמת, והזמינה אותי בתנועת יד להיכנס. עוד בטרם התחלתי לספר החלו הדמעות זולגות על לחיי, והיא הזדרזה למחות אותן במטפחת נייר מקומטת. המנהל, המורה החדשה, הסנדלים האדומים, המחברות שנפלו וראשי שנחבט בשולחן, כל אלה הלכו והצטברו לידי איזו ערימה של טרוניות, שאין לדעת באיזה סדר הן התרחשו ומי קדמה למי, אולם בסופו של דבר הן התגבשו לאיזה צרה המתרגשת ובאה ואין דרך להימלט ממנה.
אמי הקשיבה לי בשתיקה, לא שאלה דבר, רק הנהנה בראשה, כאילו הסיפור כולו ידוע לה מראש והיא רק בודקת אם אני מספרת אותו בסדר הנכון ומקפידה על הפרטים. לבסוף השתתקתי, והיא רק הנידה את ראשה מצד לצד, כמי שיודע שפורענות עומדת בפתח, והתקווה להימלט ממנה היא מופרכת. כך ישבנו שתינו ליד השולחן בדממה, היא מניעה את ראשה ופולטת אנחה קטנה מדי פעם, ואני מביטה על המפה הרקומה, דמעותיי יבשו ופניי תפוחים ואדומים. לבסוף אמרה שאולי אוכל למצוא עבודה כמורה ללשון בבית ספר אחר.
זעם נורא השתלט עליי, כעס שהלך והתפשט, מתגבש לידי לתחושה גופנית מעיקה. נדמה היה לי כאילו חיה מתרוצצת בתוך גופי ואינה יודעת כיצד להיחלץ ממנו. כמעט אחזתי את האגרטל המונח על השולחן והשלכתי אותו על הקיר. שוב ראיתי לנגד עיניי את המורה החדשה והמנהל, ואז הבטתי אל אמי, היא צריכה הייתה לזעוק, לקום להגנתי, להיאבק במורה החדשה, ותחת זאת היא משפילה עיניה מתוך קבלת הגורל, מציעה לי להסתלק בטרם ייטרק שער הברזל של בית הספר מאחוריי. כל הנימוסים הטובים נעלמו, הדרת הכבוד כלפי האם, הכול תם, ואני פרצתי בצעקות, מאשימה אותה, מתריסה כנגדה כי היא מעודדת אותי לוותר במקום להיאבק, היא צריכה הייתה לעמוד לצדי, מי יודע, אולי היא אפילו סבורה שהמורה החדשה באמת טובה ממני. עמדתי וצרחתי, מפריכה האשמות חסרות שחר ומגוחכות, טוענת כי מעולם לא העריכה את כישוריי, קובלת כי היא סבורה שמתן מוכשר יותר ממני, מזכירה איך אבי מכיר את שמותיהם של כל העובדים בחברה של מתן ומעולם לא שאל אותי לשמות המורים, ולבסוף אפילו אמרתי כי אולי היא מעדיפה שאכשל, כך נוח יותר. היא ישבה והביטה בי, לא משיבה ולא מכחישה, ובעיניה זיק של ייאוש חדש, לא מוכר. רגע לפני שפניתי אל הדלת חלף בי הרהור כי מעולם לא ראיתי שהיא מעט גיבנת; אולם דחיתי מיד את המחשבה ויצאתי מבית הוריי, טורקת את הדלת מאחוריי, מתעלמת משכן שבירך אותי לשלום ופורצת אל הרחוב המואר בקרני שמש אדמדמות.
איני יודעת כמה זמן הלכתי מבלי לעצור. לא ראיתי דבר מלבד מדרכות מאובקות, פסים לבנים רחבים של מעבר חציה, כפות רגליים נתונות בנעליים שונות פוסעות לצדי. מדי פעם עקפתי בורות או מהמורות. פעם אחת כמעט מעדתי, אך נאחזתי במעקה ברזל והמשכתי ללכת. באחת הסמטאות פנתה אליי אישה זקנה, ראשה עטוף במטפחת כהה, אולם לא עלה בידי להבין מה אמרה; הנהנתי בראשי והמשכתי ללכת. רק כשלא יכולתי עוד לצעוד וחשתי כי כוחותיי כלים נוכחתי כי איני רחוקה מביתי. כעבור כמה דקות עליתי במדרגות, שלפתי את צרור המפתחות, אולם אז נפתחה הדלת ומתן הושיט אליי את זרועותיו ואסף אותי אליו.
תחילה פרצתי בבכי, יבבות כבושות ומלים אחדות, המורה, המנהל, השולחן, הסנדלים, הכול הפך לאיזה יבבה אחת ארוכה; אפי דולף, שערותיי סתורות ועיניי דומעות, סיפרתי בקול חנוק על כל מה שאירע היום. מתן חיבק אותי בחום, מחה בידיו את דמעותיי ואמר כי יש לחשוב מה יש לעשות. כשנכנסתי למטבח ראיתי על השולחן סלט רענן בקערה חגיגית, לחם ריחני פרוס, מיני גבינות שונות, הוא טרח והכין לנו ארוחה. נרגשת התיישבתי, והוא הניח בזהירות ובעדינות את האוכל בצלחתי.
כשהתחלתי לאכול החל לחשב בקול רם. אמי התקשרה אליו ותיארה בפניו את מהלך היום, את המנהל והמורה החדשה. הוא אינו מבין מדוע המנהל רוצה לשכור מורה חדשה, הרי אני מורה טובה כל כך, צריך רק להציץ בתוצאות המבחנים הארציים. ומדוע דווקא את המורה הזו, אולי הוא מכיר אותה? אין לדעת מה אם הם מכירים, ייתכן שלימדה בבית הספר הקודם בו עבד, אולי אפילו היה קשר רומנטי ביניהם. אמי אמרה שהיא מהודרת יתר על המידה, וכלל אינה חרדה מפני המנהל, ההיפך הוא הנכון, נדמה כי הוא מתיירא ממנה מעט. מתן המשיך לדבר בלא הרף, נחוש להגיע לתיאור מדויק ביותר של המורה החדשה והמנהל אף שמעולם לא ראה אותם, אולם נדמה היה לי כי ההשתלשלות שהוא מתאר מכוונת לאיזו מטרה נסתרת. הוא נטה להדגיש את השמלה ההדוקה של המורה, את הסנדלים הצעקנים מעט, את האופי הבוטה משהו, או לכל הפחות מוחצן מאוד, את הרמז ליהירות באופן שבו היא נוהגת, ואפילו את הדממה שהשתררה בכיתה מעת שניצבה זקופה ואיתנה מול התלמידים. לבסוף, ואז, כבדרך אגב, הוסיף כי ייתכן שכדאי לי לסגל לעצמי מעט מן המנהגים הללו, ברור כי הם מועילים מאין כמותם בתחום המקצועי, ויש שיאמרו כי הם חשובים הרבה יותר משקדנות ומאמץ שיטתי ומתמשך.
קירות המטבח הפכו מעורפלים, הפרחים העדינים המצוירים על המפה מטושטשים מעט ושאריות האוכל על הצלחת התערבבו לאיזה כתם בלתי מוגדר. ניסיתי להתרכז בדבריו של מתן אך עייפות השתלטה עליי, מתישה ומעיקה, הכול נדמה היה מרוחק ולא ממשי. לרגע חשתי כאילו המטבח נתון באיזו תנועה איטית. מתן הבחין בכך, אמר שאולי איני מרגישה טוב, הרי עבר עליי יום קשה כל כך, וגם הלכתי כמה שעות ברגל, כדאי שאנוח. הוא אחז בידי ואני קמתי, הלכתי אחריו והשתרעתי על מיטה. הוא הפשיט מעליי את בגדיי, מתקשה בפתיחת כפתור או רוכסן ומתגבר על הקושי כאילו הייתה זו משימה שיש הכרח להשלימה, ואז החל ללטף אותי.
אני נתונה באפיסת כוחות ומתן מתמסר לחמוקי גופי, ידו נדמית לי כבדה, ועתה אני נוכחת כי הוא מתיר את הרסן, מרשה לעצמו חרות חדשה, מעז לגעת בי כאילו הייתי אישה זרה, כאילו הזדמנו לחדר הזה במקרה ועוד רגע נקום ונפרד כל אחד לדרכו. תחילה אני מנסה למחות, אך חולשה ותענוג מונעים ממני מלהתנגד, וכך אנחנו נישאים על גבי נחשול שהוא גם כובש וגם מתעתע.
למחרת החלטתי לפנות ישירות אל המנהל. אין טעם לנהוג בזהירות, עוד מעט תתפוס המורה החדשה את מקומי, אסור להתמהמה. לבשתי את החצאית ההדוקה והישרה שלי, תחבתי לתוכה את החולצה המגוהצת, פניי אומרות אומץ ואפילו מידה של הומור. כשהגעתי לבית הספר פניתי מיד לחדרו של המנהל. המזכירה קיבלה את פניי בחביבות. בקולה העמוק והצרוד ברכה אותי לשלום ושאלה לרצוני. היא מאוד מצטערת, המנהל עסוק היום, פגישות חשובות משעת בוקר מוקדמת ואז מאוחר בערב, האם אוכל לומר לה במה העניין? לא, כמובן היא מבינה. דרך אגב, האם פגשתי כבר את המורה החדשה ללשון? אישה מדהימה, לא? כל כך אלגנטית, וכל כך מוכשרת, אומרים שכשהיא נכנסת לכיתה התלמידים פשוט מחכים למוצא פיה. איזה מזל שהיא הסכימה ללמד בבית הספר שלנו, בזכות מורים כאלה זה מוסד יוקרתי ומבוקש. מיד תשאל את מנהל מתי יוכל להיפגש איתי.
היא הושיטה יד מחוספסת, עדויה טבעות זהב ובעלת ציפורניים אדומות מאורכות אל הטלפון ולחצה על כפתור בלתי נראה, לוחשת אל תוך האפרכסת ומביטה בי, ואז אמרה בקולה הצרוד כי המנהל מקווה מאוד שיתפנה מחר, היא עצמה תחפש אותי בחדר המורים בכדי לומר לי מתי אוכל לפגוש אותו. כשראתה את האכזבה על פניי חייכה באופן מוגזם והבטיחה שתדאג שהפגישה אמנם תתקיים. עמדתי מולה מבוישת, כאילו הייתי תלמידה שבאה להירשם בשל איחור ועתה היא מנסה להסביר שהאיחור מוצדק, נסיבות שאינן בשליטתה גרמו לה להתמהמה. לפני שיצאתי שוב הסברתי שהפגישה חשובה לי מאוד והיא חייכה וחזרה על דבריה שתודיע לי מתי המנהל מתפנה.
כשנכנסתי לכיתה בה החליפה אותי המורה החדשה חשתי כעין ריפיון, כאילו נפרם איזה תפר חבוי ובלתי נראה לעין. התלמידים לא מיהרו לשבת במקומותיהם, כמה נערים המשיכו לשוחח אף שהתיישבתי במקומי, איזה רשרוש המשיך ונשמע בכיתה, חצאי מלים, לחישות וצחוק חרישי, ואפילו שיעול מתמשך שנגדע בדרך כלל כשהמורה נכנסת לכיתה. כשקמתי ממקומי הלחישות פחתו מעט, אולם איזה מלמול המשיך להתגלגל, עמום וחרישי, אך לא נאלם. פניתי את הלוח והתחלתי לרשום את נושא השיעור כששמעתי מאחוריי, חד ובהיר, צחוק בהיר ומתגלגל, ממלא את חלל הכיתה וסוחף אחריו תלמידים נוספים.
כבר אז, כשעמדתי כשגבי אל התלמידים, ידעתי שדבר מה השתבש ואי אפשר לתקנו; בבת אחת התחוור לי שכול אותו מאמץ מתון היה לשווא, ניסיון חסר שחר לחתור למקום שאיש אינו חפץ להגיע אליו. לרגע ראיתי את דמותה של אמי לנגד עיניי, עגומה וצנועה, ומיד נמוגה ותחתה נשמע שוב הצחוק הקולני, עתה בוטה ומתחצף. לרגע חשבתי להמשיך ולהתעלם מהקול העולה מהכיתה, אולם הרגל שאין להיפטר ממנו גרם לי להפנות את מבטי אל התלמידים.
שני נערים שישבו בקצה הכיתה, סמוך לקיר, צחקו בקול רם, אוחזים בשולחן ובכיסא מתוך עווית, כאילו הצחוק נכפה עליהם. התלמידים האחרים הביטו בי ובהם חליפות, תוהים מה יתרחש עתה. בקול רם וצורמני שאלתי מה מצחיק. משהו בנימת קולי הביא אחד מהם לחדול ולהביט בי. בפנים שטופי דמעות הפליט כי חברו סיפר לו בדיחה. לו היה מתנצל, ממלמל איזו סליחה, הייתי ממשיכה בשיעור. אבל נימת קולו המתגרה, הנימה המבודחת והמבטים שהגניב את חברו שעדיין השתנק מצחוק העירו בי זעם, כעס שראיתי לעתים אצל מורים אחרים אבל נטיתי לבטל אותו, לראות בו עדות לחולשה ואולי אף לעצלנות.
צעקה החרידה את חלל הכיתה. כששמעתי את קולי חלפה בי מחשבה כי הוא מזכיר לי מסור המנסה לבקע ברזל חלוד. צא החוצה, צרחתי, צא ואל תחזור, אין מקום לתלמידים כמוך בכיתה שלי. הנערים הצוחקים נאלמו; כפי שנראה לא שיוו בדעתם שהמורה השקטה והמנומסת עלולה לצווח כך. שניהם נעמדו, משותקים מהפתעה, מביטים בי ותוהים אם מיד אפרוץ בצחוק וכל זה יתגלה כהלצה תפלה. עיניו של הנער שביקשתי לסלק מלאו דמעות, עוד רגע יפרוץ בבכי, הוא נשען על השולחן כאילו הוא עומד ליפול, מרכין את ראשו ומביט לרצפה, מבקש להסתיר את הדמעה שהחלה להתגלגל לאטה על הלחי החלקה, אולם אז הביט בי חברו ואמר בקול שקט: אם הוא יוצא אז גם אני.
בתנועה נחרצת הושטתי את ידי והצבעתי על הדלת. עמדתי כך, מבלי להוריד את היד, בעוד הנערים פוסעים החוצה, שניהם צנומים, האחד נמוך ומרושל והשני גבוה ובעל גב כפוף מעט. רק משנסגרה הדלת מאחוריהם הורדתי את ידי ופניתי אל הלוח. ואף שבמהלך השיעור שאלתי כמה שאלות איש לא פצה את פיו; הדממה המעיקה שהלכה והתפשטה בחלל הכיתה הייתה כה כבדה עד שאפילו כשנשמע הפעמון נותרו התלמידים לשבת במקומם, ורק קולות נעריים ותיפוף רגליים מהיר נשמע מהמסדרון הסמוך.
אספתי את חפציי והלכתי לאטי אל חדר המורים. כשנכנסתי מיהרה אליי חברתי, המורה לספרות. היא אחזה בידי וגררה אותי בכוח אחריה, כאילו מישהו דולק אחרינו ויש לברוח במהירות. שמעתי מה קרה בשיעור, לחשה באוזני, התלמידים האלה נוראים, צריך לסלק אותם מבית הספר, חוצפנים כאלה, חושבים מותר לעשות כל דבר, חסרי בושה, כולם מדברים על זה, הם באו בוכים לחדר המורים ודיברו עם אחת המורות, וזו קראה למנהל, והוא דיבר איתם ארוכות. אולי יקראו להורים שלהם, אני לא יודעת. אני מקווה שפעם אחת הם ילמדו לקח.
בעודי משתרכת אחריה התקרבו מורות נוספות והחלו לשאול אותי בהתרגשות גלויה מה אירע בכיתה. ניסיתי להסביר, הצחוק הלעגני, העווית שאין לשלוט בה, ההערה המבזה על בדיחה, אולם הכול נשמע עתה תפל ואווילי מעט, נעדר את עזות המצח של הצחוק המתגלגל, כמעט מעשה קונדס ילדותי מעט, כזה שיש להגיב עליו במבט מתרה לכל היותר.
בעוד המורות מקיפות אותי, חוזרות על דבריי ומפרשות כל תנועה, הופיעה המזכירה. עתה לא חייכה; אף שפניה היו מאופרות בכבדות ועיגולים ורודים, מוקיוניים מעט, היו מצוירים על שתי לחייה, ארשת פניה הייתה חמורה מאין כמותה. בקולה הנמוך והצרוד סיננה שהמנהל יפגוש אותי מחר בעשר, ואז הניחה באופן מופגן ערימת ניירות על גבי השולחן ויצאה מחדר המורים. בעוד המורות סביבי מייעצות לי מה עליי לומר למנהל, האחת מציעה לתבוע לסלק את התלמידים וחברתה מציעה לסלוח להם, ראיתי בקצה החדר את המורה החדשה יושבת על כורסה ועוקבת בדריכות ומתוך עניין בהמולה סביבי. היא ישבה זקופה, רגליה החשופות שלובות זו בזו, לבושה שמלה כהה ולצווארה עדי זהב, שערה הבהיר נע יחד עם תנועות ראשה ועיניה מביטות בי מתוך סקרנות מהולה בזלזול. עצמתי את עיניי לרגע, ואז אספתי את חפציי, הטלתי את המחברות ואת הספרים לתיק, נפרדתי מהמורות סביבי ויצאתי כמעט במרוצה מבית הספר.
שמים בוהקים עד אימה, אור שמש מסנוור עד זרא, רוח הנושאת פירורי אבק ממדבר מרוחק; פסעתי לאטי, גוררת את רגליי בלא מטרה, רק בכדי לשאת את המועקה שהלכה והתפשטה בתוכי, מאיימת להפוך לגוש שעלול לחנוק אותי. צעד ועוד צעד, הדמעות ניגרות על פניי ואיני מוחה אותן, כל גופי מתאמץ רק בכדי לא לצנוח וליפול. אני שומעת את צלצול הטלפון בתיק, אולם איני עונה. רחובות העיר משתנים, תחילה אני הולכת בשדרות רחבות ידיים תחת כפות דקלים רחבות, לאחר מכן הרחובות מתמלאים בחנויות קטנות לממכר בדים, רהיטים וחפצי בית, ואז נדמה לי כי אני מגיעה לרובעים עניים יותר של העיר. רגליי כואבות, אני ממהרת את ספסל בגינה קטנה ומתיישבת עליו כאילו היה כורסה רכה ורחבה. אז אני נוכחת כי הטלפון מצלצל בלא הרף. מתן מחפש אותי. התקשרו מבית הספר ואמרו שלא הופעתי לשיעור, הם אינם יודעים היכן אני. הוא טרוד מאוד בעבודתו אולם הדאגה אינה נותחת לו מנוח. האם יצאתי מדעתי, להיעלם כך? היכן אני? הוא יבוא מיד לקחת אותי. איני יודעת באיזה רחוב? מה קרה לי? הנה כתוב פה שם של רחוב. אשב במקומי, לא אזוז מהספסל, והוא יגיע תוך כמה דקות.
כשהגענו הביתה השתרעתי מאובנת על הספה השחורה. מתן שב ושאל מה אירע בבית הספר; אף שניסיתי לא עלה בידי לספר דבר. המלים לא הצטרפו לידי משפטים שלמים, התחביר השתבש, במקום לומר “בית ספר” שבתי ואמרתי “בית כנסת”, וכשניסיתי לתאר את המזכירה המאיימת עליי בפגישה מחר עם המנהל נאלצתי לחזור על התיאור כמה פעמים שכן אי אפשר היה להבין מדבריי אם היא פנתה אליי או בעצם אני עצמי ביקשתי את הפגישה. רציתי לספר על המורים שהתגודדו סביבי ועל המורה החדשה המביטה ביהירות מרחוק, אך כל מה שעלה בידי לומר כי אזלו כוחותיי, איני יכולה להדוף עוד את על האנשים המקיפים אותי ואני עייפה עד מוות.
לאחר כשעתיים התעוררתי. כשפקחתי את עיניי ידעתי כי איזו סכנה עמומה מרחפת הולכת ומתגשמת אולם לא עלה בידי להיזכר מה קרה. המועקה נותרה, מכבידה כשהייתה, אך חסרה צורה מוגדרת. דבר מה חדל להיות כשהיה, התקלקל באופן חסר תקנה, אולם מה? קולות עמומים עלו מהמטבח, שמעתי את הוריי ואת מתן מדברים בלחש. רק כששמעתי אותם אומרים שוב ושוב ‘המנהל’ נזכרתי בכול. מאורעות היום חלפו לנגד עיניי, הצחוק הפרוע, התלמידים המייבבים, המורות ששלוותן הופרה, והמזכירה המאיימת עליי שמחר בבוקר יפגוש אותי המנהל.
קמתי מהמיטה והלכתי לאטי אל המטבח. הוריי ומתן ישבו סביב השולחן. כשנכנסתי הושיבו אותי על כיסא כאילו הייתי חולה ואמי הניחה לפניי כוס תה מהבילה. הם עמדו סביבי, פניהם אומרות דאגה ומסירות, מביטים בי ותוהים כיצד לפתוח בשיחה. לבסוף כחכח אבי בגרונו, ליטף אותי בחטף, ואמר ששמע ששוב קרה דבר מה בבית הספר, ובוודאי היה זה דבר חמור שכן לא ייתכן שאני אעזוב את בית הספר מבלי לומר מילה, וגם לא יעלה על הדעת ששכחתי שאני צריכה ללמד. משהו בנימת קולו עורר בי תרעומת, הוא פנה אליי כאילו הייתי ילדה סוררת, לא רוצים לצעוק עליה אך גם אסור להניח לה להמשיך בתעלוליה, ולכן יש לפנות אליה ברכות אך לומר במפורש כי יש להקפיד על הסדר והמשמעת. למרות הכעס עלה בידי לספר, לאט באופן רציף, את כל מה שאירע. כשסיימתי הם נותרו דוממים, כל אחד נתון במחשבותיו.
אבי התיישב לידי, מעביר את ידיו הגרומות בשערו מתוך הרגל; החולצה המשובצת שלבש, פסים חומים וכחולים, הייתה דהויה ומיושנת, והדיפה ריח של סבון. ראיתי שהוא מתלבט מה לומר. לבסוף, בקולו הנמוך, החל לדבר על כך שלעתים אנשים אינם מבינים נכון מה מתרחש במקום העבודה. במיוחד מועדים לפורענות אילו שגדלו בסביבה חמה ותומכת, בקרב בני משפחה אוהבים, הם אינם מורגלים ליחס נוקשה והם נוטים לפרש כל אמירה בוטה כהתקפה עליהם. אבל עליי להבין, עתה הביט בי ישירות, כי התלמידים הם באמת חצופים אבל אי אפשר פשוט לקום ולהסתלק במהלך יום הלימודים. למרות גסות הרוח, למרות העדר המשמעת, המורה צריך לשמש דוגמה ומופת לאחרים. הוא מבין את סערת הרגשות שלי, אבל טעיתי. הוא סמוך ובטוח כי זה בדיוק מה שיאמר המנהל בפגישתנו מחר.
אמי הביטה בו, איזה רמז לחיוך כבוש התגנב לרגע קט אל פניה העצובות, ואז נעלם כלא היה. היא התיישבה לידי והחלה ללטף אותי, ידה חולפת על שערי, על פני, על זרועי. דווקא השתיקה שלה, מלטפת אותי אך אינה אומרת דבר, הביאה אותי לידי דמעות. הכול אבוד, כך היא חושבת, המורה החדשה תתפוס את מקומי, אין כל דרך לשנות את רוע הגזרה. אין דבר שיביס את העמידה הזקופה והמתנשאת שלה, את המבט היהיר, את השיער הנע קדימה ואחורה עם הטיית הראש, אפילו לא הצלחה מוחלטת בבחינות הארציות. עדיף להסתלק מהר, לפני שאגורש בבושת פנים.
מתן לא אמר דבר. אולם בערב, כשנותרנו רק שנינו בבית, החל להסביר מה יש לעשות. הוא דיבר בחטף, במהירות, מבלי לנשום בין משפט אחד לרעהו, כל אבחנה מולידה דאגה חדשה; כדאי לפגוש את המנהל אך ייתכן והפגישה דווקא תזיק, אם לא אציג את הישגיי ייתכן והמנהל לא יתחשב בהם, אבל ברור שהוא יודע את תוצאות הבחינות, אבל אם הוא יודע, מדוע הביא את המורה החדשה? אולי היא מורה טובה, אבל ברור שהחזות שלה מעניקה לה יתרון, אבל האם המנהל אינו רוצה שבית בספר יצליח במבחנים הארציים? ברור שכן, אם כן כיצד הוא שוקל להחליף אותי במורה אחרת? כך הלך חוט המחשבות והסתבך, התפתל והתעקל, לעתים נעלם וצץ שוב במקום בלתי צפוי, הפך לפקעת עבותה וסבוכה, קשר שאין להתירו, וכל ניסיונותיו של מתן לאחוז בקצה חוט בכדי להתיר את הפקעת היו מעיקים וצורבים.
בשעת לילה מאוחרת מתן מחבק אותי, מנשק את מצחי ומלטף את שערותיי. פניו מעידות כי הוא מתייסר. הוא מצמצם את גבותיו, גם מבעד לעיניו העצומות אפשר לחוש במבט המוטרד. גם אני עוצמת את עיניי, שוכבת מכוסה מבלי לזוז, ואז אני חשה בידו, שוב מתיר את הרסן, נוהג בי באדנות, אולי אפילו במידה של תוקפנות. אני פוקחת את עיניי ומביטה בו, מוזר אבל יש איזו חדווה במבטו, ניצוץ של ניצחון, הצער מתערבב בהתרסה. הוא אינו חושש שאסרב, שאסתייג מגופו, נוהג כאילו הוא יכול לעשות בי כרצוני, נזהר שלא להכאיב אך מתמסר כולו לתענוג. די מתן, אני הודפת אותו מעליי, הנח לי. הוא מביט בי מופתע, כאילו זה עתה גילה שאני נמצאת שם, נסוג לאטו, מסתובב ומפנה אליי את גבו, וכעבור רגע אני שומעת נשימות עמוקות וסדורות.
למחרת בבוקר פתחתי את דלתות ארון הבגדים לרווחה והתחלתי לבחון את השמלות: אחת לבנה, זרועה פרחים קטנים, שמלה קיצית וקלילה שקניתי ברגע של חולשה, יום אחרי שהכרתי את מתן. אחרת חומה, צרת גזרה, זו נקנתה לקראת חתונה של חברה אולם לבסוף נותרה מיותמת בארון. והייתה גם שמלה כחולה, בעלת כפתורים, לא קלילה ולא הדורה; היא החליקה בקלות על גופי. נעלי העקב הכאיבו לי, חשתי כאילו רגלי מעוקמות ונתונות בסד, אבל צעדתי לאט אל הראי ומשחתי את שפתיי בצבע ארגמן.
כשמתן ראה אותי הוא נאלם והביט בי בעיניים פעורות, אין לדעת אם מתוך תאווה או סלידה. למראה פניו, כשל ילד הרואה מופע של קוסם ומתקשה להאמין במה שהוא רואה, חייכתי אליו. אז התעשת ומלמל: יצאת מדעתך?
בדיוק בעשר הגעתי לבית הספר ופניתי לחדר המנהל. המזכירה סקרה אותי מכף רגל ועד ראש, מחייכת במופגן מבלי להסתיר את הזלזול, ואז אמרה בקולה העמוק והצרוד שהמנהל עדיין עסוק; אשב בבקשה במסדרון, היא תקרא לי כשהוא יתפנה. לאחר כמה דקות רמזה באצבע מצובעת שאכנס לחדר. המנהל היה שקוע בכתיבה. מבלי להסיט את מבטו סינן מבין שיניו ‘שבי’.
התיישבתי על הכורסה החומה, לבי הולם ואני מתקשה לנשום, חוזרת ביני לבין עצמי על הדברים שהכנתי בבית: אפתח בהתנצלות, אולי ארמוז שלא הרגשתי טוב, אבל מיד אמשיך ואפרט את ההישגים הרבים שלי, מבלי להצטנע, אתאר את הציונים בבחינות הארציות. עדיף לא לומר דבר על המורה החדשה, כך רק אראה קטנונית, כדאי להתמקד בתחומים בהם אני מצטיינת. הנאום הזה, ששיננתי אותו בקפדנות כל הדרך, הלך והתערפל, חלקים ממנו נבלעו ולא יכולתי לחלץ אותם, והמלים שזכרתי נשתמרו בלא סדר הגיוני. אך בעודי שקועה בניסיון לשחזר את הנאום, לאחות את החלקים השונים לידי שלם, הרים המנהל את עיניו והביט בי.
חיוך איום, מרושע ולעגני, התפשט בבת אחת על פניו. הגם שעיניו הגדולות והכהות נותרו קפואות כשהיו מתחת לגבות שחורות עבותות, על מחצית פניו נפרש חיוך רחב, חושף טור שיניים ישרות ושוות לחלוטין, כמעט כמעשה יד מכונה; המחצית האחרת של הפה דווקא נטתה מטה. נחרת בוז התלווה לעווית הזו, כעין נשיפת קטר, נהמה שלולא הייתה סמוכה לחיוך אפשר היה לחשוב שהיא מעידה על מורת רוח, אולי אף על כעס. וכפי שנולד בחטף, גווע החיוך בשבריר שנייה, נעלם ולא להותיר כל זכר. רק העיניים הכהות הביטו בי מתוך ריכוז, ושקט מעיק השתרר בחדר.
חשתי שגבי רטוב לחלוטין, אצבעותיי היו נעוצות בצדי הכורסא ורגליי המונחות בנעלי העקב מעוותות עד כאב. נדמה היה לי שמעתי איזה צלצול פעמונים, משהו דומה מעט לשריקה, קול מתמשך עולה ויורד, כעין מסך שקול נמוך בוקע מתוכו, לא ייתכן שתסתלקי בכל עת שנראה לך, יש לך אחריות כלפי התלמידים, איזה מין דוגמה זו, אחר כך יחשוב כל אחד מהם כי מותר לו להיעדר מבית הספר בעל עת שיחפוץ, לו הייתה תלמידה נוהגת כך היא הייתה מוענשת בחומרה רבה ועתה יש לשקול מה לעשות. מבין למלים הקשות ראיתי פתאום את פניה של אמי, היא צודקת, צריכה הייתי לעזוב לפני שאסולק בבושת פנים, אלא שזיכרון פניה הכנועות העיר בי כעס.
התפרצתי לדבריו של המנהל; התנצלתי ואמרתי שהרגשתי מאוד לא טוב, אולי תחילתה של שפעת, רציתי להודיע אבל התקשיתי אפילו לדבר, כשהגעתי הביתה השתרעתי על המיטה ולא יכולתי לזוז. ולמרות זאת, אני מאמינה שצריך לזכור את ההישגים שלי. תיארתי את עצמי כאילו לא הייתי נוכחת בחדר: מורה מסורה עד אין קץ, מסודרת, שיטתית, וכל התכונות הללו הניבו פירות יפים כל כך, שהרי תלמידיי קיבלו את הציונים הגבוהים ביותר בארץ.
היכן השתבש הכול, התעקל ונשבר? איפה נולד אותו קלקול שעיוות ועיקם את דרך הישר, הפך אותה לשביל משובש, זרוע מכשולים? האם הייתי עיוורת לאותות המבשרים, סימנים המעידים שכל מה שנראה היגיוני וברור מוביל אל מכתש עצום, שעד שלא עומדים על ספו לא רואים אותו? דבריו של מנהל הדהדו בחלל החדר, מילה רודפת מילה, תיאורי שגיאות ופגמים שמתגבשים לידי גזר דין מפורט ומנומק. הבעיה איננה נעוצה בעובדה שנעדרתי בלא להודיע על כך, אף שמדובר בגילוי חמור של חוסר משמעת, אלא באופן שבו אני מנהלת את השיעורים. הנוכחות שלי כמורה לא מורגשת מספיק, שלא לומר חסרה. התלמידים חשים שאין מי שמנחה אותם, שהרי המורה צריך להיות דמות מעצבת, כמעט כעין מנהיג, הוא אינו חושש לומר זאת, אישיות בעלת כריזמה. אני אמנם מלמדת היטב, מקפידה שהתלמידים יבינו את החומר ויכינו שיעורי בית, אבל אין בכך די, וההקפדה והשינון אינם לבו של מקצוע ההוראה. אביט למשל על המורה החדשה, היא יכולה לשמש לי דוגמה טובה. כשהיא נכנסת לכיתה מיד משתררת דממה; לא שהתלמידים חרדים מפניה, אלא שהיא נחרצת ונינוחה בעת ובעונה אחת, בטוחה בכישרונה ולכן סוחפת אחריה את בני הנעורים. לא שאינה מקפידה על ההוראה הנדרשת, אדרבא, היא דקדקנית בעניין זה, אולם עיקר יכולתה הוא בעמידה הנכונה מול הכיתה, באותו הלך רוח תקיף והחלטי בו היא מכוונת את השיעור. ואגב, אתמול היא התמנתה לאחראית על מקצוע הלשון בבית ספרנו. משום כך עליי להיפגש עמה בכדי שתסביר לי מה עליי ללמד השנה. ומכיוון שאני נוטה להיעדר בזמן האחרון מבלי להתריע על כך, מעתה עליי להודיע לה בכל פעם שאני מגיעה לבית הספר ועוזבת אותו.
כשיצאתי מהפגישה ראיתי את דמותי משתקפת בחלונות הזכוכית הגדולים, דמויי ויטרינה, מול חדר המנהל: אישה צעירה אבל כפופה מעט, מהלכת בצליעה בנעלי עקב מעוקמות, לבושה שמלה שאחד מכפתוריה נקרע וגופייה לבנה ומוכתמת משתרבבת החוצה, שערה סתור, הצבע האדום שכיסה את שפתותיה משוח עתה גם על סנטרה והיא פוערת את עיניה לרווחה, כאילו שהיא מהלכת בחשיכה. אחת מתלמידותיי חלפה לידי; כמעט ברכה אותי לשלום אולם משראתה אותי פלטה צווחה קטנה והסתלקה בבהלה.
קול הפעמון נשמע ברחבי המסדרונות. נערים ונערות רצים מולי, ממהרים להגיע לשיעור, שועטים קדימה בתערובת של שחוק ובהלה, מדי פעם פוגעים איש ברעהו, צוחקים ומגדפים, ורק כשהם רואים אותי נחצה הזרם לשניים, הם רצים משני צדי, מביטים בי בתימהון ובפלצות בעוד אני צולעת לאטי, משפילה מבטי אל הרצפה, ולבסוף מגיעה אל השער ועוזבת את בית הספר.
כשאני עומדת על המדרכה אני חולצת את הנעליים והולכת יחפה אל תחנת האוטובוס. כפות רגליי נפצעות, אני רואה את הסריטות אך איני חשה דבר. התחנה ריקה, אולם בתוך כמה דקות מצטופפים בה כמה אנשים, עומדים איש אחר רעהו. אני שנייה בתור. לפניי עומד גבר גבוה, אני רואה רק את גבו המיוזע. עוד כמה נשים מצטרפות, עומדות ומשוחחות ביניהן בלחש. כעבור דקות ארוכות מתקרב האוטובוס לתחנה, עמוס בנוסעים. התור מתקדם אל עבר הדלת הנפתחת בחבטה בסדר מופתי, אולם אז עוקפת אותי האישה שעמדה מאחוריי וממהרת להיכנס בדלת הפתוחה, ואחריה ממהרים האחרים. לו היה עדיין בוקר, והייתי בדרכי אל בית הספר, הייתי מעירה להם שצריך להמתין בתור, וכפי הנראה הייתי מוסיפה בחיוך דק כמה מלים על אנשים חסרי חינוך שמן הראוי שישובו לבית הספר וילמדו משמעת מהי. אולם עתה אני עומדת בלא ניע, נהדפת מעט בידי אישה עמוסת סלים, בידי גבר מבוגר הנשען על מקל, נער מרכיב אוזניות ומנענע את ראשו לקצב המוזיקה פוגע בי במרפקו, הנשים המשוחחות מתחככות בי ועולות לאוטובוס, ואחריהן עובר גבר מלוכלך מעט, ריח אלכוהול חריף נודף מפיו, הוא נתקל בי בחוזקה ודוחף אותי הצדה ואני מועדת ונופלת. כשאני נושאת את מבטי מן המדרכה אני רואה שכולם עלו, הדלתות נסגרות מבלי להשמיע קול והאוטובוס נוהם ונעלם.
אני יושבת על ספסל, איני יודעת בדיוק היכן אני, הטלפון שלי מונח לצדי. לפני כמה רגעים לחצתי על אחד הכפתורים לאחר שהזדעק ורעד בתיק שלי במשך דקות ארוכות; קולו של מתן בוקע ממנו, הוא מדבר בשטף, מבלי לעצור, ואינו ממתין לתשובה. אני שומעת את המילה ‘מפוטרת’ פעמים אחדות, משהו על כסף שאנחנו זקוקים לו, שוב ושוב הוא זועק שעליי לשקול היטב את צעדיי. כשקולו נשבר והוא אומר שהוא מצטער אני לוחצת שוב על הכפתור והטלפון משתתק. אני מטילה אותו לתיק שלי ומתחילה ללכת.
אני משרכת את רגליי ברחוב צר וארוך. השמש קופחת, טיפות זיעה ניגרות על גבי. פני העוברים ושבים נראים לי מטושטשים מעט, אולי משום שאני צמאה כל כך. אני מביטה בחלונות הראווה, בגדים הדורים, ממתקים בשלל צורות, לבני נשים צבעוניים, ואז צדה את עיניי חנות צעצועים. איני יודעת מדוע אני נכנסת לחנות, אך כשאני פוסעת פנימה אני נעצרת, מוכית תדהמה, עומדת פעורת פה מול שלל הרכבות הצבעוניות, מכוניות קטנטנות, מיני דמויות מוזרות, חצי אדם חצי מכונה, קוביות בשלל גוונים מחוברות בצורות שמעולם לא ראיתי. אני נטועה במקומי, מביטה אל כל פינה בחנות, ואז אני רואה את פינת הבובות. אני אצה אליהן כילדה קטנה, מביטה בהן בערגה, הן נראות כפעוטות יפהפיות, עיניהן הגדולות פקוחות בתימהון, לחייהן המעוגלות ורדרדות ופיהן הקטן ספק מחייך ספק פעור קמעה מתוך התפעלות. לרגע קט מתפקעת איזו קליפה קטנה בקדרות ההיולית, חסרת הגבולות שהשתלטה עליי. הנה בובה אחת יפה כל כך, שערותיה הבהירות גולשות על צווארה, היא לבושה בשמלה סגולה מבריקה. אני מושיטה את ידי ומרימה אותה.
פניה של המוכרת מצובעות ממש כפני הבובות. היא מחייכת אליי בזלזול גלוי, אינה מסתירה את סלידתה מכך שאישה מוזנחת ומלוכלכת כמוני רצה בחדווה אל הצעצועים המבהיקים. אך אני מתעלמת ממנה, אוחזת בבובה בזהירות, מחליקה את ידי על שערותיה היפות, מיישרת את השמלה המבריקה, אולם אז אני חשה כי יש בה משהו מוזר, מעיק, משהו שמעיר בי זעם, אך איני יודעת מה; אני בוחנת אותה בקפדנות, מחפשת אחר הפגם הנסתר, סוקרת אותה בדקדקנות ומן הראש ועד הרגליים, ואז אני מגלה כי כפות רגליה, עגלגלות וחינניות, נתונות בסנדלים אדומים מבריקים, בדיוק כמו סנדליה של המורה החדשה.
שוב הופכים העלבון וההשפלה לתחושה גופנית מכאיבה, כעין מחלה ההולכת ומתפשטת במהירות, ממלאת כל חלל ואינה מותירה ולו פינה אחת נטולת חולי. אני מציצה אל המוכרת; היא מסייעת עתה לאם ובנותיה למצוא מתנה מתאימה. אני מפנה מבטי לצד ההפוך, אין איש, החנות ריקה. אני מטילה את הבובה לתוך התיק שלי, סוגרת במהירות את האבזם ופונה אל דלת הכניסה. לבי פועם בחוזקה, ברכיי רועדות מעט, אני מהלכת בזהירות מופרזת בכדי לא להפיל משהו חלילה, שאיש לא יבחין בי. ניצוץ של שמחה ילדותית משתלט עליי, כאילו אני משתתפת במשחק והנה אני עומדת לנצח, עוד קטע אחד של ריצה מהירה ואני מביסה את הקבוצה כולה, אסור לאבד את העשתונות, צריך לשמור על קור רוח, הנה אני פוסעת מבעד לדלת הרחבה של החנות ויוצאת החוצה.
תחושת הניצחון מאפילה על הכול, מקהה כל רגש אפל ומעיק. אני מכניסה את ידי לתיק וחשה בשערה של הבובה, בשמלת המלמלה, בפלסטיק הנעים, ופורצת בצחוק חד וקצר. פעוט שעובר ברחוב מביט בי בבעתה וממהר לאחוז בידה של אמו.
כמה קלה הזכייה, פשוטה להפליא. הפחד המלווה אותה כמעט נעים, מסלק את המועקה ומחליף אותה בהתרגשות ילדותית, במין פרץ של חיוניות שנדמה היה לי כי אבדה לי מזמן. המחשבה על ניצחון מעירה בי איזו עליצות, אני נזכרת בהנאה בחיוך המזלזל של המוכרת, בבובות המבהיקות, חלקן ישובות על המדפים ואחרות כלואות בקופסאות שקופות, בכתמים הקלים על השטיח האדום בחנות שהבחנתי בהם בדרכי החוצה, ובאוויר החם המכה בפניי כשאני יוצאת החוצה, אדים נעימים העולים מן המדרכות המהבילות בשמש הקיצית המאירה.
אני הולכת בצעדים קלים, כאילו אני ממהרת, איני יודעת לאן מועדות פניי אך אני רעבה. הנה מזדמנת פה מגדנייה, אני רואה חלון ראווה מלא עוגות טריות, מבריקות באור השמש, מונחות בסלסלות קש נעימות למראה. בתוך החנות עומדת אישה מבוגרת, לבושה בחלוק לבן, שולפת עוגות חדשות מהתנור ומניחה אותן על המדפים. אני נכנסת לחנות; ריח המאפים הטריים מתוק ומפתה. החנות מלאה, אנשים מביטים בערגה על העוגות הנוצצות, חלקן מעוטרות בסוכריות צבעוניות, אחרות זרועות אבקה בהירה, מכל עבר נשלפות ידיים, אוחזות בעוגות ומכניסות אותן לשקיות מרשרשות, וכך גם אני שולה מהסלסלה עוגה עגולה, דמוית נחש מכורבל בעצמו. ריח קינמון טרי עולה ממנה, אני מכניסה אותה לשקית המעוטרת, הנה עוד רגע אעמוד בתור המוביל לקופה, אולם אז שוב מתעורר הרצון לנצח, להשיג את האחרים, לחלוף ליד הקונים הצייתנים הממתינים לתורם מתוך כניעה ונמיכות רוח ולפרוץ החוצה, לפלס את דרכי אל הדלת באומץ, מבלי לגלות סימני חולשה, פניי יגלו תקיפות והחלטיות, כאילו איש אינו יכול לעצור אותי.
אני מסתירה את שקית הנייר מתחת לזרוע, לופתת אותה בחוזקה בכדי שלא תיפול ופוסעת במהירות אל הדלת. כשאני עומדת ברחוב אני שולפת את העוגה, ממש מול דלת החנות, לנגד עינייה של המוכרת, ונוגסת בה במפגיע, מתוך התגרות. נתח אחר נתח נקרע מהעוגה, אני בולעת אותם במהירות, מתענגת על מתיקות הבצק הרך והמעטפת הפריכה, וכשנעלמת הפיסה אחרונה אני מביטה בהתרסה אל המוכרת הבוהה בי בתמיהה ומסתלקת.
עתה, כשאני שבעה, אני מרגישה נינוחה יותר. שוב אני מהלכת ברחוב, מביטה על חנויות הראווה הצבעוניות. הרחוב הומה אדם, קונים מהלכים עם שקיות נייר מהודרות, מביטים בסחורות המוצגות בחלונות מתוך תענוג גלוי. זיכרון השיחה בבית הספר מדכא ומעיק, אולם מעל לפני העצב יש איזו עליצות, רוח שובבה וקלילה, היא אינה מסלקת את העצבות אך גם לא נעלמת בעצמה; טעם מר עד מוות ומתיקות נעימה מתקיימים זה לצד זו, מבלי להפריע איש לרעהו.
הנה חנות בגדי גברים; הצבעים עדינים ונעימים למראה, מכנסיים הולמות להפליא את החולצות שמעליהן, נעליים נעריות מונחות מתחת למכנסיים מהודרים מעט. כל פריט מתאים באיזה אופן נסתר ולא ברור לפריטים האחרים. במרכז החלון עניבה יפהפייה, מבד משובח, תפורה ביד אמן, בעלת מידות מושלמות. מדוע לא אביא אותה למתן? הבגדים שלו צנועים כל כך, גם עין לא מנוסה רואה כי נקנו בחנות כלבו זולה, ולמרות שהוא משוכנע שאין הבדל, כל בגדי הגברים דומים, אי אפשר שלא להבחין בעליבות מסוימת במכנסיים הזולות המגוהצות יתר על המידה ובחולצות החושפות עקבות נסתרים של כתמים ישנים.
כשאני חושבת על מתן שוב מתגבשת האיבה, מתפוררת מתוך היגון והופכת לממשות נפרדת, תחילה משתרכת בנתיב צר ומתפתל אולם נסחפת לאטה אל זרם שוצף ומהיר; האופן שבו הגה שוב ושוב את המילה ‘מפוטרת’, כאילו המלה עצמה אוצרת איזו משמעות רוחנית נסתרת, הרמזים שאני חסרת אחריות, שאני נוהגת כילדה מפונקת, והביטחון הגס, חסר הספקות, שרצף האירועים שהביא לפיטוריי נובע אך ורק ומשגיאות שלי, כל אלה מעירים בי כעס שמשבית את שמחת המשחק. אני שומעת את קולו הסדוק, צווחני מעט, כשהוא מביע צער למרות ההסתייגות ואז אני מחליטה להביא לו את העניבה.
אני נכנסת לחנות, מוכרת הדורה מחייכת אליי במופגן, מברכת אותי לשלום ושואלת אם תוכל לעזור לי. לא, תודה, אין צורך, אני רוצה להסתכל מסביב. בכדי לא לעורר חשד אני פונה תחילה אל החולצות, ממששת ובודקת, ואז אני מתקדמת לאטי אל ארון המכנסיים. מדי פעם אני מפנה מבט אחורנית, אני רואה שהמוכרת עוקבת אחריי במבטה, מחייכת אליי כשמבטינו מצטלבים. אני מהססת, אולי הסיכון גדול מדי וכדאי לוותר; איזו אפשרות קלושה שאתפס מתחילה להצטייר, משהו על בושה משתקת ולו לא. אך הרצון להביא למתן את העניבה היקרה, להניח אותה על השולחן ולראות את פניו המופתעים מסתירים שמץ של עלבון אינו מניח לי. לבי הולם, רגליי רועדות מעט, אבל אני איני נסוגה. אני מתקדמת אל דוכן העניבות; שלל צבעים וצורות פרוסים על השולחן, בדים זוהרים, דוגמאות אין ספור. התערובת הצבעונית משכיחה ממני לרגע את כוונתי, אולם אני מתעשתת ומתחילה לחפש את העניבה שראיתי בחלון הראווה. הנה היא פה, מונחת במרכז השולחן.
אני מרימה אותה, עניבה הדורה ומבריקה, ניכר בה שהיא יקרה, כל מי שיראה אותה יבחין בכך. ידיי רועדות, אני מתלבטת אם להביט סביב או דווקא לנהוג בביטחון, כאילו אין להעלות על הדעת שאני רוצה לגנוב אותה, אצבעותיי מחליקות על הבד הנעים, להפיל אותה בטעות לתיק, זו הדרך, לשמוט אותה ולסגור את התיק, אלא שאז נשמע מאחוריי קול עבה, אחד המוכרים שואל בקול נמוך אם אני רוצה לקנות את העניבה. אנחת רווחה חרישית נפלטת מפי, אני כמעט אסירת תודה, איזה סדר נסתר שהתערער מושב אל כנו, מיתר שהיה מתוח עד תום, קצותיו כבר נקרעים והוא עומד להתפקע, שב בבת אחת למקומו, משמיע צליל מתכתי מוזר מעט. כמובן, אני משיבה, אני אקנה את העניבה. אני הולכת אחריו עד הקופה ושולפת את הארנק מהתיק.
המוכר עוטף את העניבה, מביט בריכוז אל הקופה, לוחץ על כמה כפתורים, והנה קוראים לו מצד אחר של החנות, מבקשים שיבוא לעזור בדחיפות. סליחה, הוא מתנצל בנימוס, ברשותך, רגע אחד ומיד אשוב.
חמישה צעדים ארוכים צעדתי מהקופה אל דלת החנות; חטפתי את העניבה העטופה ומיהרתי החוצה, וכשהגעתי אל המדרכה פרצתי בריצה. הלמות לבי מחרישות, נשימתי אובדת, רגליי כבדות, נגררות בקושי בנעלי העקב, מעוקמות ופצועות. אנשים מביטים בי, אישה ששערה סבוך ופרוע ושמלתה מוכתמת רצה בכל כוחה, אולם אני המשכתי לרוץ עד שכלו כוחותיי ולא יכולתי לנשום עוד.
כשהנחתי את החבילה העטופה בנייר מעוטר על השולחן הביט בי מתן בתדהמה. הבעת הפנים הרחומה בה קיבל את פניי, חמלה שיש בה גם מידה של תרעומת, נעלמה, ובמקומה הופיע ארשת פנים מבוהלת. קניתי לך מתנה, הכרזתי בחיוך, מתעלמת במפגיע מהשאלה היכן הייתי עד עתה. פתחתי את העטיפה ושלפתי את העניבה מול עיניו הפעורות; למרות התמיהה והתוכחה, זיק של התפעלות השתרבב למבטו, מתגלה לרגע קט ונעלם. הצבעים הבוהקים, הגזרה המושלמת, יופייה של העניבה היה גלוי לעין. מתן ניסה להסתיר את שביעות הרצון, לטשטש את החיוך המרומז, אולם מעת שנגלה אי אפשר היה להתכחש אליו עוד. קורת הרוח המגונה שהשתרבבה אל פניו, דקה וכמעט בלתי מורגשת, הפכה את הכלימה להעמדת פנים ותו לא. כל דברי התוכחה שהתכוון לומר, בנימה רכה, כמעט אבהית, הפכו עתה מיותרים וחסרי טעם. הוא עמד נבוך, משפיל מבטו, אינו לוקח את העניבה אך גם אינו דוחה אותה.
חייכתי אליו ואמרתי בנימה עליזה מעט כי אני עייפה, אני רוצה לנוח, עוד מעט אלך לישון. מתן ישב קפוא במקומו. לאחר שאכלתי ושתיתי שבתי לחדר. הוא ישב על הכורסה הישנה, גבו כפוף ומעוקם, ראשו מושפל, כבוש בידיו, ורגליו פשוטות קדימה. לרגע נדמה היה לי כי שמעתי איזו גניחה שקטה, מעין יללה, אולם זו לא נשמעה שוב. מתן, קראתי לו. הוא הרים את ראשו, פניו היו שטופי דמעות, ובעיניו פחד ובעתה.

המורה ללשון
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך