הנסיך הקטן

Tharkun 10/02/2020 634 צפיות תגובה אחת

איך אפשר להסביר מה זה להתאהב?
כשכל הגוף מתמלא בחום בלתי מוסבר, הלב פועם ושום דבר אחר לא משנה.
את היילי הכרתי באותו קיץ במחנה, אני הייתי בן שש עשרה, היא הייתה גדולה ממני בשבועיים. ביום הראשון שעברתי בשער ומולי התגלה לו המחנה במלוא הדרו, בקתות עץ קטנות שבהם נבלה את לילותינו ואגם רחב ידיים במרכז, עצים הקיפו את הכל ושבילים קטנים המובילים אל מקומות לא ידועים, התרגשתי.
ההורים שלי הביאו אותי מעט מוקדם מידי, אבא שלי היה גנרל בצבא ותמיד אמר שעדיף להגיע מוקדם מאשר מאוחר, כנראה שבצבא מגיעים לכל מקום שעתיים לפני הזמן.
להרגשה החדשה שעמדה להיכנס אל ליבי לא הייתי מוכן.
ברחבה הגדולה שבקרבת האגם על נדנדה קטנה בצבע אדום היא ישבה, ילדה יפה עם שיער זהוב ואדום שקצת הזכיר לי את המדורות שאבא היה מדליק לנו בחצר כל שנה בתחילת החורף.
גם מבלי שחייכה יכולתי לראות את הגומות הקטנות האלה בצידי לחייה, השמלה הצהובה שלה התעופפה ברוח בכל פעם שהייתה עולה ויורדת.
שם פתאום חדרה לליבי אותה הרגשה שלא ידעתי להסביר, התרגשות בלתי מוסברת, רציתי לדבר איתה, רציתי לבלות איתה כל שנייה מהחיים שלי.
וכאילו מישהו שמע את בקשתי בשמיים עינינו נפגשו, עיניה הגדולות הכחולות פגשו את עיני, ובקפיצה קלה מן הנדנדה היא החלה לצעוד אל עבר הכניסה היכן שנעמדתי.
זו גם הייתה הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי את המושג רגליים קרות, זה היה כאילו הרגליים שלי החליטו שהם הולכים לבלות את החודשיים הקרובים כמו עץ נטוע באדמה, ממאנים לזוז הנה או הנה.
אך לפני שהספקתי לחשוב היא כבר עמדה מולי, הרבה יותר יפה ממה שראיתי מרחוק, הפה שלי רצה לדבר, להוציא מילים, להציג את עצמי אך לשווא.
“אני היילי, גם אותך זרקו פה הרבה יותר מידי מוקדם?”
בסוף הצלחתי לגרום למוח שלי להתחבר בחזרה אל הפה והצגתי את עצמי בחזרה, מסתבר שגם אמא שלה בצבא, ושגם היא מאמינה בלהגיע הרבה יותר מדי מוקדם.
אבל פתאום קצת שמחתי על כך, לא ידעתי להסביר את זה, אבל רציתי שנישאר רק שנינו במחנה לכל שאר הקיץ.
בשעתיים הבאות הייתי בגן עדן, התיישבנו על שפת האגם, הרגליים שלנו משתכשכות בתוך המים הקרירים, אפילו גיליתי שאנחנו גרים לא רחוקים אחד מהשנייה באותו מחוז.
היא סיפרה לי על המוזיקה החביבה עליה וכמה שהיא אוהבת לכתוב, ואני חלקתי כמה מסודותי השמורים ביותר, דברים שלא חשבתי שאספר לאף אחד, אפילו לא להורים. בתום שעתיים של שיחה ארוכה סיכמנו שאת הקיץ הקרוב נבלה יחד כמה שנוכל, כשילדי המחנה החלו להגיע והמדריכים חילקו את כולם לקבוצות שונות של בנים ובנות בנפרד היא שלחה אלי את החיוך המיוחד הזה שלה, שתמיד גורם לי להרגיש שהכל יהיה בסדר.
קצת קשה לסכם את כל החוויות והרגשות שילד בן שש עשרה עובר במחנה קיץ, לכן אשתף רק את החשובים ביותר בשבילי.
אתחיל בזה שבכל ערב היילי ואני היינו נפגשים באותו מקום על שפת האגם, יושבים ומדברים על עניינים ברומו של עולם, היא הייתה מספרת לי על חייה ואני הייתי משתף בחזרה, באחד מאותם הלילות בהם בילינו אחת בחברתו של השני זה קרה, במהלך דיון על הספר הנסיך הקטן בדיוק שהייתי מוכן להגיב לטענתה שזה הספר הטוב ביותר בעולם כולו, בדיוק ברגע הזה שלא הייתי מוכן, היא נשקה לי.
כל טענה או רעיון שהיו בראשי באותו הרגע פרחו להם, ליבי הרגיש כאילו הוא עומד להתפוצץ החוצה מן החזה, הרגשת שפתיה נוגעות בשלי גרמו לי להיות המאושר באדם.
ופתאום לא כל כך היה אכפת לי שאני לא מסכים עם זה שהנסיך הקטן הוא הספר הטוב ביותר בתולדות תבל, אולי אפילו הייתי מסכים אם הייתי יודע שאזכה להרגיש את שפתיה עוד פעם אחת.
בערבי קיץ נעימים היינו מתהלכים לנו בין העצים, בשבילים קטנים המובילים לפינות נסתרות, מגלים עולם חדש,רגשות חדשים, מתבגרים יחד ובימים החמים קופצים אל האגם, מתחרים מי יגיע ראשון לצד השני.
שישים ימים של כיף נגמרו להם בדיוק כמו שהתחילו, במהירות.
החזקתי את הדמעות מלזלוג כשישבנו על שפת האגם בפעם האחרונה לאותו הקיץ, ההורים שלה כבר חיכו במגרש החנייה, הכל קרה מהר מידי כשהיא ניסתה להסביר לי שיהיה לה קצת קשה להתראות יותר השנה כי היא צריכה להתחיל את הטיפולים, שזה הקיץ הכי טוב שהיה לה ושהיא לעולם לא תשכח אותי, לפני שהספקתי להגיב או לשאול היא כבר החישה צעדיה אל הרכב הכחול שחיכה לה בחוץ.
קשה היא ההרגשה בליבו השבור של נער צעיר, לא הבנתי איך הכל נגמר כל כך מהר ולמה לא אוכל לראותה יותר, גם ששנת הלימודים החלה וזכיתי לראות שוב את כל חברי לכיתה היא לא נשכחה מראשי ומליבי.
וכעבור שלושה שבועות מתחילת הלימודים, בתיבת הדואר הקטנה שבביתי חיכה לו מכתב, ובו היא כתבה שהיא מתנצלת ושמאוד הייתה רוצה להיפגש שוב, אך הטיפולים לא יאפשרו לה, שיש לה משהו שנקרא סרטן ושהיא לא הולכת ללימודים בגללו, בראשי דמיינתי הרבה סרטנים קטנים בחוף הים, אולי היא ננשכה בידי אחד וצריכה לקבל טיפולים.
אך כשניסיתי לברר עם אמי מה פירוש המילה פניה נחתמו, יכולתי להישבע שראיתי אותה עוצרת את עצמה מלבכות, פניה נראו כמו שהרגשתי באותו היום האחרון למחנה הקיץ.
לא הייתי מוכן לוותר, אני רוצה לראות אותה, לא אכפת לי מה זה הסרטן הזה, וכמה טיפולים שלא יהיו אני מוכן להיות שם בשבילה.
באותו סוף שבוע נסעתי עם אמי לחנות הספרים שבעיר, שם מצאתי כרך של הנסיך הקטן במהדורה מיוחדת, עטפתי אותו באריזת מתנה שהכנתי בעצמי.
בשבוע שלאחר מכן ביום ראשון ניסיתי את מזלי בשיחת טלפון לבית החולים היחיד שהיה באיזור, מצאתי אותה.
אימי נכנעה לתחנוני לאחר מסע שכנועים מפרך ושיחת טלפון ארוכה עם הוריה של היילי.
ובאחר הצהריים של אותו יום ראשון נעמדתי בכניסה למחלקת הילדים של בית החולים, זאת הייתה הפעם הראשונה שלי בבית חולים, בפינת החדר היו ישובים ילדים רזים בחלוקים לבנים, הם שיחקו משחקי קופסא בינהם, רופאים ואחיות עברו על פני, יוצאים ונכנסים מדלתות שונות לאורך המסדרון, לאחר שיחה קצרה בין אמי לאחת מהאחיות נאמר לנו שהיילי נמצאת בחדר מספר חמש.
“מה אם היא לא תרצה לראות אותי?” אמרתי בחשש לאמי, אוחז בחזקה במתנה שבידי.
ההליכה על עבר החדר הרגישה כמו נצח, לא ידעתי למה ולצפות או מה לחשוב, אבל ידעתי שאני חייב לראות אותה בכל מחיר.
קצת כמו שרגלי ננטעו באדמה באותו היום במחנה הקיץ נעמדתי בכניסה לחדר חסר מילים, שם שוב היילי הצילה אותי עם החיוך שלה, רק שהפעם זה היה מעט שונה, לא יכולתי שלא לשים לב שהיא הייתה הרבה יותר רזה ושעכשיו במקום שיער ארוך וזהוב נחה לה מטפחת צבעונית שכיסתה את ראשה, היא הייתה יפייפיה מתמיד.
השיחה בינינו החלה מעט מבויישת כשהגשתי לה את המתנה, אמה ישבה בפינת החדר ושוחחה בשקט עם אימי. “לא חשבתי שתרצה לראות אותי ככה, אני מצטערת שלא יכולנו להמשיך לדבר” היא אמרה, לא היה אכפת לי, רק יותר מכל שמחתי לראות אותה ולבלות קצת זמן בחברתה. מהר מאוד הבנתי שהיא לא נעקצה בידי סרטן מהחוף ושייקח אולי קצת זמן עד ששוב תחזור הביתה, הבטחתי לה שלא אשאיר אותה לבד שם בבית החולים.
פתאום שום דבר אחר בחיי לא נראה כל כך חשוב, החברים או בית הספר.
לא הצלחתי להתרכז בכלום, כל יום כשפעמון בית הספר היה מצלצל הייתי ממהר עם אופניי אל בית החולים, משאיר אותם במגרש החנייה וממהר אל חדר מספר חמש.
ימים ארוכים בילינו בחדר הזה היילי ואני, לפעמים הייתי יושב לידה במיטה, ראשה היה מונח עלי, היא אמרה שזה גרם לה להרגיש יותר טוב, להרגיש יותר נורמלי.
באמת לא הצלחתי להבין איך אפשר להרגיש נורמלי כשכל כך הרבה צינורות מחוברים לך לגוף.
בלילות אמי הייתה מנסה להסביר, שאולי היילי לא תצליח להחלים, שהיא מתמודדת עם משהו מאוד קשה ושאני חייב לחזור הביתה יותר, לעצמי, ללימודים ולחברים.
לא הבנתי את כוונתה, לא יכולתי להשאיר אותה שם לבד, אהבתי אותה וידעתי שגם היא אהבה אותי אפילו אם אף פעם לא אמרנו זאת אחת לשנייה.
את כל זמני הפנוי בסופי השבוע ובמהלכו ביליתי שם, דיברנו שעות, שיחקנו משחקי קופסא ואפילו הכרתי את דוקטור סמית’ שהיה מטפל בהיילי.
באחד מן הימים הוא הזמין אותי אל המשרד שלו בדיוק שהגעתי לבקר, הוא ניסה להסביר שאני חייב להתכונן ולהבין שהיילי אולי לא תצליח להחלים, לא הבנתי או אולי לא רציתי להבין.
את אותו היום אני זוכר מאוד, היילי הייתה מאוד חלשה, הפנים שלה כבויות ולבנות, ישבתי לצידה, ביד אחת אוחז בידה ובשנייה מחזיק בנסיך הקטן, מקריא לה באיטיות.
כשחזרתי הביתה באותו ערב לא ידעתי שזה הולך להיות הלילה הכי גרוע בחיים שלי.
באמצע הלילה העירו אותי הורי ואמרו שאנחנו חייבים ללכת אל בית החולים עכשיו.
הכל קרה כל כך מהר, תוך זמן קצר מצאתי את עצמי באותו מסדרון שבו ביקרתי מידי יום בחודשים האחרונים, הוריה של היילי ישבו על הכסאות שמחוץ לחדר, הם חיבקו אותי וגם קצת בכו, ביקשו שאכנס להיפרד ממנה, שהיא לא תשרוד את הלילה.
שוב עצרתי את הדמעות מלרדת.
גם היום כשכבר סיימתי את לימודיי, אני חושב על אותו ערב, כמה צעיר הייתי, איך לא הבנתי למה היילי פשוט לא מצליחה לנצח את המחלה הזאת, כל כך אהבתי אותה, גם קצת כעסתי עליה כי פחדתי שתשאיר אותי לבד.
ההרגשה שחשתי בכניסה לחדר הייתה שונה הפעם, לא כמו תמיד, החדר היה שקט, שקט מידי, כשנכנסתי יכולתי לראות את היילי שוכבת על המיטה, לחייה איפה שפעם נחו הגומות האלה היו עכשיו שקועות אל תוך פניה, עיניה היו בקושי פתוחות, התיישבתי לידה ואחזתי בידה כמו תמיד ובמין מאמץ אחרון היא סובבה את פניה אליה, שפתיה נפתחו עכשיו בקושי רב ולחישה קטנה יצאה מביניהם, כל כך שקטה וחלשה.
“תודה, אני אוהבת אותך”
אני כותב את השורות האלה בתור אדם בוגר, עשר שנים חלפו מאז שאיבדתי את היילי, בשבוע שעבר סיימתי את לימודי הרפואה, וכשנשבעתי בשבועת הרופאים גם הבטחתי הבטחה קטנה לעצמי, אעשה כל שביכולתי כדי שאהבת קיץ של ילד בן שש עשרה לעולם לא תיגדע יותר.

הנסיך הקטן
דרוג הסיפור 5 | 5 מדרגים

תגובות (1)

מדהים. כל כך מרגש!!! עצוב כל כך אבל גם יפה ותמים וצח. אני מתחברת מאוד לכתיבה שלך…

30/08/2020 15:24
15 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך